בגיטין (לד, ב) תנן: "אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה. נמנעו מלהשביעה [שחששו חכמים מפני חומר עונש שבועה "והיתה מפסדת כתובתה" – רש"י] התקין ר"ג הזקן שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו [יבחרו להם דבר קשה להדירה בו, כגון קונם מיני מזונות עלי אם נהניתי מכתובתי" – רש"י] וגובה כתובתה".

ובגמ' שם (לה, א) אי': "אר"י אמר שמואל לא שנו אלא בבי"ד, אבל חוץ לבי"ד משביעין אותה, ורב אמר אפי' חוץ לבי"ד נמי אין משביעין אותה, רב לטעמי' דרב לא מגבי כתובה לארמלתא ["משום דנמנעו מלהשביעה. ואם איתא לישבעה חוץ לבי"ד ולגבי' כתובתה" - רש"י] (ומקשה:) וליאדרה וליגבי' ["כדתנן נודרת ליתומים כל מה שירצו" – רש"י] (ומתרץ:) בשני דרב קילי נדרי".

ואף שבגמ' לא פירש בפירוש דעת שמואל האם בימיו הי' אפשר להדירה, או שס"ל כרב שמכיון שבימיו קילי נדרי, אין להדירה, מ"מ מוכח שחולק על רב גם בזה, וס"ל שגם בימיו הי' אפשר להדירה, כי לקמן בגמ' אי' "א"ל רב יהודה לרב ירמי' ביראה אדרה בבי"ד ואשבעה חוץ לב"ד, וליתי קלא וליפול במודינא דבעינא כי היכי דאעביד בה מעשה" ["חפץ אני שישמע הקול באזני שהוגבה כתובה בימי, דבעינן דאיעביד בה מעשה, כשמואל רבי, להוציא מלבן של תלמידיו של רב וכו' שלא היו מגבין ככתובת אלמנה" – רש"י]. הרי שלשמואל הי' אפשר להדירה, כי אמר בפירוש "אדרה בבי"ד". (ומה שהוסיף "ואשבעה חוץ לבי"ד", הרי זוהי ברירה אחרת, כמבואר ברוב המפרשים).

וצלה"ב כמה ענינים בסוגיא זו:

א) מחלוקת רב ושמואל האם אפשר להדירה, לכאו' הוא מחלוקת במציאות האם בימיהם קילי נדרי, ואיך נחלקו בזה. ודוחק לומר שאא"פ הי' לברר האם "קילי נדרי" או לא.

ב) מה הפי' בגמ' "רב לטעמי' דרב לא מגבי כתובה לארמלתא"? בדרך כלל הלשון "פלוני לטעמי'" הוא שמצינו שאמר דבר אחר שזהו סיבה לשיטתו בענין הנדון. או שמצינו שאמר דבר אחר המתאים עם מה שאמר כאן. אבל פשוט שאין לומר "פלוני לטעמי'", כשהדבר השני הוא אותו הדבר עצמו שאותו דנים.

ולכאו' בנדו"ד כ"ה: "רב אמר אפי' חוץ לבי"ד נמי אין משביעין אותה". וה"לטעמי'" הוא - שלא השביעה חוץ לבי"ד! ואם נאמר שהכוונה להגיד שלא רק ס"ל לרב כן, כ"א שכן נהג בפועל [וראה מב"ב קל, ב: "אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה עד שיאמרו לו הלכה למעשה"] א"כ הול"ל "ועביד עובדא הכי" וכיו"ב, ולא "רב לטעמי'".

ג) לשמואל - למה לא הובא במשנה שחוץ לבי"ד אפשר להשביעה. ובפרט שנראה מהרמב"ם (הפוסק כשמואל) שלכאו' יותר טוב להשביעה חוץ לבי"ד מלהדירה, כי ז"ל הרמב"ם (הל' אישות פט"ז ה"י - י"א): וכשתטרוף [הכתובה] לא תטרוף אלא בשבועה בנקיטת חפץ כדין כל בעלי חובות כו'. כשמשביעין בי"ד או היורשין את האלמנה כשתבוא לגבות כתובתה, אין משביעין אותה אלא חוץ לבי"ד, מפני שבתי דינין היו נמנעין מלהשביעה שחוששין לה שמא לא תדקדק על עצמה בשבועה. ואם רצו היתומים להדירה, נודרת להם כל מה שרצו ומדירין אותה בבי"ד, ואח"כ נוטלת כתובתה. עכ"ל. שמזה נראה שלכתחלה משביעין אותה חוץ לבי"ד, אלא שאם רצו היתומים להדירה יכולים לעשות כן. וא"כ כ"ש שהי' צ"ל נזכר בהמשנה.

