בגיטין ל"ה מובא אודות חומר ענין דשבועה ועונש שבועה דאינו אמיתית, מובא הא דאלמנה שהפקידו אצלה דינר זהב נשבעה שלא נהנה מהדינר כלום, ובאמת נהנה בזה ד"מישתרשי לה מקום דינר" ונענשה על זה.

יש להעיר דאע"ג דשקו"ט בפוסקים האם דהנאה עניינו שו"פ או כזית, דהנה הגרעק"א בתשו' חקר האם שיעור דאיסור הנאה הוא בכזית או בשו"פ נוטה לומר דשעורו בשו"פ. והפרמ"ג בפתיחה כוללת פסח ח"ב פ"ג כ': דלענין מלקות (לאלו הסוברים דלוקים על הנאה באיסורי הנאה) צריך כזית דלא חמיר מאכילה, אבל לענין איסור מה"ת, מסיק שם דהוא גם בכל שהוא. אבל מוסיף שם: דכיון דלית לאו ועשה מפורש כ"א מדרשא הרי"ז איסורא בעלמא (וחלה שבועה עליו כמו שחל על ח"ש).

ואעפ"כ הרי בפשטות בסיפור כאן, העיסה במקום הדינר אינו שו"פ (ובפשטות אינו כזית) ואעפ"כ נחשב שנהנה. ואי"ל דהטעם, משום דכאן מדובר בכוונת "הנאה" לפי לשון בני אדם (כענין נדרים ושבועות). דהרי גם בנשבע שלא יאכל סוברים חכמים (משנה שבועות יט ב) דלא חייב אפחות מכזית, דאע"פ דבשבועות הולכים אחר ל' בנ"א, , מסתמא לא אסר עצמו כ"א כשיעורי תורה (משל"מ פ"ד שבועות הל' א' ד"ה ודע), א"כ בפשטות כן הוא בנשבע שלא יהנה, שמסתמא לא אסר עצמו כ"א כשיעורי תורה. (אבל יש לומר: דסברא זו הוא בשבועה להבא, אבל בלשעבר כוונתו כל' בני אדם ובמילא קאי גם אפחות משו"פ ע"ד סברת הרש"ש בשבועות תחילת פ"ג. אבל עיין בחשק שלמה שבועות י"ט סברא הפוכה דבלשעבר כוונתו אכזית אפי' לרע"ק).

אלא הטעם הוא כמבואר בגמ' בשבועות כ"א ע"ב ועוד, דבמפרש שבועתו אפחות משעור חייב עליה לכו"ע, ולכן כיון שאמרה "אם נהניתי מדינרך כלום", הרי פירשה בהדיא שנשבע שלא נהנה כלום. ולשיטת הרמב"ם שם, דגם כשנשבע שלא יאכל כלום אינו חל אפחות מכזית, מ"מ גם הוא סובר שם, דכשנשבע בהדיא א"דבר זה" ואכלו חייב ואפי' הוא חרדל או פחות, דזה חשיב "מפרש", כמו"כ כאן: דנשבעה "אם נהנתי מדינרך כלום" הרי"ז כמפרש ו"אחשביה" וחשיב הנאה גם בפחות מפרוטה.

(אבל גם בזה ילע"ק: דאפשר דהא ד"אחשביה" הוא רק בלהבא שע"י שאוסר עצמו על הדבר מחשיבו ואפי' כשהוא פחות מכשיעור, משא"כ בשבועה לשעבר).

והא דאיתא להלן לענין נדר שלא קיבלה כתובה "חי...אם נהניתי מכתובתי כלום...", (או בל' הטור "אם נהניתי שום דבר מכתובתי"), לפי שיטת רש"י דכשאומר "לא..כלום" נחשב כמפרש מובן בפשטות, שגם כאן נחשב כפירש שלא נהנה ואפי' פחות משו"פ, ולרמב"ם הסובר דבזה עדיין לא נחשב כמפרש, צריכים לומר דכשנודרת על הנאה מכתובה הרי"ז נודרת מהנאה על "דבר" פרטי והרי"ז כמפרש.

