ר"מ בישיבה
הנה בקידושין לה, א, ילפינן מתפילין דמ"ע שהזמן גרמא כתפילין נשים פטורות, (חוץ מכמה מצוות דאף שהן זמ"ג נשים חייבות כמו אכילת מצה וכו' שיש לזה קרא מיוחד) משא"כ בלאווין אף אם הן זמן גרמא נשים חייבות כדילפינן היקש דהקשה הכתוב אשה לאיש לכל לאווין שבתורה.
והנה, בטעם הדבר דנשים פטורות ממ"ע שהזמן גרמא מבואר בראשונים (באבודרהם סדר תפלות של חול, וכן בכל בו ובס' חסידים תתרי"א, ועוד) דזהו משום שהן משועבדות לבעליהן, וכל מ"ע שמוגבלות לזמן מסויים פטרתן התורה דילמא יצטרכו אז לעשות מלאכה עבור בעליהן, וגדול שלום בית שאפילו השם נמחק בכדי לעשות שלום בין איש לאשתו, משא"כ מ"ע שאין הזמן גרמא כיון שאינו קשור לזמן מסויים יכולות לקיימן בכל זמן שירצו, ולכן הן חייבות, וכן מובן ג"כ בנוגע ללאוין כיון דשם הענין הוא שלא לעשות ולא שייך טעם הנ"ל לכן הן חייבות. ולפי טעם זה דנו באחרונים בנוגע למצוות עשה שענינם שלא לעשות כמו שביתת בהמה וכו' אף שהוא זמן גרמא, כיון דענינו שלא לעשות נשים חייבות דלא שייך לומר הטעם שמשועבדות לבעליהן, ועד"ז בלאו הבא מכלל עשה וכו'.
ובב"מ כו, ב, הובא בגמרא לענין השבת אבידה דאינו עובר על לא תוכל להתעלם כיון דנטלה ע"מ להשיבה, ומ"מ עובד על השב תשיבם, וכתבו בתוס', דלפי"ז מתורץ הא דחשיב בקידושין ל, א, השבת אבידה דהוה מ"ע שאין הזמן גרמא ונשים חייבות, והקשו התוס' דאפילו אם השבת אבידה יהי' זמן גרמא בלאה"כ נשים חייבות, כיון דיש כאן לאו דלא תוכל להתעלם ובלאווין הן מחוייבות לעולם? ותירץ הר"י דאיצטריך באופן דליכא לאו אלא העשה לבד כגון הכא בנטלה ע"מ להחזירה דמ"מ מחוייבות בהעשה מצ"ע דאינו זמן גרמא. וכן תירץ גם בשאר דברים שם כגון לענין מעקה דאף דיש לאו דולא תשים דמים בביתך וא"כ בלאה"כ חייבות במעקה משום הלאו, אלא דאיצטריך במקום דליכא לאו אלא העשה לבד, דהלאו אינו עובר לפי הר"י אלא אם בונה ביתו שלא לעשות מעקה אז הוא משים דמים בביתו, משא"כ אם בונה לבנות מעקה שוב אינו עובר על הלאו אלא על העשה בלבד, ולזה קמ"ל דגם בהעשה מצ"ע נשים חייבות.
ועי' ריטב"א שם שתירץ דבר חדש בשם הרמב"ן ותו"ד דמתי אמרינן דנשים חייבות בלאווין אף שהן זמן גרמא דוקא בלאווין אלו שענינם שלא לעשות מעשה, דהם לאווין רגילים, משא"כ בענינים אלו שהמכוון בהתורה הוא לעשות מעשה, כגון במעקה והשבת אבידה וכו' הנה שם העיקר הוא העשה, והלאו אינו בא אלא לחזק העשה היינו שלא תמנע מלעשות העשה, ולאווין אלו הם טפלין להעשה ונגררין אחרי העשה, ואין להם גדרי לאווין ככל הלאווין, ובמילא מתורץ היטב למה צריך לומר דמעקה הוא מ"ע שאין הזמן גרמא, כי אילו היו מ"ע שהזמ"ג היו פטורות גם מצד הלאווין, כיון דלאווין אלו הם טפלין להעשה ונגררין אחריהן עיי"ש. אבל הר"י בתוס' שלא תירץ כהרמב"ן מוכח דחולק ע"ז וסב"ל דגם לאווין כאלו הבאים עם העשה, הם לאווין כמו כל הלאווין ואינם טפלין להעשה לכן הוצרך לתרץ באופן אחר.
