בגמרא שבת (ו, א): ד' רשויות לשבת. רה"י ורה"ר כרמלית ומקום פטור. וממשיכה הגמ' להסביר את הפרטים שבכל רשות.

ומגדירה את גדר הכרמלית: "אבל ים ובקעה ואיסטוונית והכרמלית אינה לא כרה"ר ולא כרה"י ואין נושאין ונותנין בתוכה ואם נשא ונתן בתוכה פטור ואין מוציאין מתוכה לרה"ר ולא מרה"ר לתוכה ואין מכניסין מרה"י לתוכה ולא מתוכה לרה"י ואם הוציא והכניס פטור".

בהמשך לזה יש פיסקא בגמרא שרש"י מפרש שבעצם לא שייכא הכא כלל, ואין זה מד' הרשויות, רק דין עירובי חצירות. וז"ל הגמרא: "חצרות של רבים ומבואות שאינן מפולשין, עירבו מותרין, לא עירבו אסורים".

ופירש רש"י ד"ה לא עירבו אסורין: "מפני שהבית מיוחדת לבעליה והחצר רשות לכולן, ונמצא מוציא מרשות לרשות אע"פ ששתיהן רה"י, לעשות סייג לתורה להרחיק האדם מן העבירה שלא יוציא מרה"י לרה"ר, והך מילתא לאו מחילוק ד' רשויות היא, דבין עירבו בין לא עירבו רה"י היא, והמוציא מתוכו לרה"ר חייב".

ולכאורה הרי זה אריכות גדולה לכאורה לפרש דבר פשוט למדי. הרי תקנת חכמים היתה להצריך עירוב חצרות, דהיות והחצר הוא מקום דריסת רבים הוא דומה לרה"ר1. אז מהיכא יעלה על הדעת שבני חצר שלא עירבו תיהפך חצרם לרשות אחרת עד שנחשוב שהמוציא מהחצר (שהוא רה"י גמור עם כל הפרטים שבזה) לרה"ר יהי' פטור? ולמה חוזר עוה"פ על זה שהחצר והבית שניהם הם רה"י?

ואפ"ל ובקיצור שרש"י רוצה לציין פה יסוד חשוב בדיני רשויות לשבת. כי הרי מצינו בכמה מקומות שאכן עפ"י תקנת חז"ל החמירו ושינו את דין המקום אעפ"י שהוא רשות היחיד גמורה. היינו למרות שהוא רה"י אסרו לטלטל בתוכו או מתוכו. ולכאו' איזה גדר נתנו חכמים לרה"י הזה? האם שינו לגבי רשות זה רק את ההלכה (ואסרו הטילטול) או שגם שינו את עצם גדר המקום? ומצינו בתקנתם ב' אופנים:

א. לפעמים כרמלית - היינו ששינו את הרה"י לכרמלית כמו ים או נחל, "אם יש בהם גומא שעומקה מתלקט י' טפחים מתוך הילוך ד' אמות שהוא רשות היחיד גמור מן התורה והזורק לתוכה מרשות הרבים חייב מכל מקום מדברי סופרים אינה רשות היחיד אלא כרמלית..." (שו"ע אדה"ז או"ח סי' שמה סעי' יט וראה שם באריכות בקו"א סק"ב).

וכן קרפף שלא הוקף לדירה, "כגון רחבה שאחורי הבתים והקרפף והוא היקף גדול להכניס בו עצים לאוצר והגינה והפרדס המוקפים גדר גבוה י' טפחים . . אסרו חכמים לטלטל בתוכן יותר מד' אמות כמו ברשות הרבים ואף על פי שהן רשות היחיד גמורה מן התורה והזורק לתוכן מרשות הרבים חייב שהרי מחיצות גמורות הן אלא שמחוסרין דיורין הרי הן ככרמלית מדברי סופרים שכיון שאינן עשויין לדירה מתחלפין הן ברשות הרבים2. ." (שו"ע אדה"ז שם שנח, א).

הרי לנו דוגמא שרשות היחיד גמור נהפך עפ"י תקנת חכמים לכרמלית.

ב. לאידך לפעמים מצינו, אף שתקנו ו"הורידו" את גדר רה"י ממקום זה, (וגזרו איסור טילטול) עם כל זה לא הגדירו את זה ככרמלית. הם רק החמירו ואמרו שאין לזה דין רה"י! אבל לא הפכו את הרשות הזאת לכרמלית.

איפה? בחצר שלא עירבו! שם אין החצר נהפכת להיות לכרמלית. תקנת חכמים פה שונה הוא לגמרי מים ונחל וקרפף. פה הגדר הוא גזירה וסייג של הוצאה.

בלשון אחר: מפאת החשש שהחצר נראית כרה"ר אסרו חכמים לטלטל מהבתים לחצרות. אבל למרות תקנתם נשאר בחצר גדר רה"י. ותקנו לערב כדי שיהי' היכר. ואם לא עירבו אסור לטלטל וכו'. אבל לא שהתקינו שחצר של רבים בעצם נהפכת לכרמלית ואפשר להחזירו לגדר רה"י ע"י עירוב.

ולכאורה מסמיכות דין עירובי חצרות באמצע הדין אודות רשויות של שבת ובהמשך לסוגי כרמלית הי' אפשר לחשוב שדין עירובי חצירות הוא (עוד) דין של רה"י שנהפך לכרמלית3.

לכך האריך רש"י בלשונו שלא נטעה בזה: "והך מילתא לאו מחילוק ד' רשויות היא". היינו שאדרבא, כוונת הגמ' בזה שהכניסה שורות אלו במקום הזה דוקא הוא ללמדינו שעיקר גדול הוא בהלכות שבת - שלא נחשוב שדין ערובי חצירות הוא דין רשויות.

וע"ד הצחות ייצא חילוק בהלכה - אדם שעומד לפני קרפף שלא הוקף לדירה ולפני חצר שלא עירבו - והרי שניהם הם רה"י מן התורה - ועושה נדר שלא יכנס לכרמלית. הנה לקרפף - אסור להכניס (כי חכמים נתנו לו דין כרמלית) ולחצר שלא עירב - מותר (כנ"ל, כי התקנה שלא לטלטל שם לא כללה את שינוי הגדרת הרשות).

למה באמת שונה דין עירובי חצירות לים נהר וקרפף וכדומה, יש להאריך בזה, ועוד חזון למועד בל"נ.