(בחי' הרשב"א כאן כ' דש"מ מכאן דחייל שבועה בפחות משו"פ (ומביא שם עוד הוכחה). אבל הכוונה שם הוא אעצם חלות דשבועה בזה והמדובר כאן הוא בענין ד"הנאה" קאי גם אפחות משו"פ כשמפרש כן כו').

*) לע"נ ר' פינחס ב"ר נחמן הראל נלב"ע ביום ש"ק פ' ויחי תשנ"ט בעלות המנחה, תנצב"ה.

ב"ב קכ"א, ב: תנו רבנן, שבעה קפלו את העולם כולו. מתושלח ראה אדם, שם ראה מתושלח, יעקב ראה את שם, עמרם ראה את יעקב, אחי' השילוני ראה את עמרם, אליהו ראה את אחי' השילוני ועדיין קיים. ע"כ.

נמצא, השבעה שקפלו את העולם הם: אדם, מתושלח, שם, יעקב, עמרם, אחי' השילוני ואליהו (הנביא, התשבי והגלעדי).

הנה ארבעה הראשונים מוכח מחשבון שנותיהם שראו זא"ז[1].

ושלשה האחרונים הלא הם (יעקב ל)עמרם אחי' ואלי' - פרשב"ם: "עמרם ראה את יעקב" - סברא הוא שהרי קהת אביו מיורדי מצרים כדכתיב ובני לוי גרשון וקהת, ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, ובאותן י"ז שנה נולד עמרם לקהת שהרי בנו הראשון הי' כדכתיב ובני קהת עמרם ויצהר. "אחי' השילוני ראה את עמרם ואליהו ראה את אחי'" - גמרא. והאי תנא לא סבירא ליה אליהו זה פינחס דאם איתא לימא משה ראה עמרם ופינחס ראה משה ועדיין הוא קיים ולא איצטריך לי' אחי' כלל. ע"כ. ובתוס' ד"ה שבעה קפלו כל העולם - האי תנא סבר אליהו לא הוה פינחס, דאי הוה פינחס, בבציר משבעה הוה מצי לאשכוחי, דיאיר ראה יעקב וראה פינחס. וסבר נמי האי תניא דסרח בת אשר אינה חי' לעולם. ע"כ.

הנה ראיתי כאן כמה דברים הצריכים ביאור:

א) לדעת הרשב"ם: אם מוציאין אחי' ומכניסין משה - עדיין שבעה הם (- אדם, מתושלח, שם, יעקב, עמרם, משה ופינחס זה אליהו)! ומהו כוונתו באמרו "ולא איצטריך לי' אחי' כלל" - שמזה משמע שהיינו מרויחין שיהי' פחות משבעה[2]? משא"כ לתוס' מובן "בבציר משבעה הוה מצי לאשכוחי", מכיון שמוציאין עמרם אחי' ואלי' ומכניסין יאיר ופינחס א"כ יהי' רק ששה (אדם, מתושלח, שם, יעקב, יאיר, פינחס זה אליהו). וכן אם להתנא דשרח חי לעולם יהי' רק חמשה - שמוציאין עמרם אחי' ואלי' ומכניסין שרח. (ועד"ז לעיל בפרשב"ם גופי' ד”ה קפלו את העולם - האי תנא לא ס"ל חנוך זה מטטרון דהוה לי' למימר שנים קפלו את כל העולם (אדם וחנוך שהוא מטטרון)).

ב) לדברי הרשב"ם, זה שאחי' שראה עמרם ואלי' אמרינן שהוא "גמרא" (מסורת). אבל זה שעמרם ראה את יעקב הוא "סברא":

(א) מנ"ל לחלק?

