א. גרסינן בגמרא (קידושין ריש ה, א) "ומנין שאף בשטר, ודין הוא, ומה כסף שאין מוציא מכניס, שטר שמוציא אינו דין שמכניס. מה לכסף שכן פודין בו הקדש ומעשר שני, תאמר שטר שאין פודין בו הקדש ומעשר שני, דכתיב ונתן הכסף וקם לו וכו'".

ובפירוש שטר זו"שאין פודין בו הקדש ומעשר שני", כתב רש"י, "אם כתב לגזבר שטר על מעות פדיון הקדש אין הקדישו פדוי דבעינן ונתן הכסף וקם לו".

וידועה קושיית ה'קובץ שיעורים' (בריש מכילתין אות ד), דאם באמת מדובר כאן על 'שטר התחייבות' נמצא שלא בא לפדות ההקדש ומע"ש עם 'תורת' שטר אלא עם 'תורת' כסף, וא"כ הרי זה שלא מהני לעשות כן אינו מראה על 'חיסרון' בכחה של שטר (או על עדיפות בכחה של כסף), אלא ד'כסף' לא מהני בציור כזה, ושוב אין כאן פירכא על הק"ו שרצתה הגמרא ללמוד כסף משטר?

והנה הרשב"א באמת פירש שמדובר במי שרצה לפדות הקדש ומע"ש בתורת שטר ממש, והיינו כמו כל שטר קנין, ובלשונו "מה לשטר שכן אין פודין בו הקדשות, אם כתב בשטר הקדש זה פדוי אינו פדוי", ואשר לפ"ז ל"ק קושיית הקוב"ש.

אמנם באמת לא מחמת קושיא זו פירש כן הרשב"א; דהא תחלה הביא פירוש רש"י הנ"ל, והקשה עליו דאם מדובר על שטר התחייבות, הרי שטר כזו לא מהני – לא רק לענין הקדש ומע"ש, אלא – גם לקידושין! ומחמת זה פירש שמדובר כאן בשטר כזו שבא לפדות ההקדש ומע"ש איתה ב'תורת' שטר (אשר שטר כזו אכן מהני בקידושין). והרי מזה שלא הקשה – הרשב"א – על רש"י קושיית הקוב"ש, נמצא לכאורה דלא הי' קשה ליה קושיא זו.

ועכ"פ צ"ע מדוע ל"ק ליה לרש"י ולהרשב"א קושיית הקוב"ש?

ב. ויתבאר בהקדם: הזכרתי מה שהרשב"א מקשה על רש"י דשטר התחייבות לא מהני גם לענין קידושין. אמנם דבר זה אינו פשוט, אלא במחלוקת היא שנויה, ויסוד הדברים הוא כך: לקמן בגמרא (מז,ב – מח,א) מבואר דבעצם היו יכולים לקדש אשה בשטר חוב של אחרים מחמת זה שהיא שוה כסף (אי לאו דהאיש יכול למחול החוב גם אחרי המכירה עיי"ש), ואשר לפ"ז לכאורה היו יכולים לקדש גם עם שטר חוב 'דידיה' (היינו שטר שמתחייב בה ליתן כסף לאשה). אלא דבזה מחדש הרשב"א דלא מהני משום דלא הוציא שום דבר מרשותו, הואיל והחוב עדיין 'אגידא גביה', משא"כ בשט"ח של אחרים שהוציא הדבר מרשותו לגמרי (עיי"ש, ויסוד זה כתבו הרשב"א – ועוד ראשונים – בכ"מ, ואכהמ"ל).

ואמנם לא כל הראשונים מסכימים עם יסוד וחילוק זה, אלא סב"ל דכן יכולים לקדש (ולקנות בכלל) עם שטר התחייבות. ולכאורה כן הוא שיטת רש"י כאן, ומבואר בפשיטות מדוע ל"ק ליה קושיית הרשב"א שעליו. ובקצה"ח (סי' ק"צ סק"ו) האריך לבאר איך דפלוגתא זו תלוי' בפלוגתת הראשונים בביאור סוגיית הגמרא לקמן (דף ח) בענין "מנה אין כאן משכון אין כאן" ואכהמ"ל.

