בגליון תתקה (עמ' 17 ואילך) ביאר הרב אברהם יצחק ברוך שי' געליצקי שיטת הרמב"ם בגדר מעביר ד"א ברה"ר במרובה, דנחלקו הראשונים אם בעינן עקירה והנחה ברה"ר דוקא או לא, ומדברי הרמב"ם (פי"ב מהל' שבת ה"ט) מתבאר דבעינן עקירה והנחה ברה"ר דוקא. וביאר יסוד פלוגתתם דתלוי בגדר מלאכת מעביר ד"א ברה"ר דיש לפרשו בב' אופנים: א. יסוד המלאכה הוא עצם העברת חפץ ד"א ברה"ר, ואינו דומה למלאכת הוצאה דיסודה משום שינוי רשות. ב. יסוד המלאכה הוא משום שינוי רשות במלאכת הוצאה. דד"א של אדם הוא רשותו וכרה"י דמיא, וכשמוציא החפץ מחוץ לד"א ה"ז כמוציא מרה"י לרה"ר [וכמ"ש הבעל המאור בריש פ' הזורק, וכ"כ הר"ן להלן עג, א].

וכתב לבאר דלאופן הא' כל אמה ואמה היא חלק מהמלאכה, והעקירה וההנחה היא רק תנאי מצד דכן הוא הדרך כו', אבל לאופן הב' אין כל אמה ואמה גורם החיוב.

ועפ"ז ביאר יסוד פלוגתת הראשונים הנ"ל, דהרמב"ם ס"ל כאופן הב', וכשם דבהוצאה בעינן שהעקירה תהי' ברה"י וההנחה ברה"ר דוקא, דזהו יסוד המלאכה שעוקרו מרשות זה ומניחו ברשות אחר, כמו"כ הוא במעביר דיסודה משום שינוי רשות בעינן שהעקוה"נ יהיו ברה"ר דוקא, דהיינו עקירה מתוך הד"א [רה"י] והנחה מחוצה הימנו [רה"ר], אכן שמהשקפה ראשונה ס"ל כאופן הא' דעצם ההעברה היא גוף המלאכה והעקוה"נ היא רק תנאי צדדי ולכן ס"ל דלא איכפת לן איפה עקר והניח.

אמנם הביא אשר לאידך גיסא מצינו שהרמב"ם ס"ל כאופן הא' הנ"ל, דהנה פסק הרמב"ם בפ"ג מהל' גניבה הי"ב כר' אבין בכתובות לא, א ד"זרק חץ בשבת מתחלת ה' לסוף ד' וקרע בגד בהליכתו . . הר"ז פטור מן התשלומין שאיסור שבת ואיסור גניבה והיזק באין כאחת". ותמה בשער המלך דהרמב"ם סותר א"ע שם בה"ה כתב וז"ל: "גנב שמכר בשבת . . חייב לשלם תשלומי ד' וה' שמין במכירה איתה, ואם נעשית מלאכה בשבת בעת המכירה פטור מתשלומי ד' וה', כיצד כגון שלא הקנה לו עד שתנוח בחצר הלוקח שנמצא כשהוציא מרשות לרשות איסור שבת ומכירה באין כאחת", והרי אם ס"ל כר' אבין דעקירה צורך הנחה גם אם זרק הגניבה לתוך החצר סתם נימא קם ליה בדרבא מינה, אפי' אם לא התנה דלא תקני עד ההנחה, כיון דמזמן העקירה עד ההנחה אמרינן קלב"מ. וכמו שפסק במעביר הא' דאם זרק מתחילת ד' לסוף ד' או שהחיוב חל בעת ההנחה מ"מ חשבינן מזמן העקירה שכבר הותחל האיסור בשבת דעקירה צורך הנחה, וכיון דהחיוב דנזקין חל בין העקירה וההנחה פטור מצד קלב"מ.

