איתא בגמ' פסחים (י, סע"א): "על ובדק ואשכח (נכנס העכבר בפנינו ובדק בעה"ב אחריו ואשכח פרוסה ואינו יודע אם זו היא אם לאו. רש"י) פלוגתא דר' ורשב"ג דתניא שדה שנאבד בה קבר הנכנס לתוכה טמא נמצא בה קבר הנכנס לתוכה טהור שאני אומר קבר שנאבד הוא קבר שנמצא דברי רבי רשב"ג אומר תבדק כל השדה כולה".

ובהמשך הגמ' (י, ב): "הניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת פלוגתא דרשב"ג ורבנן דתניא . . קרדום שאבד בבית הבית טמא . . או שהניחו בזוית זו ומצאו בזוית אחרת הבית טמא שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ונטלו מזוית זו והניחו בזוית אחרת רשב"ג אומר הבית טהור שאני אומר השאילו לאחר ושכח או שנטלו מזוית זו והניחו בזוית זו ושכח". ע"כ.

וכתב רש"י בד"ה חסורי מחסרא: "וגבי חמץ נמי לרבנן חוששין שמא עכבר עשה וכיון דחוששין לעכבר יש לחוש נמי לא זהו אלא אחר ולרבן שמעון תולין באדם עצמו שהוא עשה ושכח וא"צ בדיקה". עכ"ל.

וע"פ פשוט דברי רש"י וכיון דחוששין כו' באו ליישב מדוע לא נאמר דאף לרבנן דהבית טמא, מ"מ בכה"ג בחמץ א"צ בדיקה, שהרי סוכ"ס מצא החתיכה ואף את"ל דעכבר עשה מ"מ החתיכה שנטל זו היא החתיכה שנמצאה, וע"ז מבאר רש"י דכיון שחוששין שמא העכבר עשה, כן יש לנו לחשוש דלמא החתיכה שמצא לא זהו החתיכה שנטל אלא אחרת.

ובתוד"ה הניח כתבו וז"ל: "דלרבנן צריך בדיקה דחוששין שמא עכבר עשה ולא זהו שהניח ולית להו רבנן הוא שאבד הוא שנמצא אלא כרשב"ג דאמר תיבדק כל השדה כולה אי נמי אתי אפי' כרבי ומיירי כגון שאין יודע כמה חתיכות הניח וצריך בדיקה שמא לא מצא כולם". עכ"ל.

ולפום ריהטא נראה דרש"י כיוון לתי' הא' בתוס', דיש לחוש שמא לא זהו אלא אחר, דאזלינן בשיטת רשב"ג דלא זהו שאבד זהו שנמצא, משא"כ שלי' רבי הרי אין לחוש שמא זהו אחר.

אמנם לכאו' אין לומר כן, דאי הכי לא הוה לי' לרש"י לסתום אלא לפרש, שיש לחוש שמא לא זהו אלא אחר לפי דאזלינן בשי' רשב"ג, דהא אין זה סברא דלית מאן דפליג עלי', ובלא זה הרי העיקר חסר[1]. וביותר קשה לפ"ז מהו שכ' רש"י "וכיון דחוששין לעכבר יש לחוש נמי כו'", הא חששא דלא זהו אלא אחר אינו מחמת חשש העכבר, אלא חשש נוסף, דכדי להצריכו בדיקה יש ב' תנאים; א' שנאמר שעכבר נטלו ולא בעה"ב, ב' שנאמר כרשב"ג שלא זהו שאבד זהו שנמצא, אבל אין זה תלוי בזה, דהא אפשר לחשוש לעכבר ומאידך לומר שזהו שנמצא. ובאמת בתוס' לא מצינו שיתלו שי' רבנן הכא בשי' רשב"ג, רק כתבו דהטעם שצריך בדיקה הוא שחוששין שמא עכבר עשה, ועוד, שלא זהו שהניח כי אזלי' לדעת רשב"ג, אך בדברי רש"י מדוייק דכיון דחוששין לעכבר - לכן יש לחשוש נמי שמא לא זהו אלא אחר. וצ"ב כוונתו.

ונראה לומר הביאור בשיטת רש"י, דאין החשש שמא לא זהו אלא אחר תלוי במחלוקת רבי ורשב"ג, אלא אפי' רבי יודה דהכא יש לחוש שמא לא זהו אלא אחר.