(ב) א"כ זה שראה עמרם את יעקב אינו ודאי. ולמה לא אמר התנא שיאיר בן מנשה ראה יעקב (כמ"ש תוס' ובברייתא שלאח"ז שיאיר ומכיר נולדו בימי יעקב), ויעקב יאיר אחי' השילוני ואלי' הם ד-ז[3]?

(אבל אין להקשות על מ"ש התוס' שלפי שפינחס אינו אליהו לכן לא מנה יאיר - דמ"מ הוה לי' להתנא למנות יאיר, דמכיון שזה שעמרם ראה את יעקב הוא רק סברא, ויאיר הוא ודאי, דאין להקשות על תוס' מה שפירש הרשב"ם סברא היא כי אולי ס"ל שהוא גמרא.)

ג) לדעת התוספות: אפילו להדעה ששרח אינה חי' לעולם - היא היתה "שלומי אמוני ישראל" (ראה פרש"י לשמואל ב כו, כא. ועוד מפרשים[4]) שהרגה לשבע בן בכרי בימי דוד חמש שנים לפני גמר מלכותו. וא"כ, אדם, מתושלח, שם, יעקב, שרח ואליהו הם ששה.

ועוד: אפילו אם לא חיתה כ"כ - לפי דעתי כולא עלמא מודי שנכנסה לארץ, וכיון שכן, אם נאמר שרח תחת עמרם, הוי ז' ודאים: "אדם, מתושלח, שם, יעקב, שרח, אחי' ואליהו". משא"כ יעקב ועמרם הוא רק מסברא. (וכנ"ל, קושיא זו אינה לתוס').

ד) למה לא העירו משאר העשרה שנכנסו לג"ע בחייהם?

ה) למה לא מנו את עוג? דממ"נ: אם הי' הפליט מהמבול - יש אדם, מתושלח, עוג (דאם הי' במבול ראה מתושלח שמת ז' ימים מקודם), אחי' (שאפילו להגמרא שאחי' ראה עמרם בטח ראה עוג. או אפילו עוד אחד מבני ישראל שנכנס לארץ) ואליהו - ויהי' רק חמשה. ואם ממלחמה נפלט - אוסיף שם שהי' אתו אצל בהגמל את יצחק (השווה רש"י בראשית כא, כח ויל"ש עה"ת רמז צד). או עכ"פ בזמנו. ויהי' ששה.

והנה, על קושי' השני', לכאורה הי' אפשר לומר שפי' "סברא היא" הוא דגם מסברא ילפינן.

גם קושיא השלישית יש לתרץ שאין הכרח שהי' אליהו בימי דוד - כ"א בימי אחאב שהי' ק' שנה לאחר דוד. ואף שפעם האחרון שנזכר אחי' הוא בימי ירבעם לפחות ארבעים שנה לפני אחאב - גמרא היא שאחי' ראה אלי'.

ואולי יש לתרץ קושי' א', וד' עפמש"כ המהרש"א בחדא"ג (ונרמז בדברי הרשב"ם לפנ"ז ד"ה ת"ר ש"אלו שבעה מתוך שצדיקים היו ועסקו בתורה חיו כ"כ), ש"שבעה אלו ז' עמודי עולם הם כו'". ולכן, שפיר רצה הרשב"ם למנות משה תחת אחי'. ולפ"ז למה לא מנו עוג כי איזה צדיק הוא? ולא מונין כל רשע שחי וטוב לו.

[וכמו"כ הנכנסים לג"ע בחייהם: חנוך בן ירד ואליהו ומשיח[5] ואליעזר עבר אברהם וחירם מלך צור ועבד מלך הכושי ויעבץ בנו של ר' יהודה הנשיא ובתי' בת פרעה וסרח בת אשר ויש אומרים אף ר' יהושע בן לוי (דא"ז, א[6]). (בכלה ספ"ג מונה שבעה כי ליתא לחנוך אליהו ומשיח).

