איתא בגמ' (ב"ק סז, א) "אמר עולא מנין ליאוש שאינו קונה שנאמר והבאתם גזול את הפסח ואת החולה גזול דומיא דפסח, מה פסח דלית לי' תקנתא כלל, אף גזול דלית לי' תקנתא לא שנא לפני יאוש ולא שנא אחר יאוש", ובגיטין (נה, א) "אמר עולא דבר תורה בין נודעה ובין לא נודעה אינה מכפרת מ"ט יאוש כדי לא קני ומה טעם אמרו לא נודעה מכפרת שלא יהו כהנים עצבין . . ורב יהודה אמר דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה מכפרת מאי טעמא יאוש כדי קני, ומה טעם אמרו נודעה אינה מכפרת, שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות . . מתיב רבא, גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר, משלם תשלומי כפל, ואינו משלם תשלומי ד' וה', ותני עלה, בחוץ כה"ג ענוש כרת, ואי אמרת יאוש כדי לא קני, כרת מאי עבידתי', אמר רב שיזבי כרת מדבריהם . . אוקמוה רבנן ברשותי' כי היכי דלחייב עלה. ע"כ בגמרא.

והנה בביאור השיטות דעולא ורב יהודה, פליגי הר"ת והר"י (בתוס' "מאי טעמא יאוש כדי לא קני" - גיטין נה, א וכן בתוס' ד"ה "אמר עולא" - ב"ק סז, א) דר"ת סובר שעולא סבירא לי' בכ"מ דיאוש קונה ורק בקרבנות פוסל משום דחייש למצווה הבאה בעבירה, ור"י סובר שעולא סבירא לי' בכ"מ דיאוש כדי לא קני (ורק בצירוף שינוי). ובהמשך התוס' כותב הר"י שגם לרב יהודה יאוש כדי לא קני.

והצ"צ בחידושים על הש"ס (דף קיט, ד - גיטין נה, א) מקשה דלכאו' איך יכול הר"י לכתוב דרב יהודה סובר דיאוש כדי לא קני כשהגמ' כותבת במפורש: "מ"ט, יאוש כדי קני", ומתרץ ע"פ התוס' אצלנו בב"ק סז, א שבשיטת ר"י מביא שני מהלכים. ובמהלך הב' (דהוא כהר"י בתוס' בגיטין) כותב וז"ל: "אי נמי דרב יהודה נמי אית לי' דיאוש לא קני וטעמא דרב יהודה דאמר בין נודעה בין לא נודעה מכפרת, משום דלא חייש לטעמא דמצווה הבאה בעבירה, ולא גרסינן התם מאי טעמא קסבר יאוש כדי קני", ועפ"ז יתיישב התוס' בגיטין דסובר שרב יהודה סובר דיאוש כדי לא קני כי לא גורסים את המ"ט יאוש כדי קני". עכת"ד הצ"צ.

דהיינו שהאופן הפשוט והחלק דלימוד המח' של עולא ורב יהודה הוא, דעולא סובר שיאוש כדי לא קני ורב יהודה סובר שקונה, אך לפי שיטת הר"י בתוס' אפשר לומר שגם רב יהודה סובר שיאוש כדי קני, והמח' היא אי חיישינן למהב"ע אי לאו.

והנה הרמב"ם פוסק דיאוש לא קני (בפ"ס דהל' גזילה הל"א ובפ"א דהל' גניבה הלי"ב) שהוא כעולא. אך בפ"ה דהל' איסורי מזבח הל"ז כותב וז"ל: "הגונב או הגוזל והקריב קרבן פסול, והקב"ה שונאו שנא' שונה גזל בעולה ואין צ"ל שאינו מתקבל. ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר. ואפילו הי' חטאת שהכהנים אוכלים את בשרה. ומפני תקנת המזבח אמרו שהחטאת הגזולה אם נודעה לרבים אינה מכפרת אע"פ שנתייאשו הבעלים כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות". עכ"ל.

והנה כל ההלכה הזאת היא כהשקו"ט דרב יהודה בגיטין שם שרב יהודה סובר שיאוש קני וכדברי הגמרא שם "מאי טעמא יאוש כדי קני". וא"כ אינו מובן הרמב"ם דהרי פסק כעולא דיאוש כדי לא קני, ובנוגע לגוזל קרבן כותב כרב יהודה?

