כתב הרמב"ן בסוגיא דתערובות חמץ (מלחמות ה', פסחים כט, ב) וז"ל: "עוד אני אומר דכיון דקיי"ל כל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל, אף חמץ בפסח אינו בטל לעולם, שהרי תבשיל זה שנתערב בו חמץ ואין אתה אוסרו אלא ליומו היום אסור למחר הוא מותר והוא עצמו בעינו מותר מה"ת ולא קנס ר"ש להקל עליו".

היינו, דכיון דפסק ר"ש דטעם איסור חמץ לאחר הפסח הוא מחמת גזירה שגזרו חכמים, מפני שעבר על "בל יראה ובל ימצא", כדאיתא בגמ' (שם, ע"א), לכן אין להתיר בגין גזירה זו תבשיל שנתערב בו חמץ, שיחשב אותו חמץ המעורב כאיסורו איסור עולם (מחמת גזירת ר"ש), אלא חשיב החמץ כמותר לאחר הפסח. וטעמו, כתב הרמב"ן, דלא אתא ר"ש להקל כי אם להחמיר.

והנה הרבה נבוכו מאוד בדברי הרמב"ן, דהנה:

א) הא ר"ש לא גזר אלא על חמץ בעין, אבל בתערובת לא גזר כלל, וכמו דאמרי' בגמ' להדיא (ל, א), וא"כ הכא דאיירי בתערובת ודאי הוי דשיל"מ גם לר"ש, ולמאי הוצרך לסברא דלא גזר להקל עליו אלא להחמיר.

ב) מאי שייך לגזור רק להחמיר ולא להקל, הא סו"ס לא הוי דשיל"מ, דהא בפועל לא יהא החמץ מותר לאחר הפסח, וא"כ לית ביה האי כללא דדשיל"מ אפי' באלף לא בטיל.

וראיתי מתרצים, דכיון שחל על חמץ זה דיני ביטול, לא גזר בזה ר"ש גזירתו, ורק בחמץ שלא חל עליו דיני ביטול גזר.

ועוד, דס"ל להרמב"ן כשיטת הר"ן (נדרים נב, א) בטעם חומרת דשיל"מ שהוא משום דבדשיל"מ קרוב להיות האיסור כהיתר ודומה הדבר המבטל לדבר המתבטל, וכיון דשווין הן לא שייך בהן ביטול.

וא"כ בעניננו, שאין החפצא דאיסורא (החמץ) ניתר ונעשה חפצא דהתירא מאוחר יותר, אלא רק דאחר הפסח יש דרך להתירו ע"י ביטול, בכה"ג אינו חשיב דשיל"מ, דהא אין כאן חסרון בגדר הביטול. דהא אין הדבר המתבטל ניתר לעתיד מצד עצמו, כי אם רק מחמת הביטול (שאינו מועיל עתה). ושוב אינו דומה המבטל להמתבטל, ושייך ביה שפיר דין ביטול.

וע"ז כתב הרמב"ן דמ"מ, כיון דלא קניס ר"ש להקל אלא להחמיר, היינו שגדר הקנס לא היה לעשות החמץ אחר הפסח חפצא דאיסורא, דא"כ היה מיקל עליו שיחשב דשאל"מ אף גבי תערובת ותהא התערובת מותרת. אלא, דגזר רק על הגברא שיאסר בהחמץ, ושוב יש כאן חסרון בגדר הביטול כיון דהוי חפצא דהתירא לאחר הפסח, אף דקניס ר"ש, והוי דשיל"מ ואפי' באלף לא בטיל. היינו, דיסוד דברי הרמב"ן הוא דכל גזירת ר"ש אינה אלא אגברא, ולא על החפצא דחמץ.

ב. ויש לדון בזה קצת, ובהקדם דהנה יש לעיין בהאי דינא דחמץ שעבר עליו הפסח. דיש שנקטו שזהו מטעם שלא יעשה כן בשנה הבאה מחמת הפסידא.

והנה ידועה שיטת הנו"ב[2], דבגזל חמץ ועבר עליו הפסח אינו אסור בהנאה אליבא דר"ש מהאי טעמא גופא, שהרי הנגזל לא עבר בב"י, ורק הגזלן עבר, ואותו אנו צריכים לקנוס, וכיון דאמרי' באיסורי הנאה הרי שלך לפניך, הרי יכול הוא להחזירו להנגזל אף שנאסר בהנאה, וא"כ הרי לא מפסיד מידי, ולפיכך אין לקונסו כלל ומותר החמץ בהנאה באמת.

