פליגי רבנן ור' יהודה בברייתא דסנהדרין (ח, ב ובתוספתא שם פרק י') ביחס להתראה: דרבנן סברי דהתראה כללית שהוא חייב מיתה, אף שלא הזכירו איזו מיתה - מספקת; ור' יהודה סובר שצריך להודיעו -באיזו מיתה הוא נהרג.

ומבואר בגמ' (שם פ, ב) שלדעת רבנן מותרה לדברי החמור (ממילא) הוה מותרה לדבר הקל, וחייבי מיתות שונות שנתערבו, נידונין כולן במיתה הקלה, דבהתראתו הכללית הרי קלה וחמורה שמשמע.

ויש לחקור מה הדין לדעת רבנן במי שעבר עבירה שחייב עלי' מיתה או מלקות, כגון שנתכוין להרוג פלוני ולא הצליח אך הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה או נתכוין להרוג א"ז והכה א"ז הכאה שאין בה שו"פ (דבהכאה שיש בה שו"פ הרי משלמין ולא לוקין כמבואר בפ"ג דכתובות), והותרה רק בהתראה של מיתה (אפי' מיתה סתם), האם לוקה על שהכה אותו, על יסוד הדין דמותרה לדבר החמור הוה מותרה לדבר הקל:

דאולי י"ל שבכגון זה שאני מההיא דסנהדרין (פ, ב), דהרי כאן לא הותרה כלל על עונש המלקות שיש בההכאה, ויש מקום לומר דכמו שלר' יהודה הסובר שצריכים להתרות על אותה מיתה, לא אמרינן דמותרה לדברי החמור הוה מותרה לדברי הקל, מחמת גזיה"כ, שצריכים להתרות על אותה מיתה (עי' תוס' כתובות לג, סע"א), כמ"כ יש לומר שאף רבנן יודו בכגון זה, שהואיל שלא הותרה כלל על אותו השם היינו עונש המלקות, לא לקי, ורק במיתה אפשר לתת להמתערבין כולם את מיתה הקלה - דלפועל התרו התראה של שם מיתה.

בשגם שבכגון זה נתוסף עוד סברא שלא לומר מותרה לדבר החמור הוה מותרה לדבר הקל, והיא הסברא המובאת בתוס' כתובות (שם), שיש לו לטעון שהי' מוכן ליענש מיתה כדין שהוא ימלא מבוקשו (רחמנא ליצלן) להרוג חבירו, בבחי' תמות נפשי עם פלשתים, אבל אילו הי' יודע שבאם לא יצליח להורגו אז יקבל עכ"פ מלקות בשביל ההכאה (אם לא תהי' בה שו"פ) לא הי' מכהו. ויש לעי' בזה.

ובאמת יש להוכיח כן מסתימת לשון התוס' בכתובות הנ"ל בהסבירם את הצד של רב אשי (שם) בנתכוין להרוג א"ז והיכה א"ז, ולא הותרה למלקות כ"א למיתה, שאינו חייב מלקות משום "דדלמא מותרה לדבר החמור לא הוה מותרה לדבר הקל", וזהו לשונם: "י"ל דבגזירת הכתוב הוא דבעינן שיתיר עצמו לאותה מיתה בין קלה בין חמורה", הרי סתמו ביאורם ולא כתבו שסברת רב אשי הוא דוקא לר' יהודה שהוא הוא הסובר שצריכים להתרום משום אותה מיתה, והיינו שכאן אף רבנן מודו שצריכים להתרות משום מלקות דהרי עכ"פ צריכים להתרות כללות השם דהעונש וכנ"ל, ודוק.

ואם כנים הדברים יובן לנו היטב הא דרב אשי הקשה (כתובות שם) בלשון סתם: "אמאי דמותרה לדבר חמור הוה מותרה הקל דילמא לא הוי", דלכאורה מוכח בסנהדרין (שם) שהצד לומר שלא הוה מותרה לדבר הקל, הוא רק לר' יהודא ולא רבנן, וא"כ הרי רב אשי מקשה מסברא שלא כהלכה; ברם ע"פ הנ"ל מובן שפיר שרב אשי הקשה מסברא השייך כאן אף לרבנן וק"ל. איברא שכבר כתב ר"ת (לעיל) בפ"ב דכתובות (כא, ב) "דדרך הש"ס להקשות אפי' מדבר דלא הוי הלכתא הכי".

[ומענין לענין, יש להעיר בהדוגמא שהבאתי בנתכוין להרוג א"ז והכה א"ז הכאה שאין בה שו"פ, שדוגמא זאת מתאים גם לדעת רבי (סנהדרין עט, ב) הסובר שנתכוין להרוג א"ז והרג א"ז פטור, לדברי הגאון ר' אלחנן וואסערמאן הי"ד בקובץ שעורים כתובות (לג, ב) שמחדש שרבי פוטר רק בהרג א"ז אך לא בהכה א"ז, עיי"ש שמדייק כן ברש"י שם, ומיישב עפ"ז קושיית השמ"ק ורע"א על רש"י שם.

ולהעיר גם מדברי הריטב"א שם ד"ה ודילמא שההורג בשוגג גולה אף בנתכוין להרוג זה בשוגג והרג זה, והריטב"א סתם, ומשמע שלכו"ע כתב כן, אף לרבי, ובשגם שכל עיקר דברי הגמ' שהריטב"א עומד עליהם, היינו הלימוד מ"אם יקום והתהלך בחוץ וגו'", והבאו עבור שיטת רבי כמבואר בשמ"ק שם ד"ה אלא לרבי ואכ"מ].