ד) הא גופא מנ"ל להרמב"ם שמן הסתם משביעין אותה חוץ לבי"ד, אלא שאם רצו היתומים להדירה יכולים לעשות כן?

ה) על זה ש"א"ל רב יהודה לרב ירמי' ביראה אדרה בבי"ד וכו'", פרש"י וז"ל: "אדרה בבי"ד - כל מה שירצו יתומים". ולכאו' ה"ז מיותר לגמרי, כי כבר ידעינן מכל המשך הסוגיא שהכוונה ב"אדרה בבי"ד" הוא "כל מה שירצו יתומים", וכמפורש בהמשנה "שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו וגובה כתובתה", וא"כ מה מוסיף רש"י?

ואי"ז דומה למ"ש רש"י לעיל בד"ה "וליאדרה": כדתנן נודרת ליתומים כל מה שירצו", שלכאו' גם שם ה"ז מיותר - כי שם עכ"פ הוצרך רש"י לפרש הקושיא "וליאדרה" ולבאר שהכוונה למ"ש בהמשנה "נודרת ליתומים", א"כ כבר הוסיף כל הענין. אבל כאן לא העתיק רש"י מן המשנה (ולא הוצרך לזה, כמובן), וכל פירושו הוא שהנדר הוא ב"כל מה שרצו יתומים", וזה בודאי שמיותר הוא, לכאורה.

וכדי להבין כהנ"ל מוכרח להציע הביאור בכל המשך כל הסוגיא, ועי"ז ממילא יסולקו כל הקושיות. והוא - בהקדים שתקנת ר"ג "שתהא נודרת ליתומים" אינה תקנה על האלמנה, כ"א תקנה על היתומים. ז.א. היות שמעיקר הדין צריכה האלמנה לישבה כדי לגבות כתובתה, הנה כשהחכמים נמנעו למהשביעה, לא הי' שום אפשרות להכריח היתומים לפרוע הכתובה, כי יכלו לטעון שכ"ז שלא נשבעה אין אנו מחויבים לפרוע, ומה שהבי"ד אין רוצה להשביעה אין בזה כח לחייב אותנו, והדין עמם (ובאם לא טענו כן ורצו לפרוע - פשוט שתע"ב, ומי מעכב בידם), ולכן "היתה מפסדת כתובתה", כלשון רש"י.

ע"ז התקין ר"ג שאין להיתומים ליפטר מלפרוע, כי התקין שידירוה ועי"ז תגבה כתובה. ז.א. שהתקין שאין להיתומים לטעון שהדין הוא שכ"ז שלא נשבעה אין אנו מחויבים לפרוע, כי ר"ג שינה הדין ואמר שמספיק הנאמנות של הנדר, ומחויבים היתומים לקבל נאמנות זו.

והנה לפני תקנת ר"ג כשנמנעו מלהשביעה אין מפורש במשנה, האם גם נמנעו מלהשביעה חוץ לבי"ד, או שזה לא איכפת להבי"ד. ומסתבר, שהיות וכל הטעם שנמנעו הוא מפני חומר איסור שבועה, הנה כשענין חמור כ"כ, לא נמנעו. וגם: לפי הכלל שבכ"מ שאין מפורש עד כמה הרחיקו לכת, נקטינן המועט, וכן כאן. היות שכל טעם שנמנעו הוא מפני חומר שבועה, ולא פירש עד כמה הרחיקו, מסתבר למעט, ולומר שרק משבועה הכי חמורה נמנעו, ולא משבועה חוץ לבי"ד שאינו חמור כ"כ.

