בגליון העבר הבאתי דברי רבינו זי"ע בלקו"ש (חל"ג פ' קרח) דבכדי שיחול עצם דינא דשליחות צריכים שהשליח יהי' - לפני השליחות - 'כמותו' דהמשלח, ושלכן אכן נתמעטו חש"ו מלהיות שלוחים, דמכיון שאינם בני דעת א"א להחשיבם 'כמותו' של משלח (בן דעת), ושוב א"א שיחול כל ענין השליחות במצב כזה. ומביא רבינו שסברא זו מפורש גם בדברי אדה"ז בלקו"ת עיי"ש.

ובהמשך דבריי כתבתי דאואפ"ל שסברא זו שנויה במחלוקת ראשונים; דאע"פ שבדברי כו"כ ראשונים מתאימה סברא זו ביותר, י"ל דלדעת רש"י (ודעימיה) ליתא להאי סברא. וביארתי איך שדבר זה 'מונח' בדברי רבינו בה'הערות' שעל השיחה, עיי"ש באורך.

אלא דעדיין יש להעמיק ולבאר מהו שורש וסברת האי פלוגתא באם בעינן התנאי ד'כמותו' לענין חלות עצם השליחות או לא.

ואולי י"ל הביאור בזה, ובהקדם: הנה ידוע פלוגתת הטור והרמב"ם בדין משלח שנשתטה אחר שמינה שליח ליתן גט לאשתו; דעת הטור (אהע"ז סי' קכא. ועד"ז הוא במחבר שם), שבאם השליח נתן אז הגט להאשה הרי הגט בטל (היינו שמדאו' אינו גט), משא"כ דעת הרמב"ם (גירושין פ"ב הט"ו) שהגט פסול (היינו מדרבנן).

ומבארים בזה האחרונים (יעויין בקצה"ח סי קפח סק"ב, ועוד), דפליגי בגדר כח השליח בשליחותו; דלהרמב"ם הרי המשלח נתן כח להשליח עד כדי כך שהשליח הוא כאילו בעל המעשה, ולכן יכול לקיים המעשה גם אחר שהמשלח עצמו כבר לא יכול לקיימו, משא"כ להטור לא נהי' השליח בעל המעשה עד כדי כך, אלא שפועל רק בשליחותו וכחו של המשלח (שהוא בעל המעשה), ולכן כאשר המשלח כבר לא יכול לקיימו אין כח להשליח מצד עצמו לקיימו. והדברים עתיקים.

והנה בתורת רבינו מובא כו"כ פעמים החקירה הידועה של הגרי"ע בענין שליחות, אשר תוכנו הוא ג' אופנים שונים בהבנת עד כמה הרי השליח כמותו דהמשלח (יעויין באותה שיחה דעסקינן ביה, ובכ"מ). ולכאורה תמוה מדוע אין רבינו מזכיר או מציין לפלוגתא זו - של הטור והרמב"ם - אשר לכאורה תלוי ג"כ באותה חקירה!?

ואשר נראה מזה לכאורה (דלא כמו שכתבתי בהזדמנות אחרת מעל גליונות אלו), דבאמת הרי פלוגתת הטור והרמב"ם אינה קשורה לאותה חקירה כלל; דהשאלה בהחקירה הוא (רק) כמה הרי השליח בטל להמשלח (כל מציאותו, כח העשיה שלו, או רק התוצאה ממעשיו), משא"כ הרמב"ם והטור פליגי (לפי הבנת האחרונים הנ"ל עכ"פ) בשאלה יסודי יותר, והוא, איך 'עובד' הענין דשליחות - האם המשלח נחשב לבעל המעשה ורק שעושהו דרך השליח, או שהשליח נחשב לבעל המעשה (אלא שעושהו עבור המשלח כמובן).

ואולי י"ל דבשאלה זו תלוי' גם הפלוגתא דעסקינן ביה, באם בעינן התנאי ד'כמותו' לענין חלות עצם השליחות או לא; דלפי השיטה שהמשלח פועל פעולתו ע"י השליח, מסתבר לומר, שבכדי שיחול עצם כח זה שאחד יפעול ע"י חבירו צ"ל איזשהו יחס בין שני האנשים - הדין דכמותו. משא"כ באם יסוד ענין השליחות הוא מה שאדם אחד פועל עבור חבירו, הרי מה שנוגע בעיקר הוא מה שבכח השליח לפעול אותה פעולה (שזהו הדין שצ"ל 'בתורת' אותה דבר, ו'בן דעת' לפעול ענין הצריך דעת), ואז כבר אפשר לעשותו גם עבור חבירו (ע"ד הסברא ד"מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה").

