איתא בשבת ג, א: "הטעינו חבירו . . והוציאן לחוץ מהו עקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו דמי או לא. א"ל חייב ואינו דומה לידו, מ"ט ידו לא נייח גופו נייח (כגירסת הב"ח וכדמשמע מרש"י), וברש"י שם ד"ה ידו לא נייח כתב: "ע"ג קרקע הלכך כי הוציאה לא עקר מידי ואין דרך הוצאה בלא עקירה והנחה" ובד"ה גופו נייח כתב: "ע"ג קרקע והויא עקירה". ע"כ דבריו.

ועיין ברא"ש דמשמע שאחז כשיטת רש"י, דכתב: "ידו לא נייחא ע"ג קרקע הלכך לא חשיב עקירתו כעקירת חפץ, ולא דמי להטעינו חבירו על כתיפו או על ידו ועקר רגליו ויצא דחייב, דהתם גופו נייח ע"ג קרקע וחשיב עקירת גופו אבל אם לא עקר גופו ועמד במקומו והושיט ידו לחוץ פטור דלא חשיב עקירת היד כעקירת חפץ". ע"כ.

הרי, הרא"ש גרס ידו לא נייח וכתב כרש"י שלא נייח ע"ג הקרקע, וכתב בפשטות דאם עקר רגלו עם החפץ שבידו בודאי דהוה הוצאה ולאו דוקא הטעינו על כתיפו ה"ה דהטעינו בידו, והטעם י"ל כמו שפירשו הראשונים בדעת רש"י דאם ידו וגופו הם ברשות אחת אז אמרינן דידו נייחא, ורק כשהם בב' רשויות אמרינן ידו לא נייחא.

והא דסיים הרא"ש דאם הושיט ידו לחוץ פטור דלא חשיב עקירת היד כעקירת חפץ, הבינו דבריו ה"קרבן נתנאל" והראש יוסף דר"ל "אפי' הניח בחוץ משום דלא עביר עקירה". ודקדקו מדבריו שסיים "ולא חשיב עקירת היד כעקירת החפץ" היינו דחסר עקירה.

והנה מלשון ה'קיצור פסקי הרא"ש' לא משמע שהבין כן בדעת הרא"ש, דכתב באות ב': "הי' עומד ברה"י ונתן חבירו חפץ על גופו או לתוך ידו והלך לחוץ והוציאו חייב, אבל אם הושיט ידו לבדה לרה"ר עם החפץ פטור", ע"כ. הרי מבואר דלא הניח החפץ, דאם רצונו לומר שהניח ה"ל לכתבו, וגם מלשון "לבדה" משמע דלא הניח החפץ.

ויש לעיין מהי סברת הק"נ וסברת הקיצור פסקי הרא"ש, ולכאורה סברת הק"נ נראת פשוטה, דמאחר דלגבי ידו לא אמרינן עקירת ידו כעקירת חפץ, נמצא דלא הי' עקירה, וא"כ אפילו אם מניחו בחוץ לא מחייב דהרי לא הי' כאן עקירה, ונמצא שיש כאן רק הנחה ועל הנחה גרידא אינו מחוייב, וא"כ צ"ע מהי סברת הקיצור פסקי הרא"ש.

ואפ"ל דסברתו היא דכל השאלה אם עקירת גופו כעקירת חפץ, היא משום שהחפץ נשאר באותו מקום שהיה כבר, היינו דהיה מונח על גביו ונשאר מונח על גביו, והגמרא אומרת דעקירת גופו כעקירת חפץ, ר"ל דהחפץ על הגוף נקרא מונח במקום שהגוף שם, וכשמוציא לחוץ על גביו נקרא שהחפץ נעקר מרשות זו והונח ברשות שני', משא"כ אצל ידו, מאחר שידו לא נייח ע"ג קרקע. אם מושיט ידו לרשות שני' לא נקרא שנעקרה מרשות הראשונה, שהרי לא הגיעה לרשות השני', ואחר שהניחה ברשות השני' אז נקרא שנעקרה מרשות הראשונה היינו שהבעיה היא דהמקום הנחה הולך איתו ומשו"ה אינה עקירה, משא"כ כשמניחו ע"ג קרקע אז מעיקרא נקרא עקירה ויש לדון בזה, ודו"ק.

והנה התוס' הקשו על רש"י וז"ל: "משמע (מרש"י) אפי' הוא וידו במקום אחד ונתן לו חבירו לתוך ידו והוציא פטור, ואין נראה דבכל ענין שהטעינו חבירו בין על כתפו בין על ידו והוציא חייב דהא קתני או שנטל מתוכה והוציא חייב אלמא הנחת חפץ ביד בע"ה שהוא וידו ברשות אחת הויא הנחה מדחייב העני שעקר מיד בע"ה וכיון דהוי הנחה, כשעוקר גופו עם מה שבידו הרי עוקרו ממקום הנחה". ע"כ.

והנה את קושיית התוס' הקשו גם שאר ראשונים, בשינוי גדול מהתוס', ועיין בתוס' הרא"ש שהביא דברי רש"י וגם כתב: "ואין נראה", וסיים: "וכן משמע במתניתין שאותו שידו עמו ברשות אחת הוא הנחה בתוך ידו דקתני פשט העני ידו לפנים ונתן . . וכן אם נטל". עיי"ש.

וכן הרשב"א כשהקשה על הלשון דכתב ידו לא נייח לפי הבנת התוס', כתב: "ואינו מחוור בעיני דא"כ למאן דאמר ידו לא נייח תקשי לי' מתניתין דקתני פשט העני ידו לפנים ונתן . . או שנטל . . ואמאי הא בעינן עקירה והנחה ע"ג מקום מונח והא ליכא דכיון דידו לא חשיבא כמונחת אפילו ברשות שהגוף עומד שם מה לי לענין לתת לתוכה וליטול ממנה מה לי אם הוציאה לחוץ וזרק אי כמונחת היא כאן וכאן ליחייב ואי לאו כמונחת היא כאן וכאן ליפטר". ע"כ.