אבל זה לא הועיל למנוע מה שהיתה מפסדת כתובתה, כי סו"ס לא היה ביד בי"ד להכריח היתומים לפרוע, כי היות מעיקר הדין יש להם להשביעה בבי"ד שבועה חמורה, טענו היתומים שאין הם רוצים לקבל שבועה קלה, פחותה, ורוצים בדוקא שתשבע שבועה חמורה כדין. ואז יפרעו, והדין עמם. כי מה שהבי"ד לא רוצה שתשבע שבועה חמורה, אי"ז מחייב היתומים לפרוע, כשמעיקר הדין יש להם לתבוע שבועה חמורה. [ואם היתומים נתרצו לקבל שבועה קלה, ה"ז לגמרי בידם. (כמו שהוא בידם לפרוע בלי שום שבועה ונדר כלל, ותע"ב). וגם הבי"ד מצדם לא יעכבה מלישבע חוץ לבי"ד כנ"ל, אבל אין בכח בי"ד להכריחם לקבל שבועה קלה]. ולכן כשנמנעו מלהשביעה שבועה חמורה היתה מפסדת כתובתה.

לכן ראה ר"ג הזקן לתקן דבר שיכריח היתומים לפרוע. ותיקן "שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו וגובה כתובתה", והיות שעשה זה כתקנה, כבר אין להיתומים לתבוע שתשבע שבועה חמורה כפי שהוא מעיקר הדין, כי ר"ג שינה הדין, שהיתומים מוכרחים לקבל נדרה ולפרוע כתובתה.

ובאמת גם לאחר תקנת ר"ג אם היתומים רוצים לקבל שבועתה חוץ לבי"ד ה"ז טוב ומניחים לה לישבע, כנ"ל, מ"מ אין להבי"ד להכריחם בזה, כי התקנה שמוכרחים היתומים לקבל הוא "שתבא נודרת להיתומים כו'", [והטעם שבחר ר"ג דוקא להכריח שתהא נודרת וכו', ולא שתשבע חוץ לבי"ד, י"ל כי היות וביד היתומים לבחור להם "דבר קשה להדירה בו", אי"ז הכרח כ"כ נגד רצון היתומים, וא"כ אי"ז שינוי כ"כ לגבי כפי שהי' לפני תקנת ר"ג שאא"פ הי' להכריחם].

וכ"ז הוא כפי שהי' בזמן תקנת ר"ג - לכו"ע.

והנה בימי רב ושמואל קילי נדרי בעיני העם, וס"ל לרב שא"כ כבר אין תועלת להדיר את האלמנה, ולכן כבר אין לנו במה להכריח היתומים לפרוע הכתובה. כי הם יטענו שהדין הוא שכ"ז שאינה נודרת אין אנו מחויבים לפרוע, והבי"ד אומר שעכשיו אין שום נאמנות בהנדר, א"כ אין לכם איך להכריחנו לפרוע. והדין עמם. ולכן "רב לא מגבי כתובה לארמלתא", וחזר המצב בדומה להמצב שהי' לפני תקנת ר"ג שהיתה מפסדת כתובתה.

ואף שבאם רוצים היתומים לקבל שבועתה חוץ לבי"ד, לא תהי' מניעה מצד בי"ד. וכנ"ל שכן הי' גם בעת שנמנעו מלהשביעה, וכן הי' אחר תקנת ר"ג, וזה לא נשתנה כלל, מ"מ אין לנו להכריח להיתומים לקבל את זה, כי ע"ז לא היתה תקנה, וא"כ אם אין היתומים כאן, אין להגבות לה כתובתה, כי להדירה אא"פ כי אינו מועיל, ולהשביעה חוץ לבי"ד אא"פ, כי זה ביד היתומים, ואין בכח בי"ד להטיל שבועה זו עלי', ולכן אינה גובה כתובתה.

וזוהי כוונת רב באמרו "אפי' חוץ לבי"ד נמי אין משביעין אותה" - שאין מכריחים היתומים לקבל שבועה חוץ לבי"ד.

