בגליון העבר מביא הרב ש.ב.ל. מה שפסק אדה"ז בסי' שמז ס"ב: "היה עומד באחת משתי הרשויות ופשט ידו לרשות חבירו ונטל החפץ מידו והוציא לרשות שעומד בו אפי' לא הניחו בארץ הואיל והוא מונח בידו הרי הוא כמונח בארץ שהיד נגררת אחר הגוף והגוף הוא עומד בארץ (ואפי' אם הוא עומד בר"ה וידו שהחפץ בתוכה היא למעלה מי"ט שהוא מקום פטור ה"ז חייב שכן היה משא בני קהת שהיו נושאים הארון על כתפיהם והיה הארון כולו למעלה מי"ט מהארץ) ובס"ו כותב: "ואם הוא עומד ברה"י וחבירו בר"ה והניח החפץ ביד חבירו והיא גבוהה למעלה מעשרה שהוא מקום פטור שניהם פטורים שאף שלגבי חבירו עצמו אין יד שלו נחשבת לו מקום פטור לפי שנגררת אחר גופו העומד על קרקע ר"ה כמו שנתבאר מ"מ אם לגבי אדם אחר גם גופו הוא מקום פטור למעלה מעשרה . . ואם מוליכים דרך מעלה מעשרה לאיזו רה"י ה"ז חייב מן התורה שהרי לגבי עצמו אין ידו נחשבת לו מקום פטור שהיא נגררת אחר גופו וכשעקר גופו ללכת הרי עקר החפץ מר"ה והניחו אח"כ ברה"י". עכ"ל.

והנה מזה שאדה"ז מדייק שעוקר גופו (וכשעוקר גופו ללכת הרי עוקר החפץ מרה"ר) דייק הרב הנ"ל דדוקא שעקר רגליו איקרי עקירה ברה"ר אבל בלא זה אין זה עקירה ושואל הנ"ל (דלכאורה מאי בינייהו, הרי כיון שלגבי עצמו נחשבת ידו כמונחת ברה"ר, א"כ כשהוליך החפץ בידו לרה"י עקר החפץ מרה"ר לרה"י, ומדוע לא יתחייב.

אלא שטעם החילוק ביניהם מבואר בקו"א לסי' שמז ס"א: "וע"כ צ"ל שדעת התוס' לחלק בין הנחה ממש שהונח כאן ממקום אחר ובין הנחה שע"י עמידת גופו, כי גופו עומד בארץ, וכן בעקירה".

והיינו שאף לגבי עצמו יש חילוק בין הנחה על ידו או עקירה מידו הפשוטה למע' מעשרה, שהיא הנחה ועקירה ממקום פטור, לבין עקירה והנחה שע"י עמידת ועקירת גופו, שגופו עומד בארץ, וא"כ היא עקירה והנחה מרה"ר עצמו.

ואף שכאן בשו"ע כתב בסתם, שלגבי עצמו נחשבת ידו תמיד כרה"ר עצמו, מ"מ רמז בהמשך דבריו דהיינו דוקא כשעקר גופו, ולא כשעקר החפץ מידו הפשוטה למעלה מי"ט. וביאר דבריו יותר בקו"א כנ"ל.)

והנה לא הבנתי כוונת הכותב הנ"ל. דהנה מקור להנ"ל הוא בהרשב"א דהרשב"א הביא השיטה דרבוותא (הר"מ ב"ר שניאור המובא בריטב"א בעירובין לג, א וכ"ה שיטת התוס' רי"ד) ידו הפשוטה למעלה מי' נק' רשות הרבים בכל אופן.

אבל הרשב"א עצמו חולק דס"ל דאף דהמגביה ד"א למעלה מי' חייב שכן הי' משא בני קהת אבל מישהו שהניח חפץ על יד העני שנמצא למעלה מי' פטור ומביא ירושלמי שמפרש שבמשנתינו ידו של העני הוא למעלה מי'.

