א. איתא בגמ' יט, א א"ר האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן אביי אמר לעולם דאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדרבי נתן וכו'. והקשו התוס' (בד"ה כגון שחב וכו') וא"ת ולהימניה במיגו דאי בעי מחיל ליה וכו' ותירצו: א. דלאו מיגו הוא דשמא אין דעתו למחול ולהפסיד חובו דעכשיו שאומר שטר אמנה הוא לא מפסיד מידי כיון שאין הלוה גזלן, ב. מכירת שט"ח אינו אלא מדרבנן ... דמדרבנן יכול למחול אבל בנושה בחבירו כו' דחייב לו מן התורה אינו יכול למחול.

ולבסוף הקשו וא"ת אכתי נהימניה במיגו דאי בעי קלתיה ותירצו: א. דהכא איתחזק בבי דינא, ב. הכא מיירי כשהשטר הוא ביד שליש. ומבואר מדבריהם דאי לא הוחזק בב"ד (או שאינו ביד שליש), אמרינן מיגו דאי בעי קלתיה.

ויש שהקשו בזה: קושייתו של תוס' אליבא דאיזה תירוץ הוא; אי אליבא דתירוץ הראשון: והיינו, דמיגו דאי בעי מחיל לא אמרינן כיון שירא שיפסיד חובו, אבל מ"מ מיגו דאי בעי קלתיה אמרינן, כיון שאין הלוה גזלן. או אליבא דתירוץ השני: והיינו, דמיגו דאי בעי מחיל לא אמרינן כיון שאינו יכול למחול, אבל מיגו דאי בעי קלתיה אמרינן, כיון שלא אמרינן שהלוה אינו גזלן אלא אדרבא הרי הוא גזלן ולכן הסיבה היחידה שאינו יכול לומר מחול הוא כיון שלא מצי מחיל (וכמ"ש התוס' באריכות) וא"כ מיגו דאי בעי קלתיה אמרינן. אבל לפי תירוץ הראשון לא אמרינן מיגו דאי בעי קלתיה כיון שירא שמא יפסיד. וא"כ צ"ל מדוע ירא שמא יפסיד?

והנה מצינו לבעל המאור שהקשה ב' קושיות התוס' ותירץ, י"ל שאני הכא [שטר אמנה] דאיכא למימר אערומי קא מערים ולמחר מפיק ליה לשטרא בבי דינא אחרינא וגבי ליה. ומבואר מדבריו, דלעולם א"נ לומר מיגו דאי בעי קלייה. וצ"ב במה תלוי פלוגתם?

ב. והנה להבין זאת באר היטב יש להקדים חקירה, בהא דאומר הלוה אמנה הוא זה; דיש לומר א. שאומר כן, כיון דיודע שהלוה לא יעכב המעות אצלו, כיון דגם הלוה יודע דאין זה שטר אמנה, ולכן אין המלוה רוצה לומר מחול, כיון שהלוה יקח את דברי המלוה בטהרתם ויעכב המעות [באו"א: מסתכלים על דעת הלוה]. או ב. דיש לומר, דהמלוה אומר אמנה, כיון דשטר זה יכול להוציא למחרת ולתבוע, ולכן אין המלוה רוצה לומר מחול, כיון שלא יוכל לתבוע את הלוה למחרת [באו"א: מסתכלים על דעת המלוה].

וכמו"כ יש לחקור, גבי מיגו דאי בעי קלתיה; דיש לומר א. דהא דאומר אמנה הוא, משום שיודע שהלוה לא יעכב המעות, א"כ, גבי קלתיה שהלוה יודע האמת, לא יעכב המעות. או ב. דיש לומר, דאומר אמנה, כיון שלמחרת יוכל לתבוע בשטר זה בב"ד אחר, א"כ, גבי קלתיה הרי לא יוכל לתבוע עוה"פ בשטר זה, כיון שאין לו שטר, ולכן אינו נאמן במיגו זה.