ועד"ז בחמץ של נכרי שקיבל עליו ישראל אחריות, שאינו נאסר מהאי טעמא גופא, כיון שאין כאן תועלת, ועיי"ש היטב. והיינו שנקט שיסוד הקנס הוא מחמת שלא יחזור לעשות כן בשנה הבאה, ובמקום דלא שייכא לא אמרינן דגזר ר"ש.

והנה, הרבה השיגו על הנו"ב, והוכיחו בכמה ראיות דאפי' לר"ש נאסר החמץ בהנאה, ועיין בנו"ב מהדורא תניינא סימן ס"ה, ועיין גם באבני נזר הלכות פסח סי' של"ב שהביא בשם הרמב"ן שכתב בהדיא דגזל חמץ ועבר עליו הפסח אסור בהנאה אפי' לר"ש[3].

ועדיין הוכחת הנו"ב במקומה עומדת, דמאי שייך לקונסו, כיון שלא יהי' לו שום פסידא בקנס.

ג. והנה במג"א סי' ת"מ סק"א כתב דגם חמץ של נכרי שקיבל עליו אחריות נמי אסור בהנאה אם עבר עליו הפסח, דהוי ממש כחמץ שלו, אלא שיכול להחזירו לעכו"ם דאומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך, עיי"ש[4].

ויש להעיר בזה דהלא אין כאן תועלת בזה, כיון שלא ימנע לשנה הבאה מלעבור על ב"י, דהרי אין לו שום פסידא מהקנס, דיכול הוא להחזיר החמץ לעכו"ם ויאמר הרי שלך לפניך ויפטר מתשלומין, וא"כ לא יהי' לו פסידא.

ד. והנה יש להעיר על עצם סברא זו דמשום האי קנסא לא יבוא בשנה הבאה לעבור בב"י ויבערם קודם הפסח, שהרי חזינן דהוא אינו חושש בהאיסור דאורייתא דב"י, ומהיכי תיתי שיחשוש להאיסור הנאה שקנסוהו רבנן, ומשום זה ימנע, ולשנה הבאה יבער הכל קודם פסח?

ולכן נראה שקנסוהו שלא יהנה מהחמץ שעל ידו עבר עבירה, היינו שלא יהנה מזה ששהה החמץ באיסור, ונעמיד הדבר כאילו עכשיו הוא תוך הפסח ויהיה אסור החמץ באכילה ובהנאה.

ומצינו עד"ז דקנסוהו רבנן[5] במעשה שבת כגון המבשל בשבת במזיד דלא יאכל משום קנס. היינו נמי שלא יתהנה ממעשה העבירה, ולא משום שלא יעשה כן בשבת הבאה, וכן במעשר פירות בשבת והמטביל כלים בשבת (ועוד עיי"ש)[6].

ה. אמנם, לכאורה מחולק דין מעשה שבת מדין קנסא דחמץ, דהנה בדין מעשה שבת י"ל דהוא דין שאין ליהנות ממעשה שבת שעשה וממילא הוא מנוע מאכילתו, אבל לא דהוא איסור בהחפצא. וכן כתב ר' חיים מבריסק לר' איסר יהודה מאלין[7] שלפי שיטת הרמב"ם ליכא במעשה שבת שום איסורא כלל בהחפצא, וגופו מותר באכילה, אלא דאסור ליהנות ממעשה השבת, וממילא מנוע מאכילתו (ואכן ראיתי שבנו ר"מ ראה גם להתיר בדיני יו"ד ובדין קדירה המיוסד על יסוד זה, ראה חי' ר"ח ב"ק (מהד' אורייתא) עא, ב).

אולם, יסוד דין קנס חשעלה"פ הוא לכאורה דין בעצם מציאותו של החמץ, וכלשון אדה"ז (סי' תמח ס"ב) ד"כיון שלא נעשה בו עבירה בשהייתו עד לאחר הפסח", היינו שהגדר של האיסור נובע מזה ששהה החמץ בפסח, היינו לא מה שעשה האדם בו מעשה איסור שהשהה אותו, אלא בזה שהיה מציאותו קיים ולא נאבד.

