א. מבואר בסוגיין (שבת ד, א) דמי שהדביק פת בתנור בשבת ורדה אותה לפני שנאפה, לא התחייב במלאכת אפיה (דכל השקו"ט דהסוגיא היא באם מותר לו לרדותה בכדי להציל א"ע מהאיסור (או העונש) של אפיה או לא, אבל הא מיהא פשוט שהרדיה בכחה להצילו מהאיסור).

וידוע מה שנחלקו גדולי האחרונים בביאור דבר זה (יעויין לדוגמא במנ"ח סי' רצח, ובחלקת יואב ח"א סי' יוד, ובאבנ"ז או"ח סי' מח ועוד. וכבר דשו בזה רבים);

דיש מבארים שהוא מחמת זה דהמלאכה של אפיה אינה הכנסת הפת לתנור, אלא המשך האפיה עצמה, וא"כ כשהוציאה לפני שנאפה עוד לא נעשה המלאכה ולכן ה"ה פטור (ועד"ז באם יכניס הפת לתנור מיד לפני סוף השבת, הרי אף שההכנסה הי' בשבת, בודאי לא יתחייב על אפיה זו שנעשית אחר השבת).

ויש מבארים, דבאמת הרי המלאכה הוא עצם הכנסת הפת לתנור דזהו הפעולה של אפיה, אלא שהתנאי שיחשב פעולה של אפיה הוא מה שאכן נאפה ע"י הכנסה זו, ושלכן באם הוציאה לפני שנאפה לא התחייב על ההכנסה דהכנסה כזו לא הי' פעולה של אפיה (אמנם אם כן נאפה ע"י הכנסה זו, אז גם אם כל המשך האפיה הי' אחר השבת כן יתחייב ע"ז לשיטה זו).

(וראיתי מעירים, דלפי השיטה דגדר האיסור במלאכת שבת הוא שהאדם לא יעשה המלאכה ולא שהמלאכות לא יעשו (עם יוד צרויה ועין קמוצה), והיינו דהקפדת התורה היתה (רק) שהאדם ישבות וינוח ממלאכה ביום השבת, אז מוכרח לכאורה לפרש כאופן השני דלעיל – שהאיסור הוא מעשה הכנסת הפת לתנור – דהרי לשיטה זו אין מקום לכאורה לאסור שום דבר שאינו קשור עם עשיית האדם כמובן. אמנם כבר האריך הגרש"י זוין ע"ה (בספרו 'לאור ההלכה') להוכיח שאין כן דעת אדה"ז בשלחנו, והדברים עתיקים ואכהמ"ל בהם).

ב. ולכאורה י"ל דפלוגתא זו דומה מאוד בתוכנה לפלוגתא שמצינו בהגדרת מצות פו"ר;

דהנה המנ"ח (מצוה א, ועד"ז אח"כ במצוה שו) מוכיח מהא דקיי"ל דמי שהיו לו בנים ומתו (רח"ל) דלא קיים המצוה דפו"ר וחייב להתעסק בה שוב, דמצוה זו אינה כשאר מצות שהן בהפעולה שהאדם עושה, אלא דהפעולה כאן (שהיא מעשה הביאה) היא רק הכשר מצוה, והמצוה היא שיהי' לו בנים, ושלכן כל זמן שלפועל אין לו בנים לא קיים המצוה בזה שעשה הפעולה כו'*.

אלא דהוא עצמו כותב שלפ"ז אינו מבין דברי התוס' בכ"מ שהקשו מדוע אין אומרים שהעשה דפו"ר תדחה הל"ת של לא יהי' קדש? ותירצו, דהוא משום דלא הוה בעידנא דהא הל"ת הוא כבר בשעת העראה והעשה הוא רק בגמר ביאה (עכת"ד התוס'). והרי לפי המנ"ח יוצא דגם בגמר ביאה אין כאן שום קיום מ"ע דלא הוה יותר מהכשר מצוה כנ"ל (ונמצא דלדבריו הרי קושיית התוס' בזה מעיקרא ליתא, דאין במעשה הביאה שום עשה לדחות הל"ת)!