והרשב"א בסוגיין מביא הוכחה לשיטתו דלא יכולים לקדש עם שטר התחייבות, מהדין בפדה"ב, ובלשונו "וכדתנן בבכורות פרק יש בכור (נא,א) גבי פדיון הבן . . כתב לכהן שהוא חייב לו ה' סלעים חייב ליתן לו ה' סלעים ובנו אינו פדוי כדי שלא יאמרו פודין בשטרות, דאלמא אפילו דבר תורה אינו פדוי עכשיו אלא לכשיתן, וה"נ אינה מקודשת עד שיתן וכו'".

ומקשים ע"ז, דלכאורה איזו ראיה ישנה מזה דלא מהני שטר התחייבות בפדה"ב, שעד"ז לא תהני בקידושין; הרי בפדה"ב ישנה דין שצ"ל דבר שהוא 'גופו ממון', ושלכן לא יכולים לפדות גם עם שט"ח של אחרים, ומובן א"כ שעד"ז לא יכולים לפדות עם שטר התחייבות דידיה, וא"כ איזו שייכות ישנה מדין לזה לקידושין, שבה ל"צ בדוקא דבר שגופו ממון, וכן היו יכולים לקדש עם שט"ח של אחרים (כנ"ל)?!

ובקצוה"ח (הנ"ל) כתב בזה דבר נפלא: "יש לחלק דבשט"ח דאחרים דאין פודין היינו משום דאין גופו ממון, ומשום דאינו קונה השט"ח אלא ע"י הראיה והוא השט"ח ואין גופו ממון, אבל שט"ח דידיה דמחייב עצמו ובזה נשתעבד לו אפשר דזה הוי גופו ממון".

והיינו שהקצוה"ח מחדש דשטר התחייבות (לעומת שט"ח של אחרים) אפשר להחשב 'גופו ממון' הואיל והשטר עצמה 'מחדשת' ופועלת ה'ממון', ואשר לפ"ז מובנת הוכחת הרשב"א; דהרי מחמת התנאי של 'גופו ממון' הי' שטר התחייבות מהני גם לענין פדה"ב, והא דלא מהני אינו אלא מחמת זה דעדיין לא יצא הממון מרשותו (ד'אגידא ביה' כנ"ל), ושוב ישנה לחיסרון זו גם לענין קידושין (אף דגבי קידושין ליכא צורך שיהי' גופו ממון כנ"ל).

ועכ"פ יוצא מדברי הרשב"א והקצוה"ח דשטר התחייבות יכולה להחשב כ'גופו ממון', והחיסרון בקנייה עם שטר כזו היא מטעם אחר כמשנ"ת.

ג. ואשר לפ"ז נחזור לדברי רש"י בסוגיין; דהנה גם בפדיון הקדש ומע"ש נאמרה הדין דצ"ל ע"י דבר שהוא גופו ממון דוקא, ושלכן לא יכולים לפדות גם בשט"ח של אחרים (ואכן יעויין בדברי מהרש"ל בסוגיין דפירש כך דברי הגמרא שלא יכולים לפדות עם שטר – דמיירי בשט"ח של אחרים), ולפ"ז באם שטר התחייבות נחשב לדבר שאין גופו ממון, אז מובן בפשטות מדוע לא יכולים לפדות איתה, ולכאורה כך למד (גם) הקוב"ש, דלפ"ז הרי זה שא"א לפדות בשטר זו לא קשור בכלל ל'תורת' ודיני שטר, אלא לזה שהיא ב'סוג' זה של כסף – שאין גופו ממון.

אמנם באם שטר זו נחשב לדבר שהוא גופו ממון, אז צריכים לטעם אחר מדוע לא מהני לפדות בו. בשלמא לדעת הרשב"א הרי גם דבר זה מתבאר ע"פ היסוד שלו דכ"ז שהכסף אגידא גביה א"א לקנות ביה (ושלכן לא מהני גם לקדש איתה כנ"ל), אמנם לדעת רש"י דלא סב"ל מיסוד זה, הרי באם סב"ל ג"כ דנחשב לגופו ממון, אז צ"ל טעם אחר מדוע לא מהני לפדות ביה (אע"פ דכן מהני לקדש איתה).