והיינו, שמחלוקת רבי ורשב"ג לא הי' אם מספק יש לתלות לקולא או לחומרא, אלא דלרבי באופן שהי' כאן שדה שנאבד בה קבר ואח"כ נמצא בה קבר אין לנו ספק כלל, דהסברא מחייבת - לשיטתי' - לומר שזהו שאבד זהו שנמצא, וידענו שמא שנסתפק לנו קודם היכן הוא הקבר, הרי כעת נפשט הספק ומצאנו הקבר. ודכוותה גבי חמץ, בעל ובדק ואשכח, דראינו עכבר נכנס לבית עם חמץ, הנה לשי' רבי כשבדק אחריו ומצא חמץ היינו שאין לנו ספק כלל, וכאילו ראינו החמץ משעה שנכנס וידענו היכן הוא ולא נסתפק לנו כלל.

אבל בהניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת, הרי לא ראינו העכבר, ויתכן לומר שהאדם עצמו נטלו, ואעפ"כ למדים משיטת רבנן דתולין לחומרא מספק ואומרים שמא עכבר עשה, וכיון דתלינן לחומרא הרי כמו שיש להסתפק שמא עכבר עשה, באותה מידה יש להסתפק שמא לא זהו אלא אחר, ואין שייך כלל לתלות זהו שאבד שזהו שנמצא, שהרי מעולם לא ראינו העכבר שנכנס לומר שזהו שנטל זהו שהניח, דהכא המדובר בספק שמא עכבר עשה, ואין שייך כלל לדמויי לעל ובדק, דהתם לרבי אי"ז ספק כ"א ודאי גמור.

ועם כי על פניו הסברא להיפך, דלרבי אפי' בודאי נכנס עכבר תלינן לקולא ואמרינן זהו שאבד זהו שנמצא, כ"ש היכא דלא ראינו העכבר ורק מספק תלינן לקולא, אך כד דייקת אין זה מוכרח כלל, דהתם כיון שראינו החמץ נכנס ומצאנו אח"כ חמץ, הנה כיון שלפי הסברא זהו שאבד זהו שנמצא, הרי אין כל ספק, וע"ז דן ר' בתורת ודאי, משא"כ במקום שהאיסור הוא מחמת הספק, א"א לפשוט הספק ולומר שזהו שנמצא, שהרי מתורת הספק לא יצאנו, וכיון שחכמים החמירו בספק זה, עדיין יש לנו להחמיר שמא לא זהו אלא אחר.

ועפ"ז מתיישבים ביותר דברי רש"י "וגבי חמץ נמי לרבנן חוששין שמא עכבר עשה וכיון דחוששין לעכבר יש לחוש נמי לא זהו אלא אחר", דכיון שלרבנן חיישינן לעכבר, ולא תולין באדם עצמו, הנה לשיטתם יש לנו גם לתלות שמא לא זהו שמצא.

[1]) וכן מוכח בתוס' שאנץ ד"ה הניח בזוית זו, שהביא דברי רש"י וכתב וז"ל: "ויש לתמוה דלרבי דאמר לעיל דאמרינן הוא קבר שנמצא הוא קבר שאבד הכא נמי נימא דהוא חמץ שהניח באותה זוית דאפי' ראינו לעכבר שנטלו באותה זוית בכל מקום שימצא אמרינן שזהו. וצריך לומר דאליבא דרשב"ג דאמר לעיל תבדק כל השדה אמרינן דהוי פלוגתא דרשב"ג ורבנן דלקמן". חזינן להדיא דלמד ברש"י דלא הוי לרשב"ג דוקא וע"כ הקשה עליו, ותי' כתוס' דהוי כרשב"ג.

איתא בירושלמי ר"ה (פ"ד ה"ח) על הפסוק (תהלים יז, א) "תפלה לדוד שמעה ה' צדק, הקשיבה רינתי, האזינה תפלתי בלא שפתי מרמה", 'שמעה ה' צדק' זו קריאת שמע, 'הקשיבה רינתי' זו רינון תורה, 'האזינה תפלתי' זו תפלה, 'בלא שפתי מרמה' זו תפלת מוסף.

בירושלמי כאן נזכר קודם 'הקשיבה רינתי' זו רינון תורה ואח"כ 'האזינה תפלתי' זו תפלה, והמפרשים מקשים הא תפלה קודם לתורה כדאיתא בברכות (ה, ב): תניא אבא בנימין אומר שתהא תפלתי סמוך למטתי, ע"ש ברש"י: "כל ימי נזהרתי שלא לעשות מלאכה ושלא לעסוק בתורה כשעמדתי ממטתי עד שאקרא ק"ש ואתפלל" - ומוכיח ה'לב שמחה' מגור זצ"ל מירושלמי זו - שמכאן שצריכים ללמוד לפני התפלה [ראה קובץ 'נחלת צבי' קובץ י' עמ' רלז].