(אף דיש לפנינו רק שתי אימרות אין היכרח שהתנא שלנו סובר כאחד או השני. אבל כנראה אינו סובר משניהם. כי מי שמונה אליהו מונה חנוך. ומי שאינו מונה חנוך אינה מונה אליהו. גם שניהם מונין שרח. אפילו אם נניח שסובר ככלה רבתי שאינו מונה חנוך. אבל אליהו מקרא מפורשת הוא. אלא שרח קשה.)

אליעזר הי' ארור כמו שאמר לו אברהם. חירם, עבד מלך הכושי, יעבץ, ב"ב של ר"י הנשיא, ריב"ל כולם לאחר אחי' והוא המשיך עד אלי'. גם בתי' היתה עובדת ע"ז לפעם.]

ודוחק הוא. דא"כ למה רצו בכלל ליבצר מהם מספר שבעה? ויאיר צדיק גדול הי' שקול כרובה של סנהדרין כמו שאמרו בגמרא שם, וכמו שאם הי' שרח חי' לעולם היינו מונין אותה - למה לא מנו אותו עכשיו?

ב. עוד יש להעיר דבר אחד בגמרא שם, שלמדו ממש"כ (במדבר יד, כט): במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה גו' שרק הנספרים מעשרים שנה ומעלה ימותו ולא הנספרים משלשים (היינו בני לוי). אבל ליותר מבן ס' הוצרכו לג"ש מערכין.

ולא הבינותי:

א) למה לא למדו ממש"כ "כל פקודיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה" - אבל למעלה מששים שאינם מ"פקודיכם לכל מספרכם" - גם הם לא ימותו.

ב) אדרבה - משמעות הכתוב הוא דכל הנפקדים למעלה מכ' ימותו - ושלשים הם למעלה מכ'. אבל בטח משמעות הכתוב שרק הנפקדים למעלה מכ' ימותו ולמעלה מס' אינם נפקדים כלל.

ובאמת ברשב"ם הביא פירוש [אולי זהו פרש"י על החומש במדבר א, מט, שמשמע קצת שהמנין מבן חודש מונע מחטא המרגלים ולא המנין מבן ל' שנה] שבן שלשים הוא שלשים יום. ודחה אותו. ואם נאמר כהפירוש ההוא - עכ"פ סר הקושיא השני'.

[1]) אדם חי ק"ל והוליד שת שהוליד אנוש לק"ה שהוליד קינן לצ' שהוליד מהללאל לע' שהוליד ירד לס"ה שהוליד חנוך לקס"ב שהוליד מתושלח לס"ה, סך הכל תרפ"ז. ואדם חי תתק"ל שנה.

מתושלח חי תתקס"ט שנה (ונולד תרפ"ז ליצירה) היינו א'תרנ"ו ומת שבעה ימים קודם המבול ושם בן מאת שנה שנתיים אחר המבול א"כ הי' כבר בן צ"ח.

שם הוליד ארפכשד שנתיים אחר המבול לק' שהוליד שלח לל"ה שהוליד עבר לל' שהוליד פלג לל"ד שהוליד רעו לל' שהוליד שרוג לל"ב שהוליד נחור לל' שהוליד תרח לכ"ט שהוליד אברהם לע' שהוליד יצחק לק' שהוליד יעקב לס', סך הכל ב'קח. ושם חי תק שנה לאחר שהוליד ארפכשד היינו עד ב'קנח. וכל זה פשוט.

[2]) ואינו נוגע כלל לומר שיש עוד אופן שמנין השבעה, כמו שלא העירו מהדיעה שנעמה בת למך אשת נח, ואז היינו יכולים למנות אדם, נעמה, שם כו'.

[3]) בהשקפה ראשנה, אם היינו אומרים שעמרם לא ראה יעקב היינו מרויחים בזה עוד דבר.