ונראה לבאר הדבר על יסוד עוד הקדמה אחת: הנה עצם הענין שמהני שטר התחייבות בכדי לחייב את עצמו בחוב, אינו פשוט בכלל, ויסוד הדברים הוא בדברי רבי יוחנן בכתובות[1] "דא"ל חייב אני לך מנה בשטר, רבי יוחנן אמר חייב, אלימא מילתא דשטרא וכו'". ולדעת כמה ראשונים שם[2], הרי המדובר הוא כשמודה בשטר על חיוב שכבר נתחייב מקודם, אבל ליכא כזה מושג שיתחייב א"ע בחיוב חדש ע"י השטר.

ואמנם ר"ת בתוספות שם חולק ע"ז וסב"ל דכן מתחייב בחיוב חדש ע"י שכותבו בשטר, ומבאר בזה "ואין לתמוה היכי משתעבד בשטר זה הא אין מטלטלין נקנין בשטר, דיש לומר דהואיל וטרח למכתב שטרא גמר ומשעבד נפשיה. שהרי אפילו באמירה בעלמא יש דברים שנקנים כדקאמר בסמוך. ועוד דשמעינן ליה לרבי יוחנן בהזהב[3] הנותן מתנה מועטת לחבירו קנה אע"פ שלא הגיע לידו דגמר ומקני, הכא נמי מתוך שטרח ליתנם בשטר בכה"ג גמר ומקנה וכו'".

ועכ"פ נמצא דלדעת ר"ת יכולים להתחייב ע"י שטר מחמת הגמירת דעת שישנה בזה כמבואר בדבריו.

אמנם ראיתי מציינים לדברי הרמב"ן על הסוגיא שם שמבאר אופן ההתחייבות ע"י השטר באו"א: "אין אדם משעבד עצמו בדבר שאינו חייב בדברים, אע"פ שאמר לעדים אתם עדי, אלא באחת מדרכי ההקנאות". והיינו דהא שנתחייב ע"י השטר הוה מחמת זה דשטר הוה "מדרכי ההקנאות", והיינו שע"י ה'קנין' של שטר נתחייב האדם בחוב זה שרוצה להתחייב בה!

ואשר לפ"ז נראה לומר ביאור חדש מדוע לא מהני שטר התחייבות לענין פדיון הקדש ומע"ש (ועד"ז לענין פדה"ב), גם אם סוברים דהוא נחשב לגופו ממון (כהרשב"א וקצוה"ח הנ"ל), וגם אם סוברים דליכא חיסרון בהא ד'אגידא גביה' (כרש"י); מאחר דההתחייבות ממון מגיעה רק עי"ז שנקנה עם השטר, והיינו דצריכים להקנין של שטר בכדי להתחייב בכסף זה, והרי קנין שטר לא מהני היכא דצריכים דוקא כסף, שוב ליתא כאן קנין שיועיל בכדי לחייב הכסף, ושוב ליתא התחייבות לקנות איתה.

בסגנון אחר: הן אמת דשטר התחייבות הוה גופה ממון בכדי לקנות איתה, אבל זהו רק אחרי שכבר חלה ההתחייבות, אמנם בכדי 'להגיע' לזה צריכים להקנין של שטר, דרק על ידה מתחייבים כנ"ל, וא"כ בדברים כאלו דל"ש בהם הקנין של שטר (שבעצמותו אינו גופו ממון), שוב לא שייך הקנין שע"י שטר התחייבות.

ואם כנים הדברים מבואר היטיב דהא דלא מהני שטר התחייבות לענין פדיון הקדש ומע"ש לא הוה חיסרון בכח ה'כסף' שבה (דבאמת הוה גופו ממון כו' כמשנ"ת), אלא בכח השטר שבה, ומתורץ קושיית הקוב"ש.