והמובן מזה לכאו', דאכן דעת התוס' היא – דלא כהמנ"ח – דמעשה הביאה כן הוה קיום המצוה דפו"ר (רק דסוף המצוה הוה בהגמר בפועל כנ"ל). ואע"פ דקיי"ל דכשמתו בניו אכן לא קיים המצוה – נצטרך לומר לכאורה דהר"ז משום שזה שהבנים קיימים ה"ה כעין תנאי בקיום המצוה, והיינו דזה שקיים המצוה בהמעשה ביאה שלו הוא רק כשמביאה זו קיימים בנים בעולם.

והרי זה דומה מאוד להשקו"ט (והפלוגתא) דלעיל בגדר מלאכת אפיה; דגם שם נקטינן דכשלאחר הפעולה נתבטל ההמשך כבר אין חשיבות להפעולה, והשאלה (והפלוגתא) היא באם הפירוש הוא דאין להפעולה חשיבות מצ"ע דכל מה שנוגע הוא ההמשך, או שבאמת הרי הפעולה הוא העיקר אלא שיש בזה תנאי שמהפעולה יבוא ההמשך וכמשנ"ת.

ומעניין לציין, שהמנ"ח אזיל לשיטתיה בהסברת ב' הדינים; דבשניהם נקט בפשיטות כהצד דהעיקר הוא ההמשך הבא אחר הפעולה, ואשר זהו הסיבה מדוע כשנתבטל ההמשך כבר ליתא להפעולה וכו'.

ג. והנה המנ"ח שם (במצות פו"ר) הביא קושיית הטו"א (לבעל השאג"א) על הדין שנכרי שהיו לו בנים בגיותו ונתגייר (הוא והם) דקיים מצות פו"ר; דלכאו' איך קיים המצוה שעליו ע"י ביאה שעשה בגיותו לפני שנתחייב בהמצוה? ומדוע אינו דומה למי שאכל מצה בליל פסח בשעה שהי' שוטה דנקטינן שלא קיים בזה המצוה עבור זמן של חיוב (כמו אם נשתפה אח"כ), משום דא"א להפטר בזמן החיוב ע"י מעשה שנעשה בזמן הפטור, וא"כ מ"ש הכא בדין פו"ר!?

ומבאר המנ"ח איך דלשיטתו הנ"ל לא קשה כלום; דהרי באמת בפו"ר אין המצוה בפעולת הביאה, אלא בזה שיש לו בנים, ונמצא דאין הפירוש שהגר יוצא ידי חובת המצוה עכשיו (בהיותו יהודי) מחמת הביאה שעשה אז (בזמן גיותו), אלא שמקיים המצוה עי"ז שיש לו בנים עכשיו, ושוב אין מקום לכל הקושיא.

אמנם ביארנו לעיל דלשיטת התוס' אין הדבר כן, אלא שהמצוה היה במעשה הביאה עצמו, ושוב קשה לכאו' קושיית הטו"א דאיך באמת יצא י"ח עכשיו ע"י מעשה שעשה בזמן הפטור?

והטו"א עצמו שם (עמ"ס ר"ה כח) תי', דשאני מצות פו"ר משום דגם גויים נצטוו שיהי' להם בנים מחמת 'שבת' (היינו מחמת הפסוק האומר שהקב"ה לא ברא העולם לתוהו אלא לשבת יצרה) אשר בזה מחוייבים כל בני אדם כמבואר בראשונים.

אלא דלכאו' הרי ביאורו עדיין צריך לביאור נוסף, דהרי המדובר כאן הוא באם עכשיו – בהיותו יהודי – כבר קיים מצות פו"ר, אשר בזה לא נצטוו גויים (אחר מ"ת), ומה מועיל לענין קיום מצוה זו מה שבהיותו גוי קיים המצוה דשבת עי"ז שהוליד אז בנים?

ד. הנה בלקוטי שיחות (חכ"ו שיחה ב' לפ' בא) יש לכ"ק רבינו זי"ע שקו"ט בפסקו של הרמב"ם דאף שקטן שהגדיל בין פ"ר לפ"ש חייב בהבאת פ"ש, מ"מ "אם שחטו עליו בראשון פטור", אשר ידוע התמיה בזה, דאיך אפשר שמה שעשה בזמן הפטור יפטור אותו מחיובו בזמן החיוב?

ותחילה מבאר הדבר מיוסד על ביאורו של הר"י קורקוס (הובא בכס"מ שם) דמהפסוק 'שה לבית אבות' נתרבה ששוחטין ק"פ גם על הקטן, ושלכן – אף אם להלכה אין חיוב על הקטן להמנות על הקרבן, מ"מ – היות שהתורה ריבתה אותו לענין קרבן זה, שוב נפטר מחיוב הבאת פ"ש גם אחר שהגדיל (ויעויין שם איך שגם הגר"ח וגם הצפע"נ ביארו הדבר, אבל כמדומה שנקודת הדבר הוא כנ"ל).