ברם עדיין לא מתורץ עם מה שנאמר בברכות שם שאסור ללמוד קודם התפלה [ע"ש בתוס' ד"ה אלא אימא], מלבד שנאמר שזה מחלוקת בין בבלי לירושלמי.

והנראה בזה לבאר שלא יהיה מחלוקת בין בבלי לירושלמי, בהקדם מ"ש רבנו הזקן בלקוטי תורה תבא ד"ה תחת אשר גו' (מג, ג): "והנה התפלה היא במקום קרבנות והיא ג"כ בחי' ריח ניחוחי ולכן אמרו לבעל החוטם אני מתפלל כמ"ש בזח"ג (נשא ק"ל ע"ב). וכיון שכן לכן צריך לזה טהרה כנ"ל שהטהרה שייך לבחינת ריח. וריחא דחנוניתא זהו כענין לבעל החוטם אני מתחנן. וע"כ לדברי הכל התפלה מקובלת יותר עם הטבילה ועיין בר"ח שער האהבה פי"א ג"כ טעם לזה כי התורה כו' אמנם תפלה כו' יעו"ש.

"הב' צדקה כמו ר"א יהיב פרוטה כו' בצדק אחזה פניך מפני שיש קטרוגים על האדם ודנין אותו אם ראוי לכנס להיכל ממ"ה הקב"ה בתפלה וצדקה תציל כו' וצדקה תרומם גוי ועמ"ש סד"ה וארשתיך לי.

"והג' הוא עסק ולימוד דברי מוסר ובפרט דברי מוסר הנמצאים בזוהר מלשון הארה שמאיר במקום החושך שהוא חכמת אמת אשת חיל עטרת בעלה היא האמונה שמלא כה"כ אף בלי התבוננות יקרה מאד למעלה מצד דירה בתחתונים וכו' והיא עטרת בעלה. פי' בעלה היא אהבה רבה שאחר התבוננות באמונה זו הפשוטה לדבקה בה' אחד סובב כ"ע שאהבה רבה זו הוא בחי' דכר כמ"ש זכר חסדו וכו'. ומפני שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים היא האמונה הפשוטה נעשית עטרת לראשו כו" עכ"ל.

והנה בס' לשמע אזן להרה"ח ר' זלמן דוכמאן ז"ל (עמ' 196. ובהוצאה החדשה ע' רב) מסופר, שזקנו החסיד הנודע ר' מרדכי יואל ז"ל שמע מהחסיד המפורסם ר' פסח מאלאסטאווקער ז"ל, שפעם אמר לו אדמו"ר הצמח צדק ביחידות, דמה שכתב אדמו"ר הזקן כאן שקודם התפלה צריכים ללמוד זהר - "האט דער זיידע געמיינט חסידות" [- כוונת הסבא היתה לתורת החסידות].

והנה בס' ספורי חסידים פ' עקב (ע' 479) נאמר: "חסיד אחד התאונן לפני הרב הצדיק ר' הלל מפאריטש, תלמידו של הרבי בעל 'צמח צדק', שכשלומד חסידות קודם התפלה יש לו חיות גדולה בחסידות, וכשעומד אחר כך להתפלל מסתלקת ממנו החיות ואינו יכול להתפלל כראוי.

"אמר לו ר' הלל: הלא יש לנו רבי, תשאל אותו.

"והחסיד אמר לו: וכי על כל דבר ודבר אפשר לנסוע להרבי ולשאלו? - נמצא - השיבו ר' הלל - כשאין אתרוג צריך ליטול מקל ולנענע?...

"הפציר בו הרבה החסיד שבכל זאת ייעץ לו מה לעשות. אמר לו ר' הלל: - וכי מה איכפת לך אם אתה מתפלל קודם התפלה?" עכ"ל.

ומעתה י"ל דהירושלמי מיירי אודות לימוד החסידות, והבבלי מיירי אודות לימוד הנגלה ולק"מ, כי בעצם 'לימוד החסידות' הוא ג"כ בגדר 'תפלה', וכמו שאמר ר' הלל: 'וכי מה איכפת לך אם אתה מתפלל קודם התפלה'.

ולפ"ז יומתק מאד בירושלמי דקאמר: 'הקשיבה רינתי' זו רינון תורה', ולכאורה הרי זו סתירה מניה וביה - 'רינון' זה תפלה ולא תורה? - אלא שכאן מיירי מחלק שבתורה שהוא ג"כ בגדר תפלה, וזהו תורת החסידות. והיינו שבעצם עומק המשמעות של מה שנאמר בירושלמי: 'הקשיבה רינתי' זו רינון תורה', הכוונה היא ל'לימוד החסידות', שזהו 'רינון תורה'.