הרי דהרא"ש והרשב"א הקשו מב' הציורים דהמשנה בין מזה שנתן לתוכה בין שנטל מתוכה משא"כ התוס' דקדקו להקשות רק מהציור של או שנטל מתוכה, ודבר זה צ"ע דלמה לא הקשו מ"נתן לתוכה", שהיא קודם במשנה, וע"כ מוכרח לומר דתוס' לא רצה להקשות מזה "שנתן לתוכה" רק מזה "שנטל מתוכה" ויש להבין למה.

גם יש להבין בדברי התוס', דכל תוכן קושיתו שאני מקושית הרא"ש והרשב"א דהם הדגישו, דמהמשנה חזינן דהנחה ביד אדם שעומד ברשות אחד עם ידו נקרא הנחה, משא"כ התוס' הדגישו העקירה שלאחר ההנחה והוסיף להקושיא כל האריכות של "וכיון דהוא הנחה כשעוקר גופו עם זה שבידו וכו'".

והנה מכל הנ"ל מוכח לומר דהתוס' הבין בדברי רש"י דוודאי שכשעושין הנחה ביד שהיא ברשות הגוף הוי הנחה ועל זה לא הי' קשה לו להתוס' ורק דהבין בדברי רש"י דאעפ"כ לא הוי הנחה לגבי זה דמי שעקר ממנו ליהוי עקירתו עקירה, וזהו עיקר דין ודברים שיש לו להתוס' עם רש"י וכל זה צריך ביאור למה, אבל אין ספק שכן הוא, ודו"ק.

ולבאר טעם הדבר אולי יש להקדים מה שכבר ביארנו פעם, בשיטת הרמב"ם שיש ב' עניינים ביד, א. – ענין של מקום, ד' על ד' היינו דהיד בעצמה נחשבת כמקום ד'. ב. - דיד נחשבת כמו שהיא מונחת בקרקע. ועיי"ש מ"ש בביאור דברי הרמב"ם בי"ד ובפיה"מ.

והנה להמתיק הביאור ביתר שאת יש להקדים מה דאיתא לקמן ה,א: "זרק חפץ ונח בתוך ידו של חבירו חייב מאי קמ"ל והא אמרה ר"י חדא זימנא מ"ד ה"מ היכא דאחשבי' הוא לידי' (רש"י – זה העושה מלאכה נתכוון לתתה ביד חבירו כי מתניתין). אבל היכא דלא אחשבי' הוא לידי' (רש"י – שהלכה ונחה מעצמה ביד חבירו) אימא לא קמ"ל".

והנה בפירוש הקמ"ל אע"פ שאינו מוכרח לומר כן מ"מ יש לומר, דבוודאי בעינן אחשבי' לידי' רק דסגי בכך שכוונת ה"עושה מלאכה" היא להניח החפץ ומאחר שזהו מקום הנחתו אז נחשב היד כמקום ד' על ד', ועכ"פ זהו מה שהבין התוס' ברש"י דהיכא דהיד הוא מקום הנחת החפץ הסופי, בוודאי יש סברא של ידו חשובה כד' על ד', רק דסובר רש"י דאם היד היא רק ממוצע להניח החפץ במקום אחר או להילוך החפץ למק"א אז אין לומר שהיד חשובה כד' על ד' מפני שאין היא מקום הנחת החפץ, וא"כ צריכין עכשיו לדון בזה אם החפץ בהיד נקרא שמונח בקרקע ורש"י לא סובר שיש סברא כזו.

וזוהי קושיית התוס' על רש"י דמאחר שרש"י סובר דהיד שכוונתו להילוך החפץ אינה מקום ד' וגם אינה נקראת מונחת ע"ג קרקע אגב הגוף, א"כ במתניתין כשעקר העני החפץ מיד הבעה"ב ונטל החפץ והוציאו ג"כ לא הי' צריך להיות עקירה ממקום ד' על ד', מאחר שאין היד מקום הנחת החפץ הסופי. ומאחר שמצינו במתניתין שהעוקר חייב ע"כ משום דהיד נקראת מקום הנחה כיוון שהיא נקראת מונחת ע"ג קרקע אגב הגוף, וא"כ ה"ה כשמוציא דבר בידו ג"כ לחייב משום דנקראת מונחת ע"ג קרקע כמו הגוף, ודו"ק.

ונמצא לפמ"ש כבר בקובצים שעברו, שיש ג' שיטות בענין יד,א. שיטת רש"י שהיד היא רק מקום ד' על ד' ואין היא נקראת מונחת על הקרקע כלל, (ועכ"פ כן היא הבנת התוס'); ב. שיטת הרמב"ם (שביארנו במק"א) שיש ב' דינים ביד – לפעמים היא דין ד' על ד' ולפעמים היא כמונחת ע"ג קרקע. ג. שיטת התוס' שמתאים עם שיטת הרמב"ם בפירוש המשניות דידו של אדם חשובה כד' על ד' הולך ביחד עם הסברא של מונחת ע"ג קרקע; ובזה יתבאר שיטת התוס' ורש"י בסוגיין.

והנה רש"י ע"כ מחלק מהיכא דכוונת היד היא להוציא בעצמה החפץ שאז חסר בחשיבות של ד' על ד' משא"כ בנדון דמתניתין דהבעה"ב בעצמו אינו נוטל החפץ לחוץ ורק העוקר נוטלו לחוץ, ונמצא שאצל הבה"ב נקרא מונח, ודו"ק.