ועי' ב"ב ח, ב, דרבא אכפיא לאחד ליתן צדקה, והקשו התוס' הרי מבואר בחולין דכל מ"ע שמתן שכרה כתוב בצדה אין כופין עליו וגם צדקה כתוב מתן שכרה בצדה למען יברכך ה"א וכו' ולמה יש דין כפי'? ותירץ הר"י שהכפיה הי' מצד הלאווין, דבזה אין הפרש ולעולם כופין, אבל ר"ת תירץ שהכפי' הי' רק בדברים ולא בפועל.
וריצב"א תירץ דבמ"ע שמתן שכרה כתוב בצדה אין חיוב על בי"ד לכוף, אבל אם רצו שפיר כופין עיי"ש, ולכאורה למה לא תירצו ר"ת והריצב"א כהר"י שהכפי' הי' מצד הלאווין, ואפשר לומר עפ"י הנ"ל דהר"י לשיטתו קאי שחולק על הרמב"ן וסב"ל דגם הלאווין שבצדקה אם דשם המכוון הוא ליתן צדקה, מ"מ הן לאווין מצד עצמן ולכן אף אם ליכא דין כפי' מצד העשה שפיר יש כפי' מצד הלאווין.
אבל ר"ת והריצב"א אפ"ל סב"ל כשיטת הרמב"ן דלאווין אלו נגריים וטפלין אל העשה ואם ליכא דין כפי' מצד העשה ליכא דין כפי' גם מצד הלאווין. ולכן הוכרחו לתרץ באופן אחר.
ועפי"ז יש לתרץ קושיית הקצות בסי' כ"ו שהביא דברי הט"ז דאפילו אם ליכא כפי' בצדקה מ"מ אם אחד נדר ליתן צדקה ואינו מקיים כופין אותו והביא ראי' מהמרדכי בב"ב שם, והקשה הקצות דמאי שנא דממה נפשך, הרי גם בנדר מתן שכרה כתוב בצדה במצוות צדקה, ולמה כופין, ואי נימא כיון שיש לאו דלא יחל דברו לכן כופין מצד הלאו אף שיש כאן עשה וכו', הרי גם בצדקה מצ"ע יש לאו דלא תאמץ את ידך וכו' ומאי שנא?
ולהנ"ל יש לתרץ בפשטות דרק בהלאווין של צדקה אין כופין כיון שהן טפלין להעשה, וכשיטת הרמב"ן משא"כ בהלו דלא יחל שהוא לאו ככל לאו וגם לוקין עליו אם עובר ע"י מעשה, לכן כאן לוקין משום לאו זה.
ולפי"ז יש לתרץ ג"כ קושיית האחרונים בנגוע לפרוטה דרב יוסף דלכאורה למה באמת פטור למיתב פרוטה לעני בעת שמתעסק בהאבידה הרי בצדקה יש גם לאו דלא תאמץ, ועוסק במצוה פטור רק מעשה ולא מלאו, דבודאי אינו רשאי לעבוד על לאו כשעוסק במצוה וא"כ למה פטור מצדקה? ולהנ"ל אפ"ל לפי הרמב"ן דהלאו הוא טפל להעשה ונגרר אחריו וכיון שהוא פטור מן העשה במילא פטור גם מהלאו. [ולפי התוס' יש לתרץ דהלאו דלא תאמץ וכו' הוא רק אם אינו נותן צדקה מצד כילות כמ"ש בחינוך פ' ראה, אבל אם אינו נותן צדקה מפני שהוא עוסק במצוה ופטור מצד המצוה, אינו עובר על הלאו כלל וראה קו"ש ב"ב שם ובעט סופר ועוד].
ועי' בספר לקח טוב להגר"י ענגל סוף כלל ז' שמבאר טעם אחר בדרך אגדה למה נשים פטורות ממ"ע שהזמן גרמא דאיתא בברכות נא, ב, דאין פרי בטנה של האשה מתברך אלא מפרי בטנו של האיש ולכן נתן כוס של ברכה רק להבעל עיי"ש.
ולמד מזה הגרי"ע דכל ההשפעות והמשכות שיורדות מלמעלה באים תחילה להאיש, ומהאיש ה"ז עובר להאשה, והנה מ"ע שאין הזמן גרמא אינו קשור עם זמן מיוחד אלא תלוי בעצם קדושת הישראל דמחמת זה ה"ה מחוייב במצוות, משא"כ מ"ע שהזמן גרמא הנה קיום המצוה שייך דוקא אז משום דבזמן זה יורד המשכה מיוחדת מלמעלה, הקשור לזמן זה, והמשכה זו באה בתחילה אל האנשים כנ"ל ומהאנשים זה בא להנשים.