ובהקדים:

שנותיו של עמרם קל"ז. ואם נולד בי"ז שנים הראשונים של ר"י - מת לפחות קנ"ד לידירה ונ"ו שנה לפני יציאת מצרים. גם הוליד משה כשהי' בן קי"ג - דבר הקשה להבין אפילו לבן חמש עשרה (אף שיוכבד ילדה לק"ל, גם בועז להדעה שהוא איבצן שהוליד כשהי' בן שלש מאות). ואם כן אחי' הי' לפחות בן נ"ו ביציאת מצרים. ו(אפילו אם הוא בן ס') הי' קשה להגמרא איך נכנס אחי' לארץ כיון שהי’ יותר מכ' שנה ביציאת מצרים והי' בגזירה? ותירצו שני תירוצים: א) הי' משבט לוי שלא מתו. ב) הי' יותר מבן ס', וגמרינן מערכין שכמו שבערכין יותר מס' הוא כפחות מכ', כמו"כ בהגזירה של יוצאי מצרים היותר מס' נחשב לפחות מבן כ' שלא מתו (כמו שתירצו ליאיר עצמו).

ואם היינו מונין יאיר - שיצא ממצרים, בפרט דיודעין שיאיר נכנס לארץ (כמ"ש בס"פ מטות), חוץ מזה שמ"מ יש רק שבעה - יכולים לומר שעמרם נולד כחמשים וחמשה שנה לאחר הירידה - כי לוי הי' מ"ג-ד' כשירד יעקב למצרים (כי יעקב הוליד ראובן בן פ"ד-ה ולוי בן פ"ו-ז' וירד בן ק"ל). ויכול להיות שקהת בן חמש. והוליד עמרם בן ס', ועמרם חי קל"ז שנה ומת קצ"ז לירידה, ואחי' שראה אותו הי' יב-י"ג שנה ביציאת מצרים. עכ"פ לא יותר מבן עשרים. ועפ"ז לא יהי' קשה איך נכנס אחי' לארץ - שלא הי' בכלל הגזירה כי עדיין לא הי' בן כ'.

אלא, דמ"מ היינו צריכים הג"ש ליאיר. ועיין לקמן בפנים סעיף ב.

[4]) וברד"ק לשם: "ותימה הוא אם האריכה ימים כל כך אעפ"י שראינו שהאריכה ימים רבים שהרי נימנית עם באי מצרים ונמנית עם באי ארץ ישראל והיו שנותי' אז לפחות מאתים וחמשים שנה". ע"כ.

ויש להקשות על הרד"ק: מה בין אחי' של גמרתינו שחי' לפחות תקע"ב שנה (נ"ו לפני יצי"מ - כדברי הרשב"ם (ועכצ"ל כן לכו"ע), מ' של המדבר, ת"מ עד בנין הבית, עוד ל"ו הנשארים לשלמה, [ועוד יותר כי הי' בזמן שחלה בן ירבעם ומשמע שהי' קרוב לסוף כ"ב שנות מלכותו. - עכ"פ, לא פחות מנ"ו לפני יצי"מ עד תקטז לאחרי יצי"מ שאז מת שלמה]), לשרח בת אשר שתחי' מירידה עד יצי"מ ר"י לת"ע שנה מיציאה (כי זה הי' כעשר שנים לפני בנין ביהמ"ק) - סך הכל תר"פ. ואף שיש הפרש של ק"ח שנה, לא איכפת לן כי עיקר תמיהתו הוא על אריכות ימים יותר מהפלגה הרגילה. תדע שתמה אפילו על ר"נ שנה!

עוד ראיתי להעיר מפינחס בן אלעזר שהי' לפחות שנה ביצי"מ (כי נולד כבר בפ' וארא לפני שבא משה ואהרן לפני פרעה) וחי עד זמן דוד המלך (כדכתיב (דה"א ט, כ) ופנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן נגיד גו'), לפחות ת"מ שנה.