ונמצא שזה ג"כ תואם מאד עם הבבלי, וכמ"ש ברש"י שם: "כל ימי נזהרתי שלא לעשות מלאכה ושלא לעסוק בתורה כשעמדתי ממטתי עד שאקרא ק"ש ואתפלל", דאכן לימוד החסידות הוי ג"כ בגדר 'ואתפלל' (לפני התפלה), וא"ש מאד.

והנה בקרבן העדה מפרש 'זו רינון תורה': "שצריך לקרות בזמרה לכך נקרא רינון". והיינו שהתורה נלמדת בנעימה, כדאיתא בבבלי מגילה (לב, א): כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה וכו'. ברם עדיף טפי לפרש כנ"ל דקאי על לימוד החסידות שתורתו הוא בעצם תורה של רינון, ולא רק שהוא תורה שנלמדת באופן של רינון.

עפ"י הנ"ל י"ל דהבבלי והירושלמי הם לשיטתם, דאיתא בתורת מנחם כרך ל (עמ' 116 ואילך) בשיחת ש"פ משפטים תשכ"א:

"ע"פ המבואר לעיל, יובן גם מ"ש בירושלמי [ע"ז פ"ב סה"ז (ובפני משה שם)] (והובא גם בתוס' בבבלי [תוד"ה מ"ש - ע"ז לה, רע"א]) על הפסוק "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", שמפרש "תשים" מלשון סימה ואוצר: "תני ר"ש בן יוחאי . . מה הסימה הזאת אינה נגלית לכל ברי', כך אין לך רשות לשקע את עצמך בדברי תורה אלא לפני בני אדם כשרין".

"ולכאורה, דרשת הירושלמי היא להיפך מדרשת הבבלי [עירובין נד, ב (ובפרש"י)] הנ"ל, "שחייב להראות לו פנים", דהיינו שצ"ל ענין ההסברה והגילוי (ועד ש"משימו בלבם"), ואילו דרשת הירושלמי היא להיפך?!

"וביותר אינו מובן, שבעל המאמר בירושלמי הוא רשב"י, שענינו גילוי התורה - גם פנימיות התורה - לכל, וכידוע בפירוש הלשון "פתח ר' שמעון", שרשב"י פתח את הצינור דפנימיות התורה שיהי' בגילוי לכל, ואעפ"כ, דוקא רשב"י דורש מפסוק זה שצ"ל ענין ההעלם?

"והביאור בזה - דהיא הנותנת:

"כיון שענינו של רשב"י הוא גילוי פנימיות התורה, לכן דורש את הכתוב בנוגע לפנימיות התורה - שבזה ישנו התנאי שצ"ל "לפני בני אדם כשרין", דהיינו שיש צורך באיזו הכשרה לזה. - בנגלה דתורה, הרי התינוק "משיתחיל לדבר אביו מלמדו תורה כו'", ומלמדו את האותיות והנקודות שבתורה, משא"כ פנימיות התורה - הרי מובן שלא שייך ללמדה לתינוק, אלא יש צורך בהכשרה כו'.

"ונמצא, שהדרשה שבבבלי היא בנוגע ללימוד גליא דתורה, שבזה צ"ל הגילוי ד"חייב להראות לו פנים", ועד ש"משימו בלבם"; ואילו הדרשה שבירושלמי היא בנוגע ללימוד פנימיות התורה, וכדאיתא בסמ"ג בפירוש דברי הירושלמי: "מה הפנימה הזאת אינה נגלית לכל ברי' כך אין לך רשות לשקע עצמך על דברי תורה לגלות רזי'".

נמצא שהבבלי בברכות ובעירובין לשיטתם מיירי אודות נגלה דתורה, והירושלמי בר"ה וע"ז לשיטתם מיירי אודות פנימיות התורה. וגם י"ל, שהירושלמי הוא בחי' אור ישר, לכן מיירי אודות פנימיות התורה, והבבלי הוא בחי' אור חוזר [במחשכים הושיבני], לכן מיירי אודות נגלה דתורה.

*) לעילוי נשמת אמ"ו הרה"ח ר' אלעזר בהרה"ח ר' יוסף שלמה ז"ל הכ"מ. נלב"ע מוצאי ש"ק בהר בחוקתי כ"ה אייר תש"ע. ויה"ר שיקוים היעוד ד'הקיצו ורננו שוכני עפר' והוא בתוכם אכי"ר.