אלא שמקשה ע"ז רבינו משיטת התוס' – שהביאו אדה"ז להלכה – שלהלכה הרי לא רק שאין שום חיוב למנות הקטן על הק"פ אלא שאף יש בזה איסור (אלא שמשום חינוך אפשר לספות לו איסור זה בידים כו'), וא"כ הרי בודאי א"א לומר שהתורה ריבתה את הקטן לענין הבאת הק"פ!?

ולבסוף מתרץ רבינו על יסוד הכלל שהוציא הרגצובי' מהלכה זו, שגם מי שהוא פטור מדבר בעת שמקיים המצוה הרי באם ה"פעולה שלו קיימת נפטר אף בזמן שנתחייב".

ומביא רבינו ג' דוגמאות שהביא הרגצובי' לזה: א. מה שמשמע מהבה"ג שלפי המ"ד שקטן מוליד ה"ה יוצא מצות פו"ר ע"י בנים שנולדו לו בקטנותו. ב. גוי שמל א"ע לשם מצוה (ולא לשם גירות) "אם נתגייר אח"כ א"צ להטיף דם ברית". ג. מה שאדם מקיים מצות ידיעת התורה ע"י התורה שלמד בקטנותו.

וממשיך רבינו לבאר (באריכות) איך שגם כאן (בק"פ) הרי הקרבן שנעשה עבור הקטן נחשב לפעולה קיימת, ושלכן ה"ה פוטרו מחיובו גם אחרי שיגדיל מחמת אותו יסוד של הרגצובי' – שכש"הפעולה שלו קיימת נפטר אף בזמן שנתחייב" (עיי"ש).

והנה כשרבינו מביא הדוגמאות שהביא הרגצובי' ליסוד זה, מציין בהערה (מס' 37) מה שהביא גם האי שיטה (דעסקינן ביה) שגר מקיים מצות פו"ר בבנים שנולדו לו בגיותו. אמנם הרבי מעיר ע"ז מהא דכתב בטו"א (הנ"ל) "דבזה אפ"ל כי ב"נ ישנם ב"שבת" וכו'".

ונראה לבאר כוונת רבינו בהערה זו, כך: דלפי ביאורו של הטו"א בהלכה זו כבר אין מכאן הוכחה לחידושו של הצפע"נ (דגם מעשה כזה שהי' פטור ממנו לגמרי בעת עשייתו יכול לפטור אותו מחיובו), דהרי בעת שעשה המעשה הרי התורה החשיבה פעולתו וקיים בה חיוב המוטל עליו, וא"כ אין מזה הוכחה דגם במקרה שלא הי' בעשייתו שום חשיבות מה"ת יכול להפטר מחיובו.

וליתר ביאור: גם כשהפעולה קיימת לאחר זמן יש מקום לחלק לכאו' בין מקרה שעשיית הפעולה הי' עכ"פ חשובה 'בעיני' התורה, לבין מקרה שבעת העשייה לא הי' לה שום חשיבות מדין תורה; דבמקרה השני י"ל דבדין תורה לא נעשתה פעולה זו בכלל ושוב א"א להחשיבה לאחר זמן גם עי"ז שהתוצאה שלה קיימת. ולכן כבר א"א להוכיח מפעולת הביאה של הגוי – שיש בה חשיבות מדין תורה –לפעולות כאלו שלא היו להם שום חשיבות מדין תורה בכלל.

ועכ"פ יוצא מזה, שדין זה – שגר מקיים מצות פו"ר ע"י הבנים שנולדו לו בגיותו – מבואר היטב בדרך כ"ש וק"ו מכמה דינים אחרים; דבדינים אלו רואים, דאפי' ע"י מעשה כזה שבעת עשייתה לא הי' בה שום חשיבות ע"פ תורה יכולים להפטר אח"כ מחיובו, ועאכו"כ בדין זה שגם בעת עשיית המעשה הי' לה חשיבות של קיום מצוה מה"ת, הרי בודאי שזה יכול לפטרו – עי"ז שפעולתו עדיין קיימת – אחרי שכבר נתחייב בה בגירותו.