ומתרץ בזה הגר"ח (עמ"ס כתובות – ועד"ז הוא באבן האזל הל' גניבה שם) דלהרמב"ם חלוק מלאכת הוצאה ממעביר ד"א ברה"ר. דגדר המלאכה במעביר ד"א ברה"ר היא עצם ההעברה וכל אמה ואמה הוא חלק מגוף המלאכה, לכן אם קרע שיראין בהליכתו פטור דשייך לומר קלב"מ כיון דחיוב נזקין חל בעת עשיית מלאכת שבת, משא"כ במלאכת הוצאה דגדר המלאכה היא העקירה, ההוצאה מרשות לרשות וההנחה, דכ"ז הוא עצם גדר האיסור, אך כל מה שבינתיים כגון מעת העקירה ועד שינוי הרשות, וכן מעת שינוי הרשות ועד ההנחה אי"ז חלק מהמלאכה כלל, כיון דאין צריך לזה, ולכן אם נתחייב בנזקין בזמן זה לא שייך לומר קלב"מ וכיון דאינו בעת עשיית מלאכה. ולכן בנדו"ד – גנב שמכר בשבת – דמיירי בפשטות שזרק הגניבה למעלה ממחיצות החצר, דשינוי הרשות חל מיד דרה"י עולה עד לרקיע, משא"כ הקנין חל כשירד למטה בפנים המחיצות, נמצא דבזמן הקנין אינו בעת עשיית גוף המלאכה, ולכן הוצרך הרמב"ם לומר דמיירי דהתנה בפירוש שלא יקנה עד ההנחה, ע"כ.

וכתב הרב הנ"ל דלפ"ז נמצא דהרמב"ם ס"ל כאופן הא' הנ"ל בגדר מעביר ד"א ברה"ר, דיסודה משום עצם העברת ד"א ברה"ר, ולא משום שינוי רשות כשיטת הבעל המאור והר"ן הנ"ל, ולכן כל אמה ואמה הוא חלק מגוף המלאכה וכמוש"נ.

דהרי אם נאמר דיסוד המלאכה הוא משום שינוי רשות שמוציאו בסופו מרשות לרשות, הר"ז דומה ממש למלאכת הוצאה דעד שינוי הרשות אי"ז חלק מגוף המלאכה, ואף דבמעביר ד"א ה"ה מוכרח להעביר כל הד"א בכדי שיתחייב, הנה גם בהוצאה אם החפץ אינו ממש סמוך לרה"ר וצריך ללכת ברה"י כמה אמות בכדי להוציא, אף שהוא מוכרח כעת ללכת אמות אלו בכדי להתחייב, אפ"ה אי"ז נחשב חלק מגוף המלאכה, וגם במעביר ד"א נימא הכי - ומוכח מזה דהרמב"ם ס"ל כאופן הא' הנ"ל דיסודה משום עצם העברת ד"א ברה"ר וצ"ע - עכת"ד הרב הנ"ל (ויעויי"ש מש"כ לבאר בזה בטוב טעם, ואכ"מ).

ולענ"ד נראה לומר דאין סתירה בדברי הרמב"ם, ולעולם דס"ל בגדר מעביר ד"א כאופן הב' הנ"ל דיסודה משום ליתא דשינוי רשות, ואעפ"כ ס"ל דכל אמה ואמה הוה חלק מגוף המלאכה וכדלהלן במרוצת דברינו בע"ה.

דהנה מה דמסיק הרב הנ"ל בפשטות (בביאור ב' האופנים בגדר מעביר ד"א ברה"ר) דלאופן הא' (דיסודה משום עצם העברת ד"א) כל אמה ואמה הוה חלק מגוף המלאכה, ולאופן הב' (דיסודה הוא משום שינוי רשות) אין כל אמה ואמה גורם החיוב, אינו פשוט כ"כ. דלעולם נראה לומר דלב' האופנים כל אמה ואמה הוה חלק מגוף המלאכה, דהרי גוף המלאכה כשמה כן היא "מעביר ד' אמות ברה"ר", ובל' העברת ד' אמות אין שום חיוב, ולא מיבעי לאופן הא', אלא אפי' לאופן הב' הרי הפירוש הוא רק דיסוד וגדר המלאכה הוא משום לתא דשינוי רשות, דחשבינן לד"א כרשותו של אדם [רה"י] וכשמעביר ד' אמות הר"ז נחשב כאילו מוציא מרשות לרשות, והיינו דגדר המלאכה אינו רק העברת ד"א סתם, אלא העברת ד"א נחשב כאילו מוציא מרשות לרשות, אמנם כדי שיהא נחשב למוציא מרשות לרשות מוכרח הוא להעביר ד"א, דאז יהא נחשב בסופו כמוציא מרה"י [תוך הד"א] לרה"ר [מחוצה הימנו], וא"כ הוה כל אמה ואמה חלק מגוף המלאכה.