והצ"צ מדייק שהרשב"א שמביא את הירושלמי הנ"ל מביאו על חלק של המשנה דפשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעה"ב העני חייב וע"ז מביא הירושלמי דידו של העני הי' למטה מי'.

אבל במ"מ (הל' שבת פי"ג) מביא הירושלמי על הא דבעה"ב חייב כשפושט ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני דע"ז אומר הירושלמי דאיירי דוקא אם ידו של עני הוא למטה מי'.

ומבאר הצ"צ דיש הבדל גדול בין שני אופנים הנ"ל בהירושלמי, דלהירושלמי כפי שהועתק בהרשב"א נמצא דידו של עני הפשוטה למעלה מי' אינו נק' רה"ר אפילו לעצמו ומש"ה אם פשט ידו לפנים ונטל מתוך ידו של בעה"ב והוציאו דרך למעלה מי' ונשאר שם פטור דהוציא מרה"י למקום פטור.

אבל לפי הירושלמי כפי שהועתק בהמ"מ רק לגבי הא דבעה"ב חייב אמרינן דיד העני צריך להיות למטה מי' אבל לגבי הא דהעני חייב אין הבדל בין למעלה מי' או למטה מי'.

והצ"צ אמר שאינו מבין הירושלמי כפי שהועתק בהרשב"א באדם אפילו לגבי העני נחשב ידו כמקום פטור למה אם העבירו ד"א ברה"ר חייב אף שהחפץ הוא למעלה מעשרה עי"ש.

והצ"צ מסיים שגם אדה"ז נקט שלגבי העני נחשב ידו כרה"ר ומש"ה אם העני הכניס מרה"ר לרה"י אף שידו של עני הי' למעלה מעשרה חייב.

ובסגנון אחר יש דין שהמעביר חפץ ד"א ברה"ר חייב שכן משא בני קהת, ז.א. דאף, שהחפץ הוא באוויר מקום פטור (לכאורה) מ"מ חייב על ההעברה.

ולכאורה יש ג' אופנים ללמוד את זה:

א. דאדם (ובהמה) שנמצאים ברה"ר אף על החלק שלהם שלמעלה מי' מקרי מונח ברה"ר וא"כ אף אם פשט בעה"ב את ידו ונתן לתוך ידו של עני הפשוטה למעלה מי' שדינו כרה"ר וזה שיטת רבוותא המובא בהרשב"א שהוא הדעה הב' הובא בשו"ע אדה"ז שם.

ב. האדם עצמו נחשב ידו הפשוטה למעלה מי' כמו שמונח ברה"ר כיון שהיד בטל האדם והאדם עומד על הקרקע אבל לגבי אחר שלא איכפת לו מאיפה בא היד והוא מסתכל על היד כמו דבר שנמצא במקום פטור וממילא מבחינתו זה נמצא במקום פטור.

וזהו לכאורה שיטת אדה"ז שפסק מפורש שעני שפשט ידו לפנים והוציאו לחוץ למעלה מי' חייב דלגבי העני נחשב ידו הפשוטה למעלה מי' בטל להאדם והוי כאילו נמצא על הקרקע.

ג. דאם עומד ברה"ר והיה חפץ על כתפו או ידו למעלה מי' והלך עם זה והניח בעץ לד"ה חייב אבל אם פשט ידו לפנים והוציאו לחוץ למעלה מי' או הכניסו לפנים למעלה מי' בלי שעקר רגלו פטור. וזהו משמעות הירושלמי כפי שהעתיקו הרשב"א דבהמשנה בפשט העני את ידו כו' מיירי דוקא שהי' למטה מי' ועל אופן זה אומר הצ"צ שאין לו בזה הבנה [והנה יש שרצו להסביר את זה דאם עקירת החפץ הוא ע"י עקירת גופו וכיון שגופו שהוא עוקר נמצא ברה"ר שפשט מקרי העברה ברה"ר אבל בהציור שפשט העני את ידו שלא עקר הגוף ברה"ר לא שייך זה אבל הצ"צ כנראה לא קיבל הסברא הזאת וגם אדה"ז לא קיבל ואולי י"ל הטעם דאם החפץ מונח במקום פטור מה יועיל עקירה ברה"ר על החפץ דאינו במקום פטור וע"כ צ"ל שלגבי המעביר מקרי שהחפץ מונח ברה"ר. ואף שזה דבר מחודש שיש חפץ שמונח במקום מסוים ולגבי האחד מקרי שזה מונח במקום פטור ולגבי השני מקרי שזה מונח ברה"ר.

