'כולל מנחם' שע"י מזכירות כ"ק אדמו"ר
שבת קיט. "ר' חנינא מיעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא אמר בואי ונצא לקראת שבת המלכה, ר' ינאי לביש מאני' במעלי שבת ואמר בואי כלה בואי כלה". ופרש"י בואי כלה הכי קרי לי' לשביתת שבת מתוך חביבות. וכן איתא בטושו"ע ואדה"ז (סי' רס"ב ס"ד) "ילבש בגדים הנאים וישמח בביאת שבת, כיוצא לקראת המלך, וכיוצא לקראת חתן וכלה, כמו שהיו עושים גדולי החכמים, שהיו מתעטפים בבגדים נאים ואומרים בואו ונצא לקראת שבת המלכה, והיו אומרים בואי כלה בואי כלה".
מבואר מדבריהם דתוכן הדברים שיהי' שבת חביב עלינו ונשמח בביאת השבת, "וכלה ומלך" הוא משל ודוגמא לחביבות השבת וחד אמר בחד לישנא וחד אמר בלישנא אחרינא ולא פליגי אלא כולא חד.
בעומק יותר מבואר במהרש"א (ב"ק ל"ב:) דהכל מדויק ולא דוגמא בעלמא, וזהו ע"פ מה שאמרו רבותינו ז"ל: "אמרה שבת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם לכל נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג, ושאמר לה השם יתברך בתי כנסת ישראל תהא בת זוגך", וקידוש ענינו קידושין "כן השבת בהכנסתו בקידוש היום נעשית כנשואה לישראל"
ומכיון דישראל בני מלכים נעשית השבת הוה כלת המלך - מלכתא.
מבואר דהדוגמא דכלה ומלכתא מדוייקת היא דשבת הוה כלתן של ישראל וממילא מלכה, ור' חנינא אמר בואו ונצא כחתן היוצא לקראת כלה וכמ"ש ה' מסיני בא ור' ינאי הוה קאי ועומד "שהכלה תבוא אליו כדרך הכלה אחר כניסתה לחופה שתבוא מבית אביה לבית בעלה, ולזה כפל הענין באי כלה באי כלה בואי כלה לחופה בואי כלה לבית בעלך".
מבואר דשינוי הלשון בין ר"ח ור"י: נצא או בואי, מדבר על ב' שלבים דר"ח מדבר על שלב הא' – חופה, ור"י מדבר בעיקר על שבל הב' – בית בעלך.
וי"ל ביאור אחר בשינוי הלשון בין ר' חנינא ור' ינאי ידוע החקירה במצות תוס' שבת א) האדם צריך לקבל ע"ע, תוס' שבת. ב) התורה הוסיפה על השבת, וחל בע"כ, והמצוה שהאדם ישמור אותה (ראה לקו"ש חט"ז ע' 233).
והנה בהסוגיא הנ"ל שהכינו עצמם לקבל שבת מדובר על תחילת כניסת השבת שהוא לכאו' בתוס' שבת.
וי"ל דבהא פליגי:
"ר' ינאי לביש מאני' ואמר בואי כלה" סבר דתוס' שבת חלה מאלי', ור' חנינא שאמר בואו ונצא סבר שצריך האדם לקבל ע"ע, היינו דר' ינאי סבר שהאדם עומד על מקומו ושבת מגיע אליו, ור"ח סבר שהאדם צריך לעשות פעולה ולצאת לקראת שבת.
ולתוס' ביאור הלשון "ונצא", דדבר שנמצא במקום מסויים היציאה אל הדבר הוא שיצא ממקומו למקום הדבר, אבל שבת שנמצא בזמן מסויים ביום השביעי היציאה אל השבת, הוא שיוצא מזמנו (של חול), אל זמן השבת, שמקבל ע"ע תוס' שבת – יציאה בזמן לא יציאה במקום.
והנה אדה"ז (סי' רס"א בקו"א סק"ג) סובר דשניהם איתנהו, דביהש"מ אף אם הוא יום הוא בכלל התוס' בע"כ, ולפני זה ה"ז תלוי בקבלת האדם, ועפ"ז י"ל דר"ח ור"י לא פליגי וכ"א קאי על שלב אחר של תוס' שבת, דר"ח קאי על שלב הא' שהאדם מקבל ע"ע ולכן אמר בואו ונצא.