והנה על סתירה זו כבר עמד הלח"מ (בפירושו על הלכה א' דפ"ב דהל' גזילה) עיין מה שכתב שם באריכות.

איברא דהצ"צ בחידושים על הש"ס (קכ, א) כותב: "ומה שהקשה[2] על הרמב"ם דפוסק שם[3] דיאוש כדי לא קני כעולא, ובפ"ב מהל' איסורי מזבח ה"ז, פסק כרב יהודה, ורב יהודה ס"ל יאוש כדי קני. יש ליישב ע"פ אי נמי שבתוס' דמרובה (דף סז, א) הנ"ל, דלא גרסינן ברב יהודה קסבר יאוש כדי קני וכנ"ל. א"כ לפ"ז שפיר אין הפסקים סותרים זא"ז. עכלה"ק.

דהיינו שהצ"צ מתרץ הסתירה בפשיטות שבעצם סובר כרב יהודה ולכן בהלכה דגונב קרבן כותב כהשקו"ט דרב יהודה, ומה שפסק שיאוש כדי לא קני הוא גם לפי רב יהודה, כי הרמב"ם אזיל כשיטת המהלך הב' בתוס', שלא גורס שרב יהודה סובר שיאוש קני, אלא שסובר כעולא שלא קני.

ועפ"ז יבאר הרמב"ם מה שהקשו עליו נושאי כליו באו"א, דהנה בפי"ח מהל' מעשה הקרבנות הלכה י"ד כתב וז"ל: "גנב והקדיש ואח"כ שחט בחוץ חייב, ומאמתי העמידוה ברשותו כדי לחייבו עליו כרת, משעה שהקדישה, והוא ששחטה אחר יאוש, אבל לפני יאוש אינה קדושה". עכ"ל. ותמהו עליו נושאי כליו, שלכאו' הרי כל העניין דכרת מדבריהם הוא רק תירוץ על שאלה ששאלו בגמ' על עולא הסובר שיאוש כדי לא קני, אך הרמב"ם הרי פוסק בפ"ה מהל' איסורי מזבח כרב יהודה שלפיו הכרת בשחיטה בחוץ על בהמה גנובה, הוא מן התורה, כי רב יהודה סובר שיאוש כדי קני, ולכן הרמב"ם דסובר כרב יהודה, מה מקום יש לומר שהכרת הוא מדבריהם - "העמידוה ברשותו כדי לחייבו עליו כרת"? (לח"מ).

ועוד יוקשה שהרי הנפק"מ בגמ' מאמתי העמידוה ברשותו הוא רק לעניין אי קונה הגיזות וולדות אך לעניין כרת אין שום נפק"מ, ולמה כותב הרמב"ם: "ומאמתי העמידוה ברשותו כדי לחייבו עליו כרת. משעה שהקדישה" (כס"מ) ואפילו את"ל שהפשט ברמב"ם הוא שבעצם הנפק"מ היא לגיזותי' וולדותי' ומה שכתב שהוא כדי לחייבו כרת זהו רק נתינת טעם למה חכמים העמידוה ברשותו בכלל. אך לא זוהי הסיבה למה ששואל מתי העמידוה ברשותו. כי בעצם הוא בשביל גיזותי' וולדותי' - ג"ז לא יובן דהרי כל הנפק"מ דגיזותי' וולדותי' הוא רק לשיטת עולא, אך לא לשיטת רב יהודה. והרי הרמב"ם פסק כרב יהודה במ"א (לח"מ)?