והנה לכאורה כל הנ"ל הוא פשוט. וא"כ לא הבנתי איך שייך לומר שלשיטת אדה"ז צריך עקירת הגוף ממש או הנחת הגוף ממש כדי להתחייב על חפץ שנמצא בידו למעלה הא מפורש שם בס"ב והעתיקו הכותב הנ"ל דאם העני הוציאו למעלה מי' חייב דלגביו מקרי רה"ר וה"ה בהכניס כמפורש בהצ"צ ופשוט מסברא לכאורה.

ואולי הי' כוונת הרב הנ"ל דלאחרי שנתן הבעה"ב בתוך ידו של העני למעלה מי' שאז נחשב לגבי הבעה"ב כאילו שמו במקום פטור וא"כ אף אם העני יחזירנו לרה"י אין העני חייב דכיון דהי' לזה דין מקום פטור לגבי הבעה"ב, אין העני חייב מזה שמחזירו לרה"י רק אם עקר רגליו עדין לכאורה אינו מובן דממנ"פ אם נקבל הסברא הנ"ל מה הועיל בזה שעקר רגליו.

ומה שמביא שטעם החילוק בינם מבואר בקו"א לסי' שמז ס"א: "וע"כ צ"ל שדעת התוס' לחלק בין הנחה ממש שהונח כאן ממקום אחר ובין הנחה שע"י עמידת גופו, כי גופו עומד בארץ, וכן בעקירה". לא הבנתי דלכאורה פשוט שכוונת אדה"ז לומר דאם ההנחה הוא ע"י שמישהו הניח על גופו אזי דנים מקום ההנחה ממש אם זה למעלה מי' הוי מקום פטור אבל אם ההנחה הוא משום שעומד על הארץ לא הוה מעשה הנחה אזי יש לו דין שכאלו החפץ נמצא על הארץ אף שזה למעלה מי' אבל אין הכוונה שצריך דווקא לעקור רגליו.

והנה הרב הנ"ל מביא מה שכתוב בקו"א "לפי דעת התוס' אין צריך להזכיר מי שהחשיך להניח כיסו ע"ג בהמתו כשהיא מהלכת כו' אם היא גבוה עשרה וצ"ע לדינא".

ומדייק הנ"ל ד"אין ידו הפשוטה למע' מי"ט חשובה הנחה ברה"ר אלא כאשר לקח את החפץ בידו מהארץ ברה"י, והגביה ידו למע' מי"ט ויצא כך לרה"ר, ואז אמרינן "שע"י עמידת גופו בארץ יש כאן הנחה גם לחפץ, כאילו הוא מונח בארץ. משא"כ כשהונח החפץ עליו למע' מי"ט, נחשב החפץ במקום פטור, גם כאשר האדם עוקר גופו ואח"כ עומד לפוש".

ולכאורה זה פלא דהא בכל הסימן מבאר אדה"ז לגבי האדם עצמו נחשב החפץ כמונח ברה"ר ובפרט שהדין שמזה עשה כל הדיוק הנ"ל מיירי בכה"ג משהיה שם החפץ על ידו למעלה מעשרה ואם אח"כ עקר רגליו והביאו לרה"ר חייב ולפי דברי הכותב דין זה הוא ספק.