א. בגמ' ה, א: אמר קרא ויצאה והיתה מקיש הוי' ליציאה מה יציאה בשטר אף הוי' נמי בשטר ואקיש נמי יציאה להוי' מה הוי' בכסף אף יציאה בכסף אמר אביי יאמרו כסף מכניס כסף מוציא סניגור יעשה קטיגור אי הכי שטר נמי יאמרו שטר מוציא שטר מכניס קטיגור יעשה סניגור מילי דהאי שטרא לחוד ומילי דהאי שטרא לחוד הכא נמי האי כספא לחוד והאי כספא לחוד טיבעא מיהא חדא.

וכמה דברים צ"ע בסוגיא זו:

א. הרי כלל הוא דאין משיבין על ההיקש, ואיך מהני הסברא דיאמרו וכו' להשיב עליו? (ועי' מ"ש בפני שלמה שכ' דגם אביי ס"ל מדרשא דוכתב לה, אבל דבריו דחוקים בל' הגמ').

ב. מהו ביאור סברא זו, דמשמעותו שאין לנו לומר דהכסף פועל ב' דברים הפכיים, ואינו מובן מהו הקושי בדבר, ולכ' הלא כסף קונה ופודה וכו'?

ג. איך שייך ענינא דאין סניגור וכו' לכאן, דבשלמא מה שנזכר בגמ' לענין שלא ילבש כהן בגדי זהב בקה"ק שלא להזכיר חטא העגל מובן ענינו, אבל איך שייך זה לכאן?

ד. מהו ביאור השקו"ט לגבי שטר, א"נ דחדא שטרא הוא לענין קידושין וגירושין או דתרי מילי נינהו, ופשיטא דידע המקשן דאיכא מילי בשטרא?

ה. מהו ביאור השקו"ט לגבי כסף, ולכ' בכסף פשיטא דחדא כסף נינהו כמסקנת הגמ', ומאי ס"ד דמקשן? וכן הקשה באבני מילואים סכ"ט סק"ד, ומה שתי' שם לא משמע כן בדברי רש"י שנעתקו להלן.

ברש"י ד"ה האי שטרא "בזה כתוב ל' כניסה וזה מפורש ל' יציאה", וכבר דייקו בשינוי הל' מ"כתוב" ל"מפורש"? ועי' באחרונים מ"ש בזה. ואיך שלא נפרש עצ"ע מה ראה רש"י להדגיש ענין זה הכא?

ברש"י ד"ה האי כספא "כשהוא נותנו מפרש על מנת מה הוא נותנו", וצ"ע מה שמדגיש "כשהוא נותנו", הא מסיים אח"כ דגבי נתינה איירי? וזה מלבד מה שצ"ב איך מועיל האי אמירה עד דנימא דהאי כספא לחוד כו'. וברש"י ד"ה חד "אינו נזכר בתוכו כו'", ולכ' כ"ז פשיטא ומובן מל' הגמ', וכי המציאות קמ"ל? (ואדרבא צ"ע איך ס"ד דהאי כספא לחוד כנ"ל).

ב. וי"ל הביאור בכ"ז, דהנה הא פשיטא דהגם דאין משיבין על ההיקש, מ"מ איכא מילי דלא שייך להקישן כלל. וכמו דינא דגירושין דהוי בע"כ וקידושין הוא מדעתה, דלא שייך ההיקש לגבי זה (ולהעיר מהידוע דפליגי הראשונים[4] אי ילפינן מהיקש זה לקידושין דינא דא"א לגרש במחובר לקרקע. וכן להעיר מהא דפליגי[5] אי ילפינן דינא דאפשר לגרש בספר דאסור בהנאה. ועי' באב"מ סי' קלט סקי"ג דמקשרו להא דגירושין הוי בע"כ) ועיין תוד"ה ור' יהודה[6], "והכא בסברא פליגי דיש דברים שאין להקישם לאותו דבר".

ועד"ז ויתירה מזו במילי דשייכי לעצם החפצא דגירושין וקידושין ל"ש להקישן זל"ז.וזה מובן גם ממ"ש בתוד"ה מה דלא שייך להקישן לענין ביאה דלהתרחק ממנה הוא מגרשה. דכוונתם דכיון דביאה הוא מעשה דכל ענינו שייך לקידושין, לא שייך לההיקש כנ"ל דל"ש לזה אין משיבין על ההיקש.

