בגמ' שבת ג, ב: "ומדלא קא משנינן הכי תפשוט דרב ביבי בר אביי דבעי ר"ב בר אביי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב חטאת או לא התירו, תפשוט דלא התירו". והקשה בתו"י: "וא"ת היכי תפשוט הא דר"ב ודאי אתי לידי חיוב חטאת", (משא"כ בהושיט ידו לחוץ הוא רק חשש דשדי לה) ועיי"ש במה שתי'.

ועיין ג"כ ברש"י ד"ה "מבעו"י": "דלא נמנעו חכמים מלהעמיד דבריהם מפני חשש שמא לא יעמוד האדם בהם", ומפורש בדבריו דהכא הוא רק חשש, ובל' זה דרש"י נשלל תי' הא' דהתו"י, (ובאמת נראה דלא ס"ל לרש"י כתי' הב' בתו"י ואכ"מ).

וי"ל בהקדם, דבמה דמבעי לי' לר"ב בהדביק פת מי התירו לו לרדותה, בפשטות לומדים דמסתפקא לי' מה עדיף, האם הסיבה לאסור היא משום שבות או משום המסובב שיביא לידי חיוב חטאת. ואם לומדים כן, באמת קשה מאד קושית התו"י, דלא דמי איסור חזרת ידו לאיסור רדיית הפת, דברדיית הפת סברא היא שהמסובב שיביא לידי חיוב חטאת עדיף מהסיבה (השבות) לאסור כיון דהמסובב ודאי הוא, משא"כ בחזרת היד המסובב אינו אלא חשש דשדי לי' מידי' וא"כ הסיבה לאסור (הקנס) עדיף טפי.

אמנם נראה דאפ"ל באו"א בביאור האיבעיא דר"ב, דהנה מדברים כאן באיסורים דרבנן, דהוו סייג ומשמרת לאיסורי תורה, וא"כ י"ל דמיבעי לי' לר"ב האם אפשר לקרוא לאיסור זה דרבנן בשם סייג, אי בצד אחר גורם חלישות לאיסור תורה. הלא מכיוון שתקנה זו עצמה משמשת הן כסייג מצד א' והן לחלישות לאיסור תורה מצד אחר, מאיזה טעם ייקרא בשם סייג דוקא? (ועיי' לקמן הביאור בב' הצדדים דהאיבעיא). וי"ל דזהו כוונת רש"י בסד"ה "מבעו"י": "תפשוט בעייא דרב ביבי דלא נמנעו חכמים מלהעמיד דבריהם מפני חשש וכו'". היינו דיסוד בעיית רב ביבי היא האם נמנעו חכמים מלתקן ולהעמיד דבריהם באופן דגורם לאיסור תורה.

ועפ"ז נראה פשוט דלא שנא אי ע"י הסייג והאיסור דרבנן ודאי יבוא לאיסור חטאת, או שמצד איסור זה יש לחשוש שיבוא לאיסור חטאת, כיון דסו"ס בב' אופנים אלו יש סברא לומר דלאו שם סייג עלה, כיון דבצד אחר מביא חלישות לאיסור תורה. לכן דימתה הגמ' איסור חזרת יד שגורם לחשש שיבוא לאיסור תורה לאיסור רדיית הפת שיביא וודאי לאיסור תורה, דכנ"ל חוקרת אי שם סייג עלה.

ועפ"ז י"ל יתירה מזו, דבאמת באיסור חזרת יד מסתבר יותר שלא נאסור מברדיית הפת, וטעם הדבר הוא שבנוגע לרדיית הפת י"ל דיסוד ספיקו דר"ב היה, האם נאמר דכיון דאיסור רדיית הפת ביסודו שבות הוא ונאמר במקום שלא יגרום לאיסור תורה ולכן ביסודו וודאי סייג הוא דאינו מביא חלישות בצד אחר. שוב העמידהו לאיסור זה אדיני' גם במקום שיביא לאיסור תורה, או דלמא הגם שנאמר איסורו כשאינו גורם לאיסור תורה, אבל במצב שגורם לאיסור תורה שוב לא מיקרי בשם סייג ופקע האיסור.

(ואפשר לקשר זה למה שחקר הגרי"ע באתוון דאורייתא (כללי) בגדר איסור דמאי האם נאמר דאינו עובר על איסורו אי באמת עישרו הע"ה, א"ד נעשה איסור בעצם ולעולם עובר אפי' אי עישרו, ובלקו"ש חי"ז תזריע ב' מאריך מאוד בנקודה כיו"ב בנוגע לכמה ענינים וידוע הדוגמאות משפודין של ברזל (שמביא שם), ועד"ז ברדיית הפת אי נעשה השבות איסור עצמי לא פקע גם כשגורם לחילול שבת, אבל אי אין גדר השבות אלא לחזק איסור התורה שוב פקע במקום שגורם לחילול שבת.

ויש להעיר ג"כ מלקו"ש חכ"ט (שופטים ב) דמבאר שם דאין מצוות ואיסורים דרבנן קבועים במנין מסוים, דכל ענינם הוא שמחדשים תקנתם "כדי לחזק הדת ולתקן העולם", ולכן שואל רב ביבי אי נמנעו מלחדש ולהעמיד איסורם במקום שגורם ההיפוך מחיזוק דת האמת).

משא"כ באיסור חזרת היד הרי מלכתחילה לא נאמר קנס זה (לפי תי' הב' דמבע"י מותר) אלא באופן שיגרום לאיסור תורה, וא"כ בודאי מסתבר שלא יאמרו קנס באופן זה, דלעולם אין מקום שייקרא בשם סייג, דמתחילת יסודו הוי סייג במקום א' וחלישות לאיסור חטאת במקום אחר.

ועפ"ז יומתק ל' הגמרא "אדרבא איפכא מסתברא", דמשמעות הל' הוא דמסתבר יותר לומר דלא קנסו משחשיכה, ולכאו' אינו מובן מדוע, הרי בזה גופא מסתפק ר"ב ולאו מילתא דפשיטא היא לקבוע דאיפכא מסתברא?

וע"פ הנ"ל יובן, דבאיסור חזרת יד, אם נאמר דנאסר דוקא משחשיכה נמצא דנאסר דוקא במקום שיכול להביא לאיסור תורה, וא"כ לעולם הוי סייג במקום זה וחלישות במקום אחר. וזה ודאי מילתא דלא מסתברא כלל, ולכן אומר ע"ז איפכא מסתברא.