אמנם שמואל חולק על רב בנקודה אחת: הוא ס"ל שאף שאמנם אמת שקילי נדרי בעיני העם, מ"מ אי"ז שבעצם אין לשום א' [ובנדו"ד - לשום אשה] נאמנות ע"י נדר, כ"א שבאם יטענו היתומים שאין מאמינים לאשה זו בנדר, מקבלים טענתם, ואין להכריחם לקבל, אבל מצדינו יש לסמוך על נדר.

ובזה שונה המצב עכשיו מהמצב שלפני תקנת ר"ג: לפני תקנת ר"ג היות והאופן היחידי שהיתומים היו מוכרחים לקבל הי' שבועה בבי"ד והחכמים עצמם ביטלו את זה ע"י שהם מנעו מהאלמנה את השבועה, ותקנה אחרת לא היתה, לא הי' ביד בי"ד להכריח את היתומים לפרוע הכתובה. אבל עכשיו שיש תקנה של נדר, ותקנה זו לא נתבטלה, היות והבי"ד מאמינים את הנדר (וכנ"ל ששמואל ס"ל שע"י שקילי נדרי בעיני העם לא נתבטל בעצם נאמנות הנדר), א"כ אין לפטור את היתומים מלפרוע על יסוד זה.

אבל לאידך, הרי מקבלים טענתם שלא להאמינה בנדר, ע"ז אמר שמואל שאומרים להיתומים שיש לכם ברירה אחרת, שבעצם היתה כל הזמן, להדירה חוץ לבי"ד. ז.א. שעכשיו להכריחם לקבל א' מב' ברירות אלו. כי סו"ס מחויבים הם מטעם שלא נתבטלה תקנת נדר, ורק שאפשר לקבל טענתם, אבל אז יוכרחו לקבל העצה האחרת, שעד אז אא"פ הי' להכריחם בזה כנ"ל. [ומזה: שאם אין היתומים כאן לטעון שאין מקבלים נדרה, הי' הבי"ד מדירה וגובה כתובתה].

וזהו תוכן מחלוקת רב ושמואל: "אמר שמואל לא שנו אלא בבי"ד, אבל חוץ לבי"ד משביעין אותה" - אין הכוונה שמותר להשביעה חוץ לבי"ד, כ"א שמכריחים היתומים לקבל שבועתה חוץ לבי"ד, אם אין רוצים לקבל הנדר, כי בזמנו כבר קילי נדרי ונתקבל טענתם שלא לקבל נדרה.

אבל "רב אמר אפי' חוץ לבי"ד נמי אין משביעין אותה" – אין הכוונה שאסור להשביעה חוץ לבי"ד, (כי כנ"ל גם לרב הי' מותר כל הזמן), כ"א שאין להכריח היתומים לקבל שבועה חוץ לבי"ד, ובמילא אין להכריחם לפרוע הכתובה. והטעם ע"ז: היות ולרב הבי"ד לא קיבלו נאמנות הנדר, הרי שנתבטל החיוב שעל היתומים שהוטל עליהם ע"י תקנת ר"ג, ונשאר כפי שהי' לפני תקנת ר"ג כ"שנמנעו למהשביעה", וכמו שהי' אז שהי' מותר להשביעה חוץ לבי"ד, אם היתומים רצו, אבל לא הי' בכחנו להכריחם, כמו"כ הוא עכשיו דקילי נדרי, והבי"ד אין מקבלים נאמנות הנדר.

וזוהי כוונת הגמ' ד"רב לטעמי' וכו'": לא כמו שנראה בפשטות שרב לטעמי' קאי ע"ז שלא מגבי כתובה לארמלתא", שמזה ראי' שלא השביעה חוץ לבי"ד, ומה שמקשה בגמ' אח"כ "וליאדרה" וליגבי'" ומתרץ "בשני דרב קילי נדרי", ה"ז קושיא ותירוץ צדדיים, כ"א כל ה"לטעמי'" הוא "רב לא מגבי כתובה לארמלתא" משמעו שכן עשה גם בלי שום טענה מהיתומים, אף שיש להקשות "וליאדרה וליגבי'", שיש להדירה, ומ"מ לא עשה כן, ומוכרח הטעם לפי ש"בשני דרב קילי נדרי", היינו שכ"ה בעצם שהבי"ד לא קיבלו נאמנות נדר, וא"כ מובן למה ס"ל ש"אפי' חוץ לבי"ד אין משביעין אותה" – היינו שאין מכריחין היתומים לקבל שבועה זו, כי לטעמי' נתבטלה תקנת ר"ג, וחזר המצב לכפי שהי' קודם תקנתו.