ועפ"ז י"ל דעיקר חידושו דאביי הוא דכסף שנקנית אשה בה אינה סתם קנין כסף, ורק שמועיל גם לענין קנין באשה, אלא הוי זה חפצא דכסף קידושין, היינו דהוי כסף מסוים למעשה קידושין. וביאור הדבר עפמשנ"ת במ"א בארוכה, דהנה אי נימא דדומה קנין זה לכל קנינים ונתחדש רק הא דמועיל ליקוחין וקנין באשה, א"כ ה"ה דנימא דהוי זה כסף דקנין בעלמא. אבל א"נ (וכשנ"ת כן לדעת רש"י) דנתחדש סוג קנין חדש והוא קנין לאישות, א"כ צ"ל דחידשה תורה דאיכא כסף קידושין, היינו חפצא שבכחה ליצור קנין לאישות[7].

והכי מוכח ממאי דס"ד לדמות כסף לשטר, והרי מה שחידשה תורה חפצא דספר כריתות לענין גירושין, אין החידוש רק בהא דאשה מתגרשת עי"ז, אלא חידשה תורה חפצא דספר כריתות שבכחה לגרש, וא"כ ה"ה בכסף. ובזה הוא דשקו"ט הגמ', ומסיק דחלוק כסף משטר, וכשי"ת להלן ביאור השקו"ט בגמ'.

וזהו עיקר סברת אביי, דמהא דאיכא כסף קידושין א"א להקיש דאיכא כסף גירושין, דאין כוונתו דא"א שכסף יפעול הן קידושין והן גירושין משום דזה סניגוריא וזה קטיגוריא, אלא כוונתו דהכסף שנאמר בהוי' הוא כסף קידושין דהכסף הוא מעצם חפצת הקידושין, ומה ששייך לעצם חפצת הקידושין לא שייך להקישו לגירושין. וזהו עומק ביאור ל' הגמ' "כסף מכניס . . סניגור וכו'", היינו דעצם החפצא דכסף הוא כסף המכניס, ומוסיף דהוי סניגור, דלא נימא דהוא קנין כסף בעלמא, אלא דהוי חפצא דכסף דסניגור (קידושין) כנ"ל.

ג. ויבואר עפ"ז המשך הגמ', א"ה שטר נמי וכו' מילי דהאי שטרא לחוד וכו', דכוונת המקשן הוא דא"כ נימא הכי לענין שטר דנתחדש חפצא דשטר דעצם השטר פועל חלות גירושין, וא"כ פי' הדבר הוא דעצם השטר היא היא החפצא דכריתות, וא"כ א"א להקיש שיהי' שטר חפצא דקידושין, דחפצא דשטר הוא שנתחדש כח של כריתות, ולא שייך לקידושין כלל.

ומת' דהמילי הם החפצא דגירושין בשטר, אבל אין השטר חפצא דגירושין וכריתות, וכיון דמילי דהאי שטרא לחוד וכו' שוב אפשר להקיש סתם שטרא, דנתחדש בתורה חפצא דשטר (סתם) שמועיל לענין גירושין ע"י המילי דגירושין שבה, דה"ה דאיכא שטרא שמועיל לענין קידושין ע"י המילי שבה. דכיון דאין עצם השטר (לולי המילי שבה) החפצא דכריתות, שוב לא שייך עצם השטר לגירושין ואפשר להקישו לקידושין, דענין הגירושין הוא רק המילי שבה.

ויש לפרש עפ"ז ל' רש"י בד"ה האי שטרא שכתב לגבי גירושין בזה מפורש ל' יציאה, די"ל ע"פ הנ"ל דמדגיש זה הכא, משום דזה מוכיח דברי הגמ' דאין הגירושין והכריתות עצם החפצא דשטר, אלא הגירושין הוא המילי דכריתות שמתפרשים בשטר, וא"כ מובן מזה דאין כח הכריתות מצד עצם החפצא דשטר.