והנה אולי י"ל שע"פ ביאור הצ"צ הנ"ל בדברי הרמב"ם יהי' אפשר לבאר דברי הרמב"ם בצורה אחרת מהמפרשים הנ"ל, ובדרך ממילא יפלו הקושיות ששאלו. ובהקדים הביאור שגם להשיטה הסוברת שיאוש כדי לא קני, הוא רק אם היאוש הוא כדי, אך אם אחר היאוש הצטרף לזה גם שינוי הרי אז ודאי שקונה[4] ועניין זה דכשמצטרף יאוש ושינוי ה"ה קונה הוא רק מדרבנן כמ"ש הלח"מ[5], וכן בצ"צ שם מציין להלח"מ, וכותב שהוא רק מדרבנן, ועפ"ז יהי' אפשר לבאר יפה הרמב"ם המוקשה הנ"ל, כי הרי אליבא דהצ"צ, הרמב"ם פוסק כרב יהודה (שבתוס') שיאוש כדי לא קני וזה שבין נודעה ובין לא נודעה מכפרת הוא משום שלא חיישינן למהב"ע ומכיון שהי' יאוש בצירוף שינוי השם (כשהקדישה) הקרבן מכפר, ולכן כותב הרמב"ם הובא בצירוף הערות, לסיכום כל הנ"ל:

"גנב והקדיש ואח"כ שחט בחוץ חייב [כי הקרבן הוא ראוי למזבח, כי לא רק הי' יאוש (שמה"ת יאוש כדי לא קני) אלא גם שינוי השם כשהקדישו ולכן מצד התקנה דרבנן שכשיש יאוש ושינוי השם אנו מעמידים א"ז ברשותו - הוא חייב. ולכן - מכיון שכל הסיבה שחייב הוא בגלל הצירוף] מאמתי [חכמים] העמידוה ברשותו [דהיינו, שיוכל להיות הצירוף דשינוי ויאוש שיקנה ויתחייב? ועכשיו כותב הרמב"ם בשביל מה בכלל עוזר הצירוף הנ"ל] כדי לחייבו עליו כרת [וחוזר עכשיו הרמב"ם למה שכתב לפנ"ז שמאמתי הבהמה ברשותו ע"פ תקנת חכמים שיש צירוף דיאוש ושינוי, הוא דוקא] משעה שהקדישה [שאז הי' השינוי השם והצטרף להיאוש דלפנ"ז - לאפוקי מהאופן האחר בגמ' שם שהוא משעת היאוש שהרי לדעת רב יהודה יאוש כדי לא קני, ולכן רק משעה שהקדישה קנה. וכל זה הוא דוקא] והוא ששחטה אחר יאוש אבל לפני יאוש אינה קדושה [כי עדיין לא הי' הצירוף מדרבנן דיאוש ושינוי בכדי שתהי' ראוי' למזבח ויתחייב כרת] ע"כ ההלכה. ולפ"ז בדרך ממילא נופלים כל הקושיות דהנו"כ דהרמב"ם: קושית הלח"מ לכאו' כל הכרת מדבריהם שייך רק לעולא אינה דהרי הוכחנו איך גם אליבא דרב יהודה שהרמב"ם הוא לשיטתו כל הכרת הוא רק בגלל זה שחכמים מצרפים היאוש והשינוי. וקושייתו שלכאו' הנפק"מ דמאמתי העמידוה ברשותו הוא רק אליבא דעולא, גם זה אינו, כי כפי שהסברנו הרמב"ם לא כתב מאמתי בשביל נפק"מ מסויימת אלא כדי להבהיר שכל החיוב דכרת הוא רק מצד הצירוף שמתחיל משעת ההקדש ולא משעת היאוש - כי יאוש לא קני (חוץ ממזה שהלח"מ בעצמו מסביר את כל השקו"ט הנ"ל, דהגמ' בנוגע לכרת גם אליבא דרב יהודה - בפירושו על הלכה א' דפ"ס מהל' גזילה - וא"כ מה בכלל שואל כאן שזה שייך רק לעולא? וצ"ע). ובדרך ממילא נופלת גם קושיית הכס"מ כנ"ל כי אין פה שום כוונה לנפק"מ. ועפ"ז יתיישב יפה דברי הרמב"ם והכל בא על מקומו בשלום, דבר דבר על אופנו ושיטת הרמב"ם בדין יאוש ברורה ובהירה.

[2]) כוונתו להלח"מ הנ"ל שעליו מדבר כמה שורות לפנ"ז.

[3]) בפ"ב מהל' גזילה.

[4]) ב"ק דע"ו ע"א, תוס' ד"ה "והשתא תורא דשמעון".

[5]) הל' גזילה פ"ז הל"א.