בגליון הקודם [תתל] (בעמ' 33) הביא הר"י שפירא מחלוקת הרא"ש (בב"ק פ"א סימן ב') ושאר ראשונים, דלדעת הרא"ש אם בע"ח רוצה לגבות זיבורית בחובו במקום בינונית, אינו יכול לכוף את הלוה לשלם לו מזיבורית, (אלא אם גילה דעתו שמוכן למכרו), כמו שאין הניזק יכול לכוף מזיק לתת לו עידית זו דוקא, וכן אין הבע"ח יכול לכופו לתת לו בינונית זו דוקא ולא בינונית אחרת, כמו"כ אינו יכול לכופו לתת לו זיבורית.

אבל דעת התוס' (בדף ח ע"ב ד"ה 'אבל') והרמ"ה (מובא בטור חו"מ סי' ק"ב) ועוד ראשונים, שאם הבע"ח רוצה דוקא זיבורית יכול לכופו לתת לו מזיבורית, דאל"כ נעלת דלת בפני לוין, וכדמשמע מפשטות הגמ' בדף ז' ע"ב.

וביאר הרב הנ"ל סברת מחלוקתם, דנחלקו בסברא כללית האם כשדבר אחד נמשך מדבר אחר, מקבל גם הדבר שנמשך ונגרם, את החשיבות של הדבר הראשון שהביאו, וע"ש שהביא כמה דוגמאות לזה.

ועד"ז ביאר בענינינו, דזה ודאי דעיקר דין פרעון החוב הוא חיוב שמוטל על הלוה, אלא שכתוצאה מזה יש דין שהמלוה יגבה מקרקעות הלוה. וי"ל שהתוס' והרמ"ה וכו' סוברים שגם לדבר הנגרם יש כח עצמי, ולכן יש זכות למלוה על הקרקעות של הלוה, ויכול לכופו לשלם לו גם מזיבורית. והרא"ש ס"ל דלדבר הנמשך ונגרם אין תוקף כמו הדבר הגורם, ולכן אין לו שייכות להשדה ואינו יכול לכופו לתת לו מזיבורית, עכת"ד.

ולא זכיתי להבין איך אפשר לבאר כן פלוגתת התוס' והרמ"ה עם הרא"ש, דהנה התוס' דף ח' שם בד"ה 'מצי א"ל' ס"ל, דבבינונית גופא אין הבע"ח יכול לבחור לו איזה בינונית שרוצה, אלא זה תלוי בדעת הלוה לתת לו איזה בינונית שירצה, וב'טור' (שם) משמע שגם הרמ"ה מודה בזה, ורק לגבי זיבורית ס"ל דהבע"ח יכול לקחתו בע"כ של הלוה דאל"כ נעלת דלת.

והנה לפי סברת הרב הנ"ל הי' צ"ל שיטתם בדיוק הפוך. דאם מדובר לגבי כמה שדות בינוניות י"ל דכיון דיש להמלוה זכות בשדות אלו של בינונית לגבות מהם, ועי"ז יש לו בעלות מסויימת עליהם, יהי' בכחו לגבות איזה בינונית שרוצה. משא"כ כשרוצה לגבות זיבורית, הרי עיקר שעבודו הוא דוקא על הבינונית ומסתבר שרק ע"ז חלה הבעלות שלו (עכ"פ כשישנו עדיין להבינונית) ובאיזה כח יוכל לכופו לשלם מזיבורית?!

ובר מן דין, לא הבנתי כל פלפולו האם יש למלוה זכות ובעלות על הקרקע. דהרי זה דבר פשוט וידוע לכל, שיש דין שעבוד על קרקעות. ולכן גם אם הלוה מכר את השדה, יוכל המלוה לגבותו מהלוקח, אף שהלוקח אינו חייב לו כלום, כי הקרקע משועבדת אליו. אלא שכ"ז שיש ללוה עצמו נכסים לשלם לו, אין אנו דנים מצד דיני שעבוד שיש למלוה על הקרקעות, אלא בשעבוד הגוף של הלוה לשלם את החוב, ובזה יש דינים מאיזה קרקע צריך לשלם. ושיטת התוס' והרמ"ה דאם המלוה רוצה הוא מחוייב לשלם גם מזיבורית, דאל"כ נעלת דלת בפני לוין, אבל לא מצד שעבוד הקרקע שיש להמלוה.