ומקשה דה"ה נימא האי כספא לחוד וכו', ור"ל דה"ה נימא דהוי החפצא דכסף סתם כסף קנין ואפשר להקישו לגירושין, דמה דמועיל לענין קידושין הוא מצד המילי, דמהני האמירה לענין נתינת הכסף דלא יהא נתינה כמתנה בעלמא אלא יהא מעשה קידושין, וא"כ יועיל גם לענין גירושין ע"י המילי. והיינו כנ"ל דההיקש הוא על כח דכסף (סתם) שמועיל לקידושין, דבזה אפשר להקישו לגירושין, ושוב נימא דמועיל לגרש מצד המילי.

ועפ"ז יובן הדגשת ל' רש"י "כשהוא נותנו . . על מנת מה הוא נותנו", היינו דעצם הכסף הוי סתם כסף, אלא דהאמירה שמפרש לענין קידושין מועיל רק לגבי הנתינה דהכסף (ועד"ז מדוייק בדברי רש"י בריש מכילתין ד"ה בכסף, דלענין ביאה צ"ל ביאה זו, היינו דנעשה הביאה חפצת קידושין ע"י אמירתו, משא"כ בכסף דאין אומרים כסף זו משום דקאי האמירה רק על נתינת הכסף). וכיון דעצם הכסף הוא סתם חפצא דכסף, אפשר להקישו לגירושין, וחלוקין לענין המילי במעשה הקידושין וגירושין.

ד. ומת' טבעא מיהא חדא, ור"ל דאפי' מצד זה דשייך המילי דקידושין רק לענין הנתינה, מ"מ לא סגי בזה לת' לענין החפצא דכסף, דסו"ס אין לומר דכסף קידושין הוי סתם חפצא דכסף, דאפי' א"נ דלא שייך האמירה להחפצא דכסף, מ"מ מצד עצם הדבר דכסף עביד אישות, מוכרחים לומר דנתחדש דעצם החפצא דכסף, הטבעא, הוא כסף דעביד אישות. וכנ"ל דשאני מכסף דקנין בעלמא דהכא נתחדש חפצא דעביד אישות (וע"ד מה שנתחדש חפצא דכריתות לגרש), וא"כ שוב לא נילף מזה דנתחדש בעצם הטבעא דכסף חפצא דכריתות.

וזהו הכוונה בהל' טבעא מיהא חדא, דבשלמא מילי בשטר או בנתינת הכסף אפשר שיתחלק לענין קידושין וגירושין, אבל טבעא, היינו עצם החפצא דכסף א"א להתחלק, ואי נתחדש חפצא דכסף קידושין אין להקישו דאיכא גם חפצא דכסף גירושין.

אמנם חלוק כסף משטר בענין זה, דהנה אין לומר לענין שטר, דנתחדש דעצם השטר הוא חפצא דכריתות (בנוסף לזה דמילי עביד כריתות), וא"כ אין להקיש לקידושין עצם החפצא דשטר כריתות, דלא מסתבר כלל למימר הכי. דהרי כנ"ל הא פשיטא דצריך לומר דנתחדש חפצא דכריתות, אמנם כיון דהמילי נכתבים בתוך חפצת השטר עצמה, שפיר איכא למימר דהחפצא דכריתות הוא שטר דאית בי' הני מילי, וא"כ נמצא דאין עצם כח השטר לולי המילי שייך במסויים לגירושין, דרק המילי שבתוך השטר הם החפצא דכריתות.

משא"כ בכסף דהמילי אינו נזכר בתוך הכסף, מסתבר כנ"ל דמה שמועיל המילי הוא רק לענין מעשה הנתינה דכסף, א"כ נמצא דמלבד זה צ"ל דהחפצא דעביד אישות הוא הטבעא, היינו דעצם הכסף הוא החפצא קידושין, וזה הרי לא שייך לגירושין. וזהו כוונת רש"י במה שמפרש דבכסף אינו נזכר בתוכו כו', דלא המציאות כפשוטו קמ"ל, אלא ביאור החילוק בין מילי דשטר למילי דכסף קמ"ל לענין עצם החפצא דכריתות וקידושין, וכשנ"ת.