ולפי"ז נמצא דבכל יו"ט וכו' באה ההמשכה בתחילה להאנשים ויש רגע דלא נמשך עדיין להנשים, וכיון שכן אמרינן דיש דיחוי במצוות, היינו דכיון דברגע הראשונה היו פטורות וכו' דאכתי לא נמשך להם המשכה זו, לכן אמרינן דכיון דנדחה ידחה לעולם ופטורות לעולם עיי"ש.
אבל יש להקשות (ראה אנצקלפדיה תלמודית כרך ז' ע' ר"ע-רע"א) דאפילו אלו דסב"ל שיש דיחוי במצוות, ולכן אם קטן הגדיל מיד אחר מיתת אביו, אמרינן כיון שנדחה מדין אבילות בתחילה כבר אין עליו דין אבילות כלל, ועד"ז באונן במוצ"ש שהי' פטור מהבדלה אמרינן דנדחה גם אח"כ, הנה זהו רק באופן שעיקר החיוב הי' בתחילה, ונדחה אז, לכן נדחה לעולם, וכגון באבילות דעיקר החייב האבילות הוא המיתה ואז הי' קטן, אבל אם אין כאן עיקר וכו' אלא הוא מצוה הנמשך על משך זמן לכו"ע לא אמרינן דיחוי, וכגון קטן שנתגדל באמצע החג או גר שנתגייר וכו' דבודאי מחוייבות אח"כ, וא"כ גם הכא נימא כן לענין נשים ולא שייך דיחוי.
והנה בענין זה חידש הטורי אבן (חגיגה טז, ב) כלל חדש, דהתוס' בקידושין כט, א, הקשו דלמה צריך קרא מיוחד לפטור האם ממילת בנה דכתיב אותו ולא אותה, תיפוק ליה דה"ז מ"ע שהזמן גרמא דאין מלין בלילה אלא ביום, ותירצו דאתי כמ"ד דמילה שלא בזמנה מלין גם בלילה עיי"ש.
וכתב הטורי אבן דמתי ה"ז מ"ע שהזמן גרמא דוקא אם כשבא זמן מסויים כגון במצות ציצית שהוא פטור בלילה, הנה אז נפקע המצוה לגמרי ולא שייך אח"כ עוד לקיים מצוה זו, ומה דלמחר הוא מחוייב עוד הפעם אין זה משום חיובו של אתמול הוא חיוב חדש מצד מחר, ועד"ז בתפילין וכו', משא"כ במצות אלו דגם למחר שייך לקיים מצוה זו עצמה כגון במילה וכו', נמצא דאין הפי' דהלילה מפקיע החיוב אלא החיוב חוזר וניעור למחר, אלא דבפועל אמרה התורה שיש לקיים מצוה זו רק ביום, ומצוה זו אינו זמן גרמא כיון שהוא נמשך לעולם.
ובזה תירץ כמה וכמה קושיות בענין זה, ובזה יש לתרץ ג"כ הא דמקשים דלמה נשים מחוייבות בבנין המקדש הרי אין בונין ביהמ"ק בלילה וא"כ ה"ז מ"ע הזמן גרמא, ולהנ"ל ניחא דבפועל אמרה התורה אין לבנות בלילה אבל מצוה זו עצמה נמשכת גם למחר ולא נפקע ע"י הלילה. (וראה לקו"ש חט"ז ע' 454 ועוד). וכן שופר ולולב וכו' מיד אחרי הזמן החיוב נפקע לגמרי, ובשנה שאח"כ חל מצוה חדשה מצד הזמן דאז, ולכן נשים פטורות, משא"כ מצוות שנמשכות לעולם וחוזר וניעור למחר זהו אין הזמן גרמא.