[5]) יש לעיין מהו הכוונה - אם הוא המשיח הראשון שהי' "בחזקת משיח", או למשיח בן יוסף (?) כי בטח הכונה כאן הוא לנשמה בגוף ולא לנשמתו של משיח.

[6]) ויש להקשות על דא"ז שם דכתב ט' נכנסו בחייהם בג"ע ואלו הן חנוך בן ירד ואליהו ומשיח ואליעזר עבר אברהם וחירם מלך צור ועבד מלך הכושי ויעבץ בנו של ר' יהודה הנשיא ובתי' בת פרעה וסרח בת אשר ויש אומרים אף ר' יהושע בן לוי - ובפרטם אתה מוצא עשר* חוץ מריב"ל. [כדי שלא תטעה - יעבץ ובנו של ר' יהודה הנשיא הם שנים, כי יעבץ הי' בזמן הבית הראשון - ראה הפסוק שהביאו בכלה רבתי.]. (גם בכלה רבתי איתא "בן בנו של ר"י הנשיא" וכאן איתא "בנו". וחסר וא"ו לפני "בנו של ר' יהודה הנשיא".) וראה יל"ש יחזקאל רמז שסז דאיתא למימרא זו ושם כתוב לנכון "ויעבץ בן בנו של ר' יהודה הנשיא". ובטח צ"ל פיסקא לאחר תיבת ויעבץ, כמ"ש לעיל.

ומדי דברי, יש להעיר עמש"כ הנחלת יעקב לדא"ז שהגירסא ביחזקאל הוא וי"א הוציא חירם והכנס תחתיו ר' יהושע בן לוי - כי לפי הי"א ג"כ לעולם היו תשעה. אלא דעד ריב"ל הי' חירם ולאח"ז הוציאו. אלא, כנ"ל באמת יש עשרה.

בגליון י"ט (ג' תמוז ש"פ קרח) כתב הרי"מ וואלבערג בענין שליחות במצוות שבגופו. ומביא דברי התוס' רי"ד בזה, ודברי הקצוה"ח בסימן קפב שמקשה עליו. והקצות מבאר דהא דלא מהני שליחות במצוות שבגופו, כתפילין וכיו"ב, הוא משום דדין שליחות נאמר רק על מעשה ולא על מילתא דממילא, כמו שמביא מהרא"ש בנדרים לגבי שליח להפר נדר אשתו, דפריך הגמ' והא לא שמיע לי', וכתב ע"ז הרא"ש דשמיעת האפוטרופוס אינו כשמיעת הבעל ואע"פ שעשאו שליח הפר דבמידי דממילא לא שייך מינוי שליחות. ולכן במצוות שבגופו כתפילין שהמצוה הוא שהתפילין יהיו מונחים על גופו לא שייך שליחות שגוף השליח יהי' כגוף המשלח, לעניין הנחת התפילין שיהי' אח"כ, כי השליחות אינו על עשי' אלא על דבר דממילא שאין בזה שליחות.

ומקשה ע"ז הרימ"ו, דא"כ איך האשה עושה שליח לקבל גיטה מיד בעלה, והרי אין השליח עושה מעשה, ומביא אח"כ דברי הברכ"ש ומסיק דהא דלא מהני שליחות במצוות שבגופו, הוא משום דבכל מקום שהכוונה הוא לכם הפעולה, - ולא הנפעל - החיוב הוא דוקא על האדם עצמו, ואינו יכול לעשות שליח, משא"כ כשהכוונה בהמעשה הוא הנפעל הבא על ידו אין הקפדה שהוא בעצמו יעשה המעשה שמביא הנפעל ואפשר לעשות שליח, וכתב שאולי זהו כוונת התורי"ד, עכת"ד.

אבל נראה דקושייתו על הקצות אינה קושיא, דהנה באמת לפי דבריו הי' אפשר להקשות עוד מהשיטה דחצר קונה במציאה משום שליחות (ב"מ דף י, ב) וגם שם פשוט שהחצר שהוא דומם אינו עושה שום מעשה, ואיך שייך בו שליחות?