ובקצרה החילוק בין שטר לכסף, דלענין שטר נתחדש בגירושין כח דשטר, וזהו דילפינן לקידושין דאית בה כח דשטר, וע"י המילי שבה נעשה שוב עצם השטר לחפצא דגירושין. משא"כ בכסף כיון דהמילי הם רק לענין מעשה הנתינה, צ"ל דהטבעא הוי חפצא דקידושין ולא שייך זה לגירושין.

ה. אולם לכ' מקושיית תוד"ה סניגור דנימא אין סניגור כו' לענין אמה, מבואר דלא ככל הנ"ל, דבאמה הוי מעשה קנין בעלמא, ולא נתחדש חפצא דכסף במסוים לקנין אמה, ומ"מ הקשו סניגור כו'. והי' אפ"ל דמצד הדין יעוד דאיכא באמה מובן דאינו מעשה קנין בעלמא אלא דין אמה דראוי' גם ליעוד, וא"כ לכ' צ"ל דנתחדש כח בחפצא דכסף ליצור דין אמה ליעוד. אבל לכ' דחוק הוא דלא הזכירו ענין היעוד, ועוד דלכ' שייך לומר כנ"ל רק למ"ד מעות ראשונות לקידושין ניתנו (יט,א) ואכמ"ל.

אבל נ"ל דע"פ מה דכבר ביארו כמה דאין דין אמה קנין (בעלמא) למעשה ידי' (והראי' שהרי אין היא ברשות אבי' לענין זה שיכול לכופה לעבוד כאדון), אלא הוא חלות שם אמה לדיני' ונקנית בזה גם למעשה ידי' (ואכמ"ל), י"ל ככל הנ"ל גם לתוס', דגם לענין אמה נתחדש דהוי כסף חפצא ליצור דין אמה. וד"ל.

[4]) עיין ר"ן ריש מכילתין.

[5]) עיין מאירי ט, א.

[6]) סוכה לא, א.

[7]) וע"ד ל' רש"י לעיל ד,ב ד"ה ליהוו "כסף עביד אישות".

בגליון הקודם (א'כח) כתב הרב ג.ה.ל. שיחי' בכוונת דברי רש"י ביבמות (קיב, ב) גבי הסוגיא דשני אחים אחד חרש ואחד פקח, דאם מת הפקח כונס היבם יבמתו, ואינו יכול להוציאה ממנו בגט. וביאר רש"י טעם דין זה "דלא אתי גט דידי' ומפקיע זיקת יבומי אחיו הראשון". וכתב שם דאפשר שכוונת רש"י לומר כך דמחמת גט דידי' לא מפקיע זיקת יבומי אחיו הראשון, דעדיין לא פקעה זיקתה אליו.

והיינו שרוצה לבאר שאין ההדגשה ברש"י שהחסרון הוא מפני שהוא גט דידי', היינו גט של חרש, אלא מפני שגט לא יכול להפקיע הזיקה.

אבל קשה לפרש כן, דא"כ לא היה צריך רש"י לכתוב "גט דידי'", והי' צריך לכתוב "דלא אתי גט ומפקיע זיקת יבומי כו".

זאת ועוד אחרת שא"כ למה איתא במשנה "ואינו יכול להוציאה הימנו בגט" כי למה לא יוכל להוציאה בגט, ותהי' כמו קודם שכנסה, כי הלא ודאי קודם שכנסה לא היו מכריחים אותו לכנוס, ומה נשתנה כאן, אלא ודאי שהפי' הוא כמו שמפרש התוי"ט דהוא משום ש"לא מפקיע (גט החרש) נישואיו, שהיו מכח זיקת כו' (אחיו הפקח)".

ומה שהקשה קושיית הרש"ש דאינה קנוי' לו בביאתו שהרי בעינן כוונה לשום ביאה וליכא, לכאורה אינה קושיא כלל, כי חרש אינו יכול לכוין לשם מצות יבום אבל בודאי יכול לכוין לשם ביאה, כמובן ופשוט.