בקידושין (כט, ב) ת"ר מנין שאם היו לו חמשה בנים מחמש נשים שחייב לפדות כולן ת"ל כו' פשיטא בפטר רחם תליא רחמנא? מהו דתימא נילף בכור בכור מנחלה כו' קמ"ל.

ומקשים בזה דסוכ"ס פשיטא דהא כתי' פטר רחם, ואיך הי' קס"ד דפטור?

ויש להעיר בזה דהנה באמת יש לעיין לאידך גיסא, דהרי מבואר בקראי סו"פ בא ועוד דמצות פדה"ב היא תחת כל בכור באר"מ. והנה עה"פ (יב, ל) כי אין בית אשר אין שם מת, כ' ברש"י ב' פירושים, א) אם אין שם בכור גדול שבבית מת, ב) שבכל בית היו ילדים שהיו בכורים לאביהן.

והנה לפי' הראשון ברש"י לכ' מובן שאי"ז מצד מכת בכורות שמתו הגדולים שבבית, אלא משמע שזה הי' חומר נוסף (או אפ"ל בסגנון אחר קצת שזה לא הי' בכלל הגזרה דמכת בכורות, וזה נהי' ע"ד הענין דכיון שניתנה רשות למשחית אינו מבחין כו') ועפ"ז מובן דלא שייך לומר שיהי' ענין זה גם במצוה. אולם לפירושו הב' משמע דלענין מכת בכורות נחשבו בכור לאב בכור. ולפי' זה צ"ע באמת אמאי אין מצות פדה"ב בבכור לאב?

והנה גם לפירושו השני יש מקום עיון, דאפ"ל הכוונה בזה דנחשבו לענין מ"ב רק הבכורות מאב, ולפ"ז בוודאי דצ"ע כנ"ל, ואפ"ל דלענין מ"ב נחשבו גם שניהם, וא"כ יש מקום לומר שזה הי' חומר מיוחד בהמכה [ואואפ"ל שיש טעם בדבר שלענין עכו"ם דין בכור הוא באב, ובישראל תלוי באם (והוי ע"ד היחוס), וא"כ המצוה הוא כמו המכה דשניהם הוא בדין בכור, רק החילוק הוא על איזה מציאות חל הדין בכור, ועצ"ע בזה]. עכ"פ א"ש לכ' לפ"ז הקס"ד שמצות פדה"ב הוא רק אם הוא בכור גם לאביו, היינו לפי הסברא שבהמכה הי' כן (והמכה הוא כב' חומרות ובהמצוה רק בתרווייהו יחד), וצריך קרא שאעפ"כ המצוה תלוייה בפטר רחם לבד. ועצ"ע בזה.

בקידושין (לז, א) והרי תפלין ופטר חמור דכתי' בהו ביאה ונוהגות בין בארץ בין בחו"ל. ובפרש"י בד"ה ונוהגין כ' "תפלין אשכחן בכמה דוכתין ברבנן אמוראי דבבל דמנחי תפלין, פטר חמור בפטר רחם תליא רחמנא".

והמהרש"א הק' דהא אכתי לא אסיק אדעתי' הא דחובת הגוף היא כו' ועיקר הקושיא כמ"ש התוס' דגם בפטר חמור אשכחן כמה אמוראי כו' עכ"ד, ובוודאי שמצוה ליישב ג"כ גירסת רש"י שלפנינו.

ואואפ"ל נקודת הביאור בזה דהנה למסקנת הגמ' חובת קרקע אינה נוהגת אלא בארץ וחובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחו"ל. והנה דבר זה נלמד בגמ' ממה שאמור בענין, מה ע"ז מיוחד שהיא חובת הגוף ונוהגת בין בארץ בין בחו"ל אף כל שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחו"ל. והנה ממה שלמד ההיקש לע"ז בנוגע לפרט זה ולא בענינים אחרים מובן שיש בזה סברא ומילתא בטעמא, ויל"ע בזה, האם הסברא שבדבר הוא שחובת קרקע מסתבר שתהי' תלוייה בארץ, משא"כ חובת הגוף אין סברא שתהי' תלוייה בארץ, או דילמא דבחובת הגוף הסברא מחייבת שלא תהי' תלוייה בארץ, ומשא"כ בחובת קרקע דאין סברא שלא תהי' תלוייה בארץ, או דשני הסברות קיימות.

ונראה בפשיטות דשני הסברות קיימות, דבחובת קרקע יש יותר סברא שיכולה להיות תלוייה בארץ, ולאידך בחובת הגוף יש יותר סברא שיכולה להיות אינה תלוייה בארץ. אלא מ"מ גם בחובת הגוף יש סברא לומר שתהי' תלוייה בארץ. ולכ' למה לא אמרינן שמצד זה גופא שזהו חובת הגוף הרי מוכרח שאינה תלוייה בארץ?

ונראה הביאור בזה, דהנה הסברא דתלוייה בארץ אפ"ל בב' אופנים, א. שהחיוב על החפצא דמצוה רק כשנמצא בארץ. ב. שהחיוב על האדם הוא רק כשהוא נמצא בארץ. והנה לכ' מסתבר יותר כאופן הא', שהחיוב על האדם רק כשהוא בארץ, וכמשמעות הל' כי תבואו וכו' (וכדעת הרמב"ן בחומש). ועפ"ז מובן הסברא שאף שהמצוה היא חובת הגוף מ"מ החיוב על האדם רק כשנמצא בארץ. לדוגמא בתפלין, הנה היד הוא החפצא דמצוה, והחיוב על האדם לקיים מצוה עם ידו, דהיינו הנחת תפלין, הוא רק בא"י.

אמנם במצות פטר חמור הוא באו"א, דאין הענין דפטר רחם רק החפצא דמצוה, כ"א זהו יסוד וסבת המצוה, ובמצוה כזו מוכרח מסברא שתהי' גם בחו"ל. לדוגמא בתפלין יסוד וסבת החיוב הוא זה שיש בן אדם מישראל, והחפצא שאתה צריך לקיים החיוב הוא היד, ושפיר י"ל שהחיוב שעל האדם הוא רק בביאתו לא"י, אבל בפטר רחם משמע שאין הענין דפטר רחם רק החפצא דמצוה, כ"א גם סבת המצוה, שמפני שיש פטר רחם לכן צריך האדם לפדותה, ובזה אין סברא כלל שיהי' תלוי עיקר המצוה בהמקום שבו נמצא האדם [בסגנון אחר: הסברא דתלוייה בארץ מצד האדם שייך רק במצוות שמצד הפעולה משא"כ במצוות שעיקרם הנפעל, וזהו כוונת רש"י בפטר רחם תלייה רחמנא] וי"ל בזה ולא באתי כ"א להעיר.