וזהו כוונת רש"י שפי' (בד"ה קילי) וז"ל: "קלים היו נדרים בעיניהם לעבור עליהם, הלכך לא סמכינן אנדרה לאגבויי". עכ"ל. ז.א. שחידושו של רב הוא שאכן לא סמכינן אנדרה, ולא שמקבלים טענת היתומים שהם לא סומכים על נדרה.

עפ"ז מובן ג"כ שלשיטת שמואל טוב יותר להשביעה חוץ לבי"ד מלהדירה. כי סו"ס יש חסרון בהנדר מטעם שקילי נדרי, ובשבועה אין חסרון זה, (אף שבאם אין היתומים טוענים כלום יש להדירה). ובפשטות באם היתומים היו מוסרים הדבר להבי"ד לבחור א' מב' הדרכים (כי כנ"ל מורחים לקבל א' מב' הדרכים), היו בוחרים בשבועה.

וזהו מקור הרמב"ם - הפוסק כשמואל - שבעצם משביעין אותה חוץ לבי"ד, ורק "אם רצו היתומים להדירה, נודרת להם כל מה שירצו וכו' ואח"כ נוטלת כתובתה".

ומה ש"א"ל ר"י לרב ירמי' ביראה אדרה בבי"ד ואשבעה חוץ לבי"ד", שהדגיש תחלה אפשריות הנדר ורק אח"כ אפשריות שבועה חוץ לבי"ד - כי הוא רצה להודיע שיטת שמואל, והרי נת"ל שכל סיבת שיטת שמואל שמוכרחים לקבל א' מב' דרכים אלו הוא לפי שעדיין נשארה תקנת ר"ג להדירה. לכן אמר תחלה שעדיין יש להדירה, ובמילא יש להכריח להאפשרית הב' (באם אינם רוצים הא'), שתשבע חוץ לבי"ד.

אבל הרמב"ם שפוסק הלכה למעשה, הרי למעשה בפועל טוב יותר להשביעה חוץ לבי"ד מלהדירה כנ"ל.

והנה עפהנ"ל יש לבאר מ"ש הר"ן בסוגייתנו על הא דאמר שמואל "אבל חוץ לבי"ד משביעין אותה", וז"ל: תקנה תיקנו כאן להקל בכך כדרך שתיקנו שתהא גובה בנדר, ותקנתן של יתומים היא, אם רצו מדירין אותה, ואם רצו משביעין אותה שלא בבי"ד, וכדאמרי' בסמוך אדרה בבי"ד ואשבעה חוץ לבי"ד, כלומר אדרה או אשבעה, עכ"ל.

ולכאו' איך מתאימים ב' הענינים שכותב א) "תקנה תיקנו כאן להקל בכך כדרך שתיקנו שתהא גובה בנדר", משמע שזה תקנה לטובת האלמנה, כמו התקנה "שתהא גובה בנדר", שהיא לטובת האלמנה שלא תהי' מפסדת כתובתה. ב) "ותקנתן של יתומים היא, אם רצו מדירין אותה ואם רצו משביעין אותה שלא בבי"ד" - משמע שזה תקנה לטובת היתומים, שיהי' להם ברירה לבחור מה שרוצים.

ועפהנ"ל הפי' הוא: באופן כללי ה"ז תקנה לטובת האלמנה, כי היות ומקבלים טענת היתומים שאין מאמינים נדרה, א"כ תהי' מפסדת כתובתה, לכן אמרו לטובתה, שעכ"פ מכריחים אותם לקבל שבועתה חוץ לבי"ד. אבל לאידך היות ומצד הבי"ד עדיין נשאר התקנה שהאלמנה יכולה לגבות ע"י נדר, (כי כנ"ל הבי"ד מאמין לה), הרי יש בענין שבועה שלא בבי"ד כעין טובה להיתומים שעכשיו יש להם ב' ברירות, כי באם לא היתה ברירה זו, היינו מכריחים אותם לקבל נדרה, כי סוכ"ס לא נתבטלה תקנת ר"ג.