ור' ינאי קאי על שלב הב' ואמר בואי כלה, והיינו ע"ד מ"ש במהרש"א ולכן אומר בואי כלה פעמיים, בואי כלה ע"י קבלתנו, בואי כלה מעצמך, וקאי בשלב הב'.
וי"ל באו"א דיש לחקור בתוס' שבת האם קבלת האדם פועל כל התוס' שבת, או שע"י קבלת האדם חל התוס' שבת משמיא
[דוגמא לדבר החקירה בתרומה האם האדם פועל התרומה או שע"י דיבורו חל התרומה מלמעלה – ראה ר"ן ורשב"א נדרים י"א]
ועפ"ז י"ל דשניהם סוברים כהצד שהאדם צריך לקבל ע"ע התוס' שבת, ובהא פליגי דר"ח סבר שהאדם הוא הוא פועל התוס', ולכן אמר בואי ונצא, ור' ינאי סבר דהאדם בקבלתו עושה ההכשרה שיחול תוס' שבת, ולכן עמד במקומו לבוש בבגדי שבת ואמר בואי כלה דזה גופא הקבלת תוס' שבת שלו, ואמר בסגנון זה משום דסבר דע"י קבלת האדם בא שבת ממילא בואי כלה.
והנה בב"ק (לב,א) מובא זה בהמשך "לא' רץ וא' מהלך – חייב, ובע"ש בין השמשות פטור, מפני שברשות רץ, מאי ברשות איכא כדר' חנינא" ע"ש וצ"ב קשר הדברים.
והנה בר"ח מפרש (שם) פ' ברשות – מצוה, כר' חנינא דהוי מרקד ואזיל דאמר בואו ונצא וכו'.
אמנם הרמב"ם (פ"ו מחובל ומזיק ה"ט) כתב "מפני שהוא רץ ברשות כדי שלא תכנס השבת והוא אינה פנוי".
[ובסמ"ע (חו"מ שע"ח ס"ק י"א) מפרש "דלשון הרמב"ם משמע אפי' רץ בעסקיו לגומרם קודם השבת מקרי ברשות, אבל ממ"ש הרמ"א (ובפרישה מוסיף דא"כ אין לדבר סוף) מוכח דס"ל דוקא דרץ בעסקי צרכי שבת מקרי ברשות" וכוונת הרמב"ם כדי שלא יכנס השבת והוא אינו פנוי ממה שהוא צרכי שבת]
ונראה דלהרמב"ם ביאור אחר בהמשך הגמרא "דברשות רץ, מאי ברשות רץ? כדר' חנינא" דרואים דבהגיע השבת צריך שכל צרכי השבת יהיו מוכנים כבר, והאדם יהי' פנוי לקבל השבת, דהרי ר"ח ור"י היו מתעטפים ויוצאים לקבל השבת וצרכיהם היו נגמרים כבר, ולכן נחשב הרץ ברשות, כדי שיכנס השבת ויהי' פנוי.
(ולהעיר משבת קי"ט: לעולם יסדר אדם שלחנו בע"ש וב' הגירסאות ברש"י שם) עכ"פ הראי' מר' חנינא, לר' חננאל: הוא דיש מצוה לצאת ולקבל השבת בשמחה וריקודים. ולהרמב"ם: דיש מצוה שהאדם יהי' פנוי בהגיע השבת לקבל השבת.
נחזור לראשית דברינו שהאדם צריך להראות ששבת חביב עליו כמלך וככלה, ושוב כתבנו שלכאורה זה הי' בהזמן דתוס' שבת.
ואולי י"ל ע"ד הדרוש דזה א' מטעמים למצות תוס' שבת להראות שחביב עלינו השבת ומוסיפים מלפניו ומלאחריו ויתרה מזו עושים מלוה מלכה (שבת קי"ט: ברש"י ד"ה במוצ"ש נמי כבוד שבת ללותי ביציאת דרך כבוד, כאדם המלוה את המלך בצאתו מן העיר) וכמבואר בלקו"ש שם שזה תוכן הענין דשכר הלוי' מרובה על הכל – בהכנסת אורחים, להראות שחביב עליו האורח ועד"ז י"ל בשבת שאין אנו רוצים ליפרד משבת.
Download PDF