וזהו לכאורה כוונת הגר"ח דחלוק מלאכת הוצאה ממעביר ד"א ברה"ר, דבמעביר ד"א כל אמה ואמה הוה חלק מגוף המלאכה – "העברת ד' אמות", ולא משנה מהו יסוד המלאכה אם עצם העברת ד"א או משום לתא דשינוי רשות, דזהו רק יסוד וטעם המלאכה, אמנם גוף המלאכה הוא העברת ד' אמות ברה"ר דוקא, ורשם שבנוגע להוצאה כ' הגר"ח דגדר האיסור הוא העקירה, ההוצאה וההנחה וכל מה שבינתיים אינו חלק מהמלאכה כלל, ולא חילק כלל בחקירת האחרונים הידועה במלאכת הוצאה אם העיקר הוא ההוצאה מרשות לרשות או העקירה וההנחה, דלב' האופנים הוה העקירה, ההוצאה וההנחה חלק מגוף המלאכה, הנה כמו"כ י"ל בנוגע למעביר ד"א ברה"ר וכמוש"נ. (ועצ"ע. אך אין הס' תח"י כעת).

ולכן ס"ל להרמב"ם במעביר ד"א דאם קרע שיראין בהליכתו פטור מן התשלומין דקלב"מ, משא"כ בהוצאה הוצרך לומר דמיירי שהתנה בפירוש דלא יקנה עד ההנחה, דבלא"ה לא שייך לומר קלב"מ, והיינו אפי' למאי דס"ל להרמב"ם בגדר מעביר ד"א דיסודה משום שינוי רשות, דאינו דומה ממש להוצאה, דבמעביר ד"א בכדי שיתחייב [או בסגנון אחר - שיהא נחשב למוציא בסופו מרה"י לרה"ר] מוכרח הוא להעביר ד"א, וא"כ כל אמה ואמה חלק מגוף המלאכה וכמוש"נ, משא"כ בהוצאה דעד שינוי הרשות אי"ז חלק מגוף המלאכה.

והלא כמ"ש הרב הנ"ל בתו"ד ד"אם נימא דהמלאכה [דמעביר ד"א היא שמוציא בסופו מרה"י לרה"ר, נמצא דזה דומה ממש למלאכת הוצאה, דעד שינוי הרשות אי"ז חלק מגוף המלאכה, ואף דלפועל הוא מוכרח להעביר כל הד"א בכדי שיתחייב, הנה גם בהוצאה אם החפץ אינו ממש סמוך לרה"ר וצריך ללכת ברה"י כמה אמות להוציא, או שהוא מוכרח עכשיו ללכת בכדי להתחייב, מ"מ כיון דזה אינו בהמלאכה לא אמרינן קלב"מ וא"כ גם במעביר ד"א לא נימא כן דאם קרע שיראין באמצע הד"א פטור". ולא הבנתי, דהרי במעביר ד"א מוכרח הוא להעביר ד' אמות בכדי שיהא נחשב למוציא בסופו מרה"י לרה"ר שיתחייב, משא"כ בהוצאה בכדי שיהא נחשב למוציא מרשות לרשות אינו מוכרח להעביר כמה אמות בין העקירה לההוצאה ובין ההוצאה וההנחה, ואף אם לפעמים החפץ מונח בתוך כמה אמות מהרה"ר ובמקרה זה מוכרח הוא להעביר אמות אלו, מ"מ אין העברת אמות אלו פועל חלות החיוב דהוצאה, דיתכן חלות חיוב דהוצאה בלי העברת אמות אלו, משא"כ במעביר דאינו רק במקרה זה או אחר אלא פועל חלות החיוב דמעביר ד"א ופשוט.

אמנם שפיר יש לבאר יסוד פלוגתת הראשונים הנ"ל במעביר ד"א ברה"ר אם בעינן עקירה והנחה ברה"ר דוקא כשיטת הרמב"ם או לא, דתלוי בב' האופנים הנ"ל בגדר מעביר ד"א, דאם נימא דיסודה משום שינוי רשות, בעינן עקוה"נ ברה"ר דוקא, דרשם דבהוצאה בעינן שיעקור מרה"י ויניח ברה"ר דזהו יסוד המלאכה שעוקרו מרשות זה ומניחו ברשות אחר, עד"ז הוא במעביר דהיינו עקירה מתוך הד"א – רה"י והנחה מחוצה הימנו – רה"ר [ואף דגם לאופן זה כל אמה ואמה הוה חלק מגוף המלאכה, מ"מ יסוד המלאכה היא שעוקרו מרשות זה ומניחו ברשות אחר, ולכן מסתבר שבנוגע לעקוה"נ בעינן שיהיו ברה"ר דוקא]. משא"כ אם נימא דיסודה משום עצם ההעברה, א"כ לא משנה איפה עקר והניח. ושפיר מתבאר שיטת הרמב"ם בכ"ז.