ובאמת כמעט מפורש דבר זה - שסברות אלו תלויין הא בהא - בשיחה זו דעסקינן ביה; דהנה בהמשך השיחה מביא רבינו ב' מימרות של רב אשי שנדחו בגמרא, ומבאר איך ששתיהן תלויין באותה סברא: בב"מ (עא,ב) אמר, דהא דאין שליחות לנכרי הוא רק בתרומה (דבאותה פרשה נאמרה הלימוד ד'אתם גם אתם') משא"כ בכה"ת כן יש שליחות גם לנכרי (ונדחו דבריו), ובגיטין (כט,ב) סב"ל לענין דין 'שליח עושה שליח' שבאם מת שליח ראשון בטלו כולן (וגם שם נדחו דבריו).

ומבאר רבינו, דהא דסב"ל שבעלמא גם נכרי אפשר להיעשות שליח, הר"ז משום שלשיטתיה אין מעשה השליח מתייחס אל המשלח אלא להשליח, ושלכן אינו נוגע שהשליח יהי' 'כמותו' של המשלח להיעשות שלוחו. וזהו גם הסברת שיטתו בענין שליח שעשה שליח, משום ש"לאחרי שהמשלח עשאו שליח שוב לא אתי השליח מכח המשלח אלא 'כח' השליחות נמצא אצלו, וכאילו הוא הבעלים על דבר זה", ונמצא שהשליח שהוא עשה מתייחס לו, ולא להמשלח.

אלא שהגמרא דחתה ב' מימרות אלו משום דסב"ל דגדר דשליחות הוא מה שהשליח הוא כחו של המשלח, ואכן אין השליח הבעלים כלל על המעשה שעליו נשלח, עכתה"ד ויעויין בהשיחה באריכות יותר.

ונמצא, דהשאלה האם בעינן 'כמותו' לענין חלות השליחות או לא, תלוי' בהבנת גדר הכח של שליח - האם נחשב כהבעלים על המעשה או לא.

והרי שיטת הרמב"ם בפשטות הוא - כנ"ל - דאכן השליח כן נהי' הבעלים על המעשה שעליו נשלח (עד שאפשר לו לקיים ולפעול המעשה גם אחר שאין להמשלח הכח לקיימו בעצמו), וא"כ מסתבר שלשיטתו גם אין צורך לאותו תנאי של 'כמותו' לענין עיקר חלות השליחות.

ואם כנים הדברים נמצא, שדברי רבינו בהשיחה נאמרו לפי שיטת הטור והשו"ע באותה דין של משלח שנשטתה, ולא להרמב"ם (ואע"פ שגם הרמב"ם ודאי אינו פוסק כרב אשי בב' הדינים דלעיל, נצטרך לומר דמפרש דהא דנדחתה שיטתו בגמ' אינו משום שנדחה עצם היסוד לשיטתו, אלא שמצד סברות צדדיות לא נתקבלה שיטתו לענין דינים אלו, אבל עצם הסברא שלו בענין כח השליח בשליחותו לא נדחה. ועצ"ע בזה).

[ולהעיר מפלוגתת הפוסקים באם שליח שעשה שליח יכול לבטל השליח שעשה לפי שהוא נחשב כהבעלים ביחס להשליח שהוא עשה, או שאינו יכול משום שהוא אינו בעלים כלל על שליחות זו (ראה ט"ז ופ"ת וערוה"ש באהע"ז סקמ"א קרוב לסופו), אשר לכאורה תלוי ממש בסברות - ופלוגתא - הנ"ל].

ונרוויח בזה דבר יפה; דהנה הבאתי (בגליון העבר) מה שרבינו מציין לכמה ראשונים שסב"ל כיסוד זה של אדה"ז ששליח צ"ל 'כמותו' דהמשלח, וא' מהם הוא הראב"ד שכתב שגם השליח וגם המשלח צ"ל בני דעת משום האי ילפותא ד'אתם גם אתם'. והרי דברי הראב"ד האלו נאמרו כהשגה עמש"כ הרמב"ם דהא דקטנה אינה עושה שליח לקבלת גיטה הוה משום חיסרון בהעדות במינוי השליחות! ולכאורה מדוייק מזה שהרמב"ם אכן לא סב"ל כהראב"ד שבעצם יש צורך שהשליח יהי' כמותו דהמשלח, ושלכן הוצרך להביא הסברה אחרת מדוע א"א שיחול שם השליחות.

ולדברינו מבואר הדבר היטב שהרמב"ם אזיל בזה לשיטתיה בגדר כח השליח בכלל, אשר לשיטה זו אכן אין צורך להתנאי דכמותו כמשנ"ת.

ועוד אחת: הקצות (הנ"ל) מביא כמה הוכחות ששיטת רש"י הוא כהרמב"ם בענין כח השליח בהשליחות עיי"ש. והרי לדברינו גם זה יומתק מאוד, דנמצא דגם רש"י אזיל בזה לשיטתיה שאינו מצריך האי תנאי ד'כמותו' וכמשנ"ת באריכות.