תות"ל ~ 770
בגליון העבר הבאתי שאלות התוס' (ד"ה אילמלי, כתובות ל"ג רע"ב) אהא דאיתא בגמ' ש"אילמלי נגדוה לחנני' מישאל ועזרי' פלחו לצלמא" ששואל: א) מנא לן. ב) שפסוק בכל נפשך מיירי אפי' ביסורין קשין שצריכים למסור נפש (ומביא ראי' מר"ע) ומתרץ שהצלם לא הי' ע"ז ממש ורק הי' עשוי לכבוד המלך. ושאלנו שזה מתרץ רק איך אין חיוב מס"נ (שאלה השני') אבל עדיין א"מ מאיפה הוודאות שהיו משתחוים, הלא כשם שמסרו עצמם למיתה מפני קידוש השם (אף שלא היו מחוייבים) אפשר הדבר שהיו מוסרים א"ע אפי' למכות?
ובהקדים, שיש שיטות אחרות בדברי הגמ' "פלחו לצלמא" שאינו לשון ודאות.
דהנה כ' הרשב"א: "אלמלי נגדוהו כו' רש"י פירשה בתמי'1, כלומר דילמא ח"ו אפילו הלקום מי פלחו לצלמא ויש מי שפירש בניחותא, ודרך גוזמא קאמר2. ואח"כ ממשיך לפרש (כתוס') שלא היתה ע"ז ממש, וכ"כ הרא"ה "איכא דאמרי דגוזמא קאמר, כלומר אי נגדוהו לא מצו למיקם בהימנותייהו, וליתא, דא"כ למה לי' לרב למימר הכי3, ור"ת ז"ל פי' דהיינו טעמא משום דהצלם שהקים נבוכדנצר לאו ע"ג גמורה היא..."
והנה, המעלה בלמוד שהצלם הי' ע"ז ממש מובנת, שהגמ' אומר "פלחו" שפי' שעבדו (וכמו שמסיים התוס' גופא, שמלשון זה "משמע" שהי' ע"ז). ולאידך הקושי על פירוש הגמ' באופן של "בתמי'" או דרך גוזמא ~ ש"למה לי' לרב למימר הכי" מתורץ רק אם נאמר שלשון הגמ' הוא בוודאות, ואם הוא בספק עדיין יש מקום לקושי הנ"ל4.
ובזה יובן עוד יותר ההכרח לפרש מה הוודאות בדברי הגמ' ש"פלחו, לצלמא", שזה כל המעלה בפי' תוס' על שיטות הנ"ל, ודוקא בזה יובן למה לא פי' תוס' כשיטות האחרות (אע"פ שלשיטתו אינו "גלאטיק" כ"כ לשון הגמ' "פלחו").
וכן בכלל צריך להבין מה סברת המחלוקת בין השיטות שדברי הגמ' אינם בניחותא ובוודאות (אלא "בתמי'" או דרך גוזמא) ובין שיטת התוס' שהם בוודאות.
ולכאו' אפשר לבאר זה, ע"פ חילוקי הדעות במהות המכות האלו (שנק' בגמ' "הכאה שאין לה קצבה", ולפיכך הם קשים יותר לסבול ממיתה, שלא כ"מלקות ארבעים" הרגיל) שהובאו בשטמ"ק ב' שיטות.
שיטה א' (בשם קונטריסין): "כגון שהניחום שנה או שנתיים ויכו אותם בכל יום".
שיטה שני' (ד"ה ולא שאני): "אע"ג דאפשר שלא יכו כי אם חמשה או עשרה מכות פחות ממלקות ארבעים מ"מ כיון דהרשות בידו להכות כמה שירצה אין האדם יכול לסבול אפילו פחות מארבעים, דירא הוא פן יוסיפו להכותו, אבל מלקות ארבעים כיון דידע שלא יוסיפו גם הוא מתחזק וסובל".
וי"ל שבזה פליגי התוס' ושיטות האחרות, דשיטות האחרות סוברים כפשט השני הנ"ל שההכאה היא רק פעם אחת אלא שכמות המכות אין לקצבה, והתוס' אזיל כפשט שהם הכאות "בכל יום".
ופשט הגמ' "אלמלי נגדוה" (לשון עבר), כתוס' מיירי לאחר שהלקום כבר פעם אחת, ו"פלחו לצלמא" פי' שהיו משתחוים לחסוך את המכות מכאן ולהבא, ולא הי' ענין מס"נ אפי' מצד קידוש השם, וכדלקמן.