אבל ביאור דברי הקצות נראה שאינו נוגע כ"כ שיהי' מעשה ממש, שמזיז את הדין וכו' אלא העיקר הוא שלא יהי' מידי דממילא, וכמו שמביא מדברי הרא"ש דהמידי דממילא, כשמיעה, לא שייך בזה שליחות והטעם לזה י"ל דעל דבר שקורה ממילא שאין שום השתתפות של האדם בזה, אין כאן איזה דבר שהיא ממנו, שנגיד שהשני שלח לעשותו, ושיוכל למסרו להשני בתורת שליחות אבל כשיש כאן איזה ענין שנפעל ובא מהאדם אפילו אינו מעשה ממש, שייך בזה שליחות.

ולכן כשמדובר בקנינים, שהחצר יקנה המציאה, או שהשליח יקנה הגט בשביל האשה, שייך ענין השליחות, שהקנין הזה ייעשה בשביל פלוני, והגם שהקנין נפעל בלי מעשה של החצר או השליח, אבל לכן הקנין הרי הוא דבר שיש לו השתתפות בזה שהוא קונהו (ואפילו בגט שזה בעל כרחה, אבל סו"ס זהו באופן שהיא צריכה לקנותה, רק של"צ דעתה) וי"ל בענין הזה שייך שליחות ששלחו לפעול הקנין בשבילו.

משא"כ במידי דממילא ממש בשמיעת האוזן, או עצם מציאות גופו לא לגבי שאין פעולה שיעשה, אלא לגבי דבר שיעשה אתו, הנחת תפילין וכו', ע"כ לא שייך שליחות, כן נראה כוונת דברי הקצות.

אולם מה שאפשר להקשות על דברי הקצות הוא מענין אחר דיש מצוות שבגופו שלכאורה כל ענינם הוא העשי' ואעפ"כ אין בזה שליחות, כמו נטילת לולב, שהמצוה הוא לקחת לולב, - ואינו כתפילין שיש מצוה לקשרן על ידך, שצ"ל מונח על גוף האדם, ולגבי עצם הגוף לא שייך שליחות, אבל בלולב לכאו' כל המצוה הוא מעשה הלקיחה ולמה אין בזה שליחות?

ולכן ס"ל שהחילוק הוא בין מצוות שכוונתם הפועל, למצוות שכוונתם הנפעל. דכל מהצוות שבגופו, הכוונה הוא שגוף האדם הזה יתעסק בהדבר הזה ובזה לא שייך שליחות, משא"כ במצוות שענינם הנפעל, כמילה ושחיטת קדשים וכו' בזה שייך שליחות, וכמש"כ הרימ"ו כנ"ל.

ולכאורה נראה שהדברים מבוארים בשו"ת חתם סופר חלק או"ח סימן טו וז"ל שם (בקטע ד"ה ותו) "והענין בזה הוא כך דבכל המצות שאינם מוטלים על גוף האדם שלוחו כמותו וא"צ לעמוד על גביו כלל.

ומש"ה מ"ע שציוה הקב"ה למול בנו שעיקר המצוה שיהי' הבן נימול ומוטל על האב, שלוחו כמותו ואפי' האב במצולות הים, ומ"ע של שחיטת קדשים שמוטל על הבעלים שיהי' קדשיהם נשחטים או שהי' כרי מופרש ממתנות כהונה וכל כיוצא בזה הוה שלוחו כמותו ושלא בפניו.

אבל מצוה שעל גופו כגון להניח תפילין וליקח לולב א"א לשלוחו שיניח על ידו של עצמו או ליטול לולב בידו ויוציא רבים י"ח זה א"א ויעי' כפות תמרים בזה..." ע"ש, ובסימן ר"א מש"כ בזה, ולכאורה הם הם הדברים הנ"ל.