והיינו דהן בנוגע להאיסור, דבשבת האיסור הוא המעשה של האדם, ובחמץ האיסור הוא בעצם הקיום של החמץ, והן בנוגע להקנס שבשבת קנסו שלא יהנה מעבירתו, ובחמץ שלא יהנה מקיומו של החמץ. היינו דגדר קנס מעשה שבת הוא, שלא ליהנות מהמעשה שעשה, וגדר קנס חמץ שעבר עליו הפסח הוא דלא ליהנות מגוף החמץ ששהה, היינו מזה שיש כאן מציאות של חמץ, היינו דבשבת הוא דין בהגברא, ובחמץ שעלה"פ זהו דין בהחפץ[8]. וא"כ נפל היסוד והדרא קושיא לדוכתא.

ואולי זהו סיבת פסק המג"א שאסר חמץ של נכרי שהיה ביד ישראל, אף שישוב ויעבור בשנית לשנה הבאה שהרי יכול להחזירו לנכרי אף שאסור בהנאה, כיון דזהו איסור על החפצא, ולכן אף חמץ של נכרי יאסר.

ו. והנה בהאי דינא דחמץ שעבר עליו הפסח יש לחקור באופן האיסור:

א) שהמשיכו חכמים את איסור חמץ של תוך הפסח, שיחול איסור זה לעולם.

ב) דחז"ל עשו איסור חדש לאחר הפסח מדרבנן ואינו שייך לאיסור חמץ שהיה תוך ימי הפסח[9].

והנה לא מיבעי לאופן הא' שממשיכין אותו הדין (ובכל גדריו) שהיה קודם, שהוא דין בהחפצא, כיון שזה כמו כל הגדרים של הדין של הז' ימים לעולם ועד, אלא אפי' לאופן הב' דהוא דין בפ"ע יש לפרש שהוא דין וחלות בפ"ע מדין קנס, אבל אינו שהוא באופן אחר של האיסור של חמץ אלא באותו אופן[10], ויל"ע.

[2]) מהדו"ק, ס"כ.

[3]) ועיי"ש מה שהסביר הטעם דאינו כמו דלקמן.

[4]) ועיין שם בחק יעקב סקי"ד. ועיין ברא"ש פסחים פרק כל שעה סי' י' בענין נכרי שהלוה לישראל על חמצו שמשמע דלא כהח"י.

[5]) ראה בביצה יז, ב.

[6]) וכ"ה בנוגע עירובי תבשילין, עיי"ש.

[7]) נדפס בראש שו"ת ראי"מ.

[8]) והנה באתוון דאורייתא (כלל ד' אות ב' ד"ה והנה נחזור) איתא שיש דינים ואיסורים שהם נוגעים לעצם הדבר, ובמילא אם יש שינוי בהדבר אינו פקע דינו, רק במעשה שנוגע בו בעצם מציאותו, ויש דינים ואיסורים שאינם נוגעים בעצם הדבר רק שע"י מעשה אדם נעשה דין בהדבר, ועד"ז הוא בקדושה שיש קדושה שהוא בעצם הדבר ואז אין הקדושה מסתלקת ממנו ע"י שינוי, משא"כ אם נמצאת הקדושה בדבר רק ע"י מעשה האדם אז ג"כ אם משתנה הדבר ממה שהיה תחילה הרי מה שהוא עתה לא נתקדש, ושפיר פקעה הקדושה מיניה. ועיי"ש בארוכה.

היינו שיש דינים שנוגעים בעצם של הדבר, ויש דינים שאינם נוגעין בעצם הדבר, ובכן בדבר שהדין נוגע לו בעצם מציאותו אינו נפקע הדין ע"י שינוי, כיון שהדין הוא בהדבר עצמו ובדבר שאין הדין תלוי בו (אלא במעשה), נפקע הדין ע"י שינוי, כיון שדין זה, הוא נוגע להמעשה, ועתה פקעה פעולת המעשה ע"י שינוי. ועד"ז הוא בנוגע לעניננו, גבי פסח דהוי דבר שכל איסורו לא מחמת עצמו כי אם שהאדם עשה בו מעשה, כנ"ל, וכל זה הוא לחידודי.

[9]) ועי' בחי' ר' ארי' לייב (סי' י') שיש בזה נפק"מ בדיני תערובת, ובנוגע לדשיל"מ.

[10]) וראה הנפק"מ בזה בחי ר' ארי' לייב שם ועיי"ש ששייך החקירה רק בנוגע לדיני תערובות ולא בנוגע לעצם הגדר של הקנס.