דהנה כ' המלבי"ם בענין למה לא השליכם נבוכדצר לכבשן האש מיד שלא השתחוו, וכנגד זה קראם והזהירם להשתחוות בשעה שינגנו עוה"פ את מיני הזמר, והוא משום שנבוכדנצר נתן חירות לכל הדתות ולא הכריח שום עם לעבור על דתו, ולפיכך בזה שחמו"ע לא השתחוו לצלם מצד דתם אין מגיע להם עונש מיתה, ולפיכך פקד עליהם במיוחד שישתחוו, שאז אם יסרבו נגד הציווי המפורש שלו יענשו. וממשיך המלבי"ם, שבכל הפרשה מסופר על הצלם "שהקים" נבוכדנצר, ובפסוק טו (באזהרת נבוכדנצר לחמו"ע) שינה וכתב "לצלמא די עבדית" (לשון עשי') ומבאר שמצד עשייתו לא הי' הצלם ע"ז ורק לכבוד המלך, אבל מצד מה שהקים אותו הי' ע"ז, ולפיכך אמר להם נבוכדנצר שישתחוו לצלם מצד זה שעשאוהו, שאין בזה ע"ז, אבל הם השיבוהו (בפסוק יח) "ולצלם דהבא די הקימת לא סגדין", היינו שהגם שעשייתו היתה רק לכבוד המלך, ההקמה היתה לשם אלקות. עיי"ש.
ולכאורה זהו חידוש גדול, שאף שצלם עשוי לכבוד המלך ואינו ע"ז, עכ"ז יהא בו ע"ז מצד ההקמה ואעפ"כ ישאר בו גם ההיתר שמצד העשי', וגם צ"ל, איזה כבוד למלך יש קודם שהקימו אותו, ואם עשוהו מלכתחילה לכבוד המלך צ"ל שהעשי' היא הכנה לההקמה, ואיך אפשר לחלקם5.
ואפשר שאף המלבי"ם לא קאמר שיש כאילו ב' גדרים בהצלם, אלא שנבוכדנצר חשב כן, וחמו"ע השיבו לו לשיטתו שיש שני גדרים ~ שלא משתחוים מצד ע"ז, אבל לפי האמת אף המלבי"ם אתי כתוס' שהיתה רק לכבוד המלך.
ואם פסקו על חמו"ע העונש לקבל מכות "בכל יום" והוכו פ"א, הי' צריך להתפרסם הטעם לעונשם, ולא היו יכולים לפרסם שלא השתחוו מצד שהיתה ע"ז (כמו שטענו חמו"ע) דהרי לא הי' נבוכדנצר מכריח מישהו לעבור על דתם. והיו מפרסמים רק טענת נבוכדנצר שנתחייבו חמו"ע עונש מצד שלא השתחוו הגם שאין הצלם ע"ז (מצד העשי') ואז בהתפרסם לכל שאין הצלם ע"ז שוב יכלו חמו"ע להשתחות אפי' מצד קידוש השם.
ועפ"ז יובן גם למה כתוב בגמ' "פלחו", היינו לפי מה שחשב נבוכדנצר שהסיבה שלא השתחוו הי' מפני שבהקמה יש ע"ז, אז אם השתחוו הי' נראה לנבוכדנצר ש"פלחו לצלמא". אבל עכ"ז כ' תוס' שמשמע מהלשון פלחו שהצלם היתה ע"ז, מפני שכולם היו חושבים (וכ"ה האמת) שהיתה רק לכבוד המלך, ולפיכך מצד נבוכדנצר לחוד לא הי' לו לגמ' לומר "פלחו". ועצ"ע.
)
1) וברש"י שלפנינו אינו.
2) כ"כ הרמב"ן, וממשיך "אי נמי" שלא היתה ע"ז ממש.
3) וכן שואל החידושי רבינו קרשקש גם על פשט רש"י שלשון הגמ' הוא "בתמי'".
4) ודוחק לומר שזה גופא קמ"ל שלא היתה ע"ז.
5) ותוס' אדרבה לומד מפסוק "ולצלם דהבא די הקימת לא סגדין" שלא היתה ע"ז! ולהעיר גם מלשון הרשב"א בתירוץ ה"יש מי שאומר": "לכבוד נבוכדנצר היו משתחוים לו".
תלמיד בישיבה
בקידושין דף כ"ט ע"ב: ללמדו תורה: "מנלן דכתיב ולימדתם אותם את בניכם, והיכא דלא אגמריה אביה, מיחייב איהו למיגמר נפשיה, דכתיב ולמדתם".