ועל פי זה מתורצות כל הקושיות (ועל הסדר):

א) מחלוקת רב ושמואל באם אפשר להדירה, אינה מחלוקת במציאות, כי לשניהם קילי נדרי, כ"א מחלוקת בדין, האם זה מספיק שהבי"ד לא יקבלו נאמנותה או שרק רשות להיתומים שלא לקבל.

ב) "רב לטעמי' וכו'" - הסיבה והטעם למה ס"ל לרב ש"אפי' חוץ לבי"ד נמי אין משביעין אותה", הוא לפי "דרב לא מגבי כתובה לארמלתא" אף שאפ"ל ע"י נדר, וכנ"ל.

ג) לשמואל - לא הובא במשנה האפשריות להשביעה חוץ לבי"ד, כי אי"ז חלק מתקנת ר"ג, ואא"פ הי' להכריחם בזה, (גם לאחר תקנת ר"ג), אף שאם היו מוכנים לקבל לא הי' מניעה מצד הבי"ד.

ד) מקור הרמב"ם שלכתחלה טוב להשביעה חוץ לבי"ד ורק אם רצו היתומים להדירה יכולים לעשות כן - הוא מזה שגם לשמואל קילי נדרי, וכנ"ל.

ה) בדברי ר"י לר"י ביראה "אדרה בבי"ד" פרש"י "כל מה שירצו יתומים" להדגיש שכל הדין לקבל נדרה ה"ז תלוי ברצון היתומים, וכנ"ל שלשמואל ג"כ קילי נדרי, אלא שאם אין היתומים טוענים נגדו, מקבלים נאמנות נדרה (ודלא כרב שס"ל שאין הבי"ד סומכים על נדרה), ולכן כשרצה להודיע שיטת שמואל פרש"י שכאן מודגש שהנדר הוא "כל מה שירצו יתומים".

והנה אף שכהנ"ל אינו מבואר בהמפרשים, מ"מ לאחרי העיון אפשר להעמיס את הנ"ל בדברי כמה מהראשונים, אף שבמושכל ראשון אין נראה שכוונתם להנ"ל, וד"ל.

בגיטין דף ה' ע"ב "אלא הכא בהא קמפליגי דמר סבר כיון דאשה כשירה להביא את הגט זימנין דמייתא ליה איתתא וסמכי עליה, ואידך אשה מידע ידעי ולא סמכי עלה".

והנה בב"ק דף ט"ו ע"א דורש על הפסוק "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" השווה הכתוב איש לאשה לכל בנין שבתורה ותוס' שם הקשה על זה שלכאורה לפניהם אייירי רק בכשרים לדון ואשה פסול לדון דתנן (בפ' בא סימן נדה דף מט ע"ב) כל הכשר לדון כשר להעיד ואשה פסולה להעיד ותירוץ די"ל דההיא דפרק בא סימן באיש איירי כלומר כל איש הכשר לדון כשר להעיד וכו' עיי"ש.

והקשה הרש"ש ע"ז וז"ל "ור"ל דלעולם אשה כשרה לדון, ונפלאתי דבגיטין דף ה' ע"ב אמרי זימנין דמייתא לייה איתתא וסמכיה עלה ר"ל דתצטרף להשנים להיותם ב"ד ע"ש הרי להדיא דפסולה לדון שוב מצאתי בחידושי הרשב"א דהיה לפניו הגירס' שם כיון דאשה כשרה להביא את גיטה זמנין וכו' וכן ברי"ף שם הגי' דלמא מייתא היא גטה וע"ש בר"ן וזהו כוונת התוס' שם במש"כ הג' ר"ת כו' ור"ל אפוקי מגי' הנ"ל ומעתיק לפי גיר' הלזו אין משום קושיא" עכ"ל.