ופירש"י שכוונתו כאן לפסוק אחר (דברים ה') ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם. וממשיך הגמ': "איהי מנלן דלא מיחייבא, דכתיב ולימדתם ולמדתם". ופירש"י כלומר קרי ביה ולמדתם, ללמוד אותו ע"י היקש. וממילא, אומרת הגמ': "כל שמצווה ללמוד, מצווה ללמד. וכל שאינו... ללמד". ז.א. שהלימוד ~ כל שמצווה ללמוד" לומדים מהשנייה ~ ולמדתם (דהיינו שאתם מחוייבים ללמוד בעצמכם). ואח"ז ממשיך הגמ': "ואיהי, מנלן דלא מיחייבה למילף נפשה, דכתיב ולימדתם ולמדתם", וכנ"ל מרש"י, קרי ביה ולמדתם וממילא, "כל שאחרים מצווין ללמדו, מצווה ללמוד את עצמו, וכל שאין... את עצמו".
ולכאורה, כנ"ל בפשטות, שלומדים הלימוד מהפסוק השניה, א"כ, גם כאן, בהלימוד הב' ש"אחרים מצווין ללמדו" שלומדים א"ז מ"ולימדתם" (~ דהיינו שאחד מחוייב ללמד השני), הוה ליה להגמרא לכתוב את סדר הפסוקים להיפך ~ "ולמדתם ולימדתם", וכנ"ל שמולימדתם לומדים שאחרים מצווין ללמדו?
[ולהעיר שקשה אפילו לפי הנחלת משה, שמפרש שלא כרש"י ~ שרש"י מפרש כנ"ל, דקרי ביה הפסוק הב' ~ עי' היקש, והנח"מ מפרש שהוא לא היקש מפסוק אחר, אלא הוא "קרי וכתיב". וממילא אע"פ שכתוב בחיריק תחת הלמד, תקרא בי' בלי חיריק כנ"ל ~ כי בין כך הוה ליה לכתבם בסדר הפוך?].
תלמיד בישיבה
בקידושין דף לא ע"ב "ת"ר איזהו מורא ואיזהו כיבוד, לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריעו".
ופרש"י ולא מכריעו: "אם היה אביו וחכם אחר חלוקין בדבר הלכה לא יאמר נראין דברי פלוני".
ועפ"ז יש להקשות על הרמב"ם בהלכות שחיטה פרק יא הלכה יו"ד שכתב: "יש מקומות... ואבא מרי מן האוסרין ~ ואני מן המתירין...". ולכאורה יש להקשות איך חלק הרמב"ם אדברי אביו? (רמב"ם לעם שם).
ואולי יש לומר שכמו שמצינו במקום אחר ששואלין על הטור, איך חלק על אביו (הרא"ש) בכמה מקומות ומתרצים בשני אופנים: א) דהיינו דוקא כשאומר כן בלי ראיה מוכרחת ~ אמרינן ולא מכריעו ~ אבל כשיש לו ראיה מורכחת אזי אין הוא מכריע אלא הדין תורה מכריע (פרישה יו"ד סי' רמ אות ג'). ב) שאמרינן "ולא מכריעו" אלא בפניו אבל שלא בפניו יכול להכריע שלא כדברי אביו (ט"ז סי' רמ סי' ב' אות ג') ואולי אפשר לומר גם הכא שהרמב"ם חולק אדברי אביו באחד משני אופנים הנ"ל.
ועפ"ז אולי אפשר לתרץ ג"כ קושיית רצ"ה ברלין בגמרא על אתר שכתב וז"ל והוא תמוה דהרי בעירובין דף לב, שמלבד שחלק רבי על דברי אביו בכמה מקומות, עוד אמר נראין דברי מדברי אבא וכ"ש מצינו בש"ס לחלוק על אביו ורבו עכ"ל. ויש לומר שזהו כהנ"ל שהיה לו ראיה מוכרחת או שלא היה בפניו (וכמ"ש בביאור הגר"א סי' רמ סעי' ב' אות ג').
ב. בגליון ד' (תרחצ) הבאתי מ"ש בשו"ע אדה"ז הל' ציצית (סימן יא, סעיף לה) שאין לעשות ב' נקבים בט"ג אלא בט"ק "כדי שלא יהא נראה לכל ומתחזי כיוהרא".
ושאלתי איך זה יתאים עם מש"כ לפנ"ז (סימן ח, סעיף ח) שצריך ללבוש את הט"ק על בגדיו כדי שתמיד יראוהו ויזכור המצוות. ויש להעיר שאמנם בהשוואות מוסיף אחרי התיבות "בט"ק" ~ "שמתחת למדיו". וא"כ קושיא מעיקרא ליתא.
Download PDF