ולכאורה יש ליישב הקושיא גם לפי גירס' התוס' (וכן לפי הרי"ף והרשב"א כיון שאע"פ שלא גרסינן כתוס' אבל עי' בר"ן על הרי"ף שיש לפרש כתוס' ע"ש) דהכא (בגיטין) איירי אם האשה יכול להצטרף להיות ב"ד והתם (בב"ק) איירי אם אשה כשרה לדון לפני עצמה.

והנה בשיעורי ר"ש סי' ע"ג ראיתי שתירץ תירוץ זה והקשה עליו שתי קושיות א) דבתוס' מייתי ראי' מדבורה (אע"פ שלפועל כתב התוס' דאין להביא ראי' משם דדלמא קיבלו עליהם משום השכינה) וא"כ קשה למ"ד בריש סנהדרין דמה"ת לעולם בעינן ג' ולדידיה ע"כ בדבורה דנה אם עוד ב' הרי חזינן דאשה כשירה גם להצטרף לבי"ד.

ב) דהא תוס' דנו שם אקרא ד"אשר תשים לפניהם" והרי האי קרא קאי אאלוקים דכתיבי בהאי פרשה והיינו ב"ד (דהיינו ג') וא"כ מוכח דהתוס' נסתפקו להכשיר אשה להצטרף לב"ד.

ולכאורה על קושיא הא' י"ל בפשטות שהרי ע' לקמן בגיטין דף פ"ח ע"ב בתוס' ד"ה ולא לפני הדיוטות וכו' שמביא שתי תירוצים אמאי אין להביא ראי' מדבורה שאשה כשרה לדון א) "דשמא לא היתה דנה אלא היתה מלמדת להם הדינים ב) א"נ שמא קיבלו אותה עליהם משום שכינה. וא"כ י"ל בפשטות שהמ"ד דסבר לעולם ג' אזל כתירוץ הא' (או י"ל כתירוץ בנדה שם שהיתה דנה ע"פ הדיבור).

וקושיא הב' לכאורה נמי לא קשה שע' שם בתוס' שהקשה וז"ל "א"ת בגיטין דרשינן לפניהם למעוטיה הדיוטות והכא דרשינן לרבות אשה וי"ל דהתם ממעט משום דלפניהם קאי אאלוקים דכתיב בקרא" "ר"ל וע' במהר"ם שם שכתב דיש לדקדק מה תירצו התוס' בזה מ"מ יש להקשות ואימא כולה קרא דלפניהם למומחים הוא דאתא ומנ"ל לרבויי אשה וי"ל דא"כ ה"ל לקראי למכתבי גבי אלקים ש"מ תרתי וכו' עכ"ל וא"כ שפיר י"ל דהכא איירי שלפניהם אינו בשייכות לאלקים ואיירי ברק אחד.

והנה המהרש"א הקשה על התוס' בגיטין דף פ"ח ע"ב שמביא שם עוד תירוץ לקושית התוס' וז"ל "ואומר ר"י דקרא משמע ליה דאיירי בכל ענין בין בדיינין בין בנדונין" עכ"ל, והקשה שאמאי לא הביא תוס' תירוץ זה בב"ק וע"ש מה שתירצו.

וי"ל דאין הקושיא של תוס' התם דומה לקושיא דהכא, דהנה כל המטרה של הגמרא בב"ק הוא להשוות אשה לאיש וא"כ אין לתרץ דיש חילוק בין דיינים לנידונין (עי' בלקו"ש ח"ג פ' משפטים ע' 901 וזלה"ק "ווארום דער פסוק רעדט דאך וועגן בעלי דינים (כאטש "לפניהם" מיינט לפני הדיינים, זיינן דאך אבער די משפטים פארבונדן מיט בעלי דינים)" עכלה"ק, משמע מזה שזה שאמרינן שאיירי בנידונין הוא גם בשיטות שאיירי בלפניהם ולא רק בשעת שהם שתי דברים נפרדים) משא"כ הכא המטרה בגמרא (והתוס') היא דלפניהם איירי בכשרים (ולא לפני הדיוטות) וא"כ שפיר מתרץ דיש לחלק באשה איירי בנידונין כיון דרצה לומר דלפניהם איירי רק בכשרים וק"ל.