ויש לומר דבהא נחלקו תוס' ובעה"מ. דהתוס' אזיל בדרך הא' (מדברינו לעיל), היינו שמסתכלים על דעת הלוה. דהמלוה יודע שהלוה לא יעכב מעותיו, ולכן אי לא הוחזק בב"ד, נאמן במיגו דאי בעי קלתיה. ובעה"מ אזיל בדרך הב' (מדברינו לעיל), היינו שמסתכלים על דעת המלוה. דהמלוה ירא לשרוף, כיון שלא יוכל לתבוע עוה"פ בשטר זה בב"ד אחר.

ולכאו' מונח זה בדברי התוס' ובעה"מ. דתוס' כתבו, דבשטר אמנה אינו מפסיד "כיון שאין הלוה גזלן". וא"כ אפי' באם ישרוף המלוה השטר, מ"מ לא יפסיד וכנ"ל. ולכן אי לא הוחזק בב"ד, נאמן במיגו דאי בעי קלתיה וכנ"ל. אבל בעה"מ כתב, דבשטר אמנה אינו מפסיד כיון "שלמחרת מפיק שטרא בב"ד אחרינא", וא"כ באם ישרוף הלוה השטר, יפסיד וכנ"ל. ולכן לעולם אינו נאמן במיגו דאי בעי קלייה.

ג. והנה חקירה הנ"ל, לכאו' יש לחקור בשיטת הרא"ש. דהא הרא"ש הקשה וא"ת ולהימניה במיגו דאי בעי מחיל ותירץ דהאי לאו מיגו הוא שאין דעתו למחול ולהפסיד חובו אבל במה שאומר שטר אמנה הוא לא יפסיד חובו שיודע שהלוה אינו גזלן ולא יעכב מעותיו. וחזינן דאזיל בשיטת התוס'.

ועוד הקשה ואכתי ליהמניה במיגו דאי בעי מצנע ליה ולא מפיק ליה ותירץ א. י"ל דכבר איתחזק בבי דינא ב. א"נ מיירי שהשטר ביד שליש. ומבואר מדבריו, דאי לא הוחזק בב"ד וכו', נאמן לומר אמנה במיגו דאי בעי מצנע.

ולכאו' יש לומר, דיש הפרש בין מיגו דאי בעי מצנע למיגו דאי בעי קלתייה. ובהקדים; דיש לחקור (חקירה הנ"ל נמי הכא), מדוע אי לא הוחזק בב"ד, נאמן לומר אמנה במיגו דאי בעי מצנע; דיש לומר א. שנאמן, משום שלמחרת יכול להוציא השטר בב"ד אחר ולא יפסיד. ועפ"ז, יש הפרש בין קלתיה למצנע. שבקלתיה, אינו יכול להוציא. משא"כ במצנע, יכול להוציא. או ב. דיש לומר, שהוא, משום שיודע שאין הלוה גזלן. א"כ אף אם לא יוציא השטר למחרתו, מ"מ יחזיר הלוה מעותיו ולא יעכבם. ועפ"ז יש לומר, שאין הפרש בין קלתיה למצנע, דמה לי קלתיה ומה לי מצנע, הרי סו"ס אין הלוה גזלן ויחזיר המעות.

ולכאו' נראה כפשוט, דהרא"ש אזיל בזה כדרך הב', דאין הפרש בין מצנע לקלייה. כיון שכתב בפירוש, דהא דאומר המלוה שטר אמנה הוא זה, כיון "שיודע הוא ש[הלוה] אינו גזלן ולא יעכב מעותיו", וא"כ נראה דאזיל הרא"ש בשיטת התוס'.

ועוד יש להביא ראיה, מהא דהביא הרא"ש ראיה "מההיא איתתא וכו'", והתם מיירי במיגו דאי בעי קלתיה. אלא שמהא אין להביא ראיה, כיון די"ל שרצון הרא"ש הוא, רק להביא ראיה, דכאשר הוחזק השטר בב"ד, לא אמרינן מיגו (יהיה איזה שיהיה). אבל, אי לא הוחזק בב"ד, יש לחלק בין קלתיה למצנע. כיון שמצניע יכול להוציא בב"ד אחר. וקלייה לא יכול להוציא בב"ד אחר. ומ"מ הראיה הראשונה בעינה עומדת, וכנ"ל, די"ל דאזיל הרא"ש בשיטת התוס'.

ובאמת, יש להקשות מדוע מ"מ שינה הרא"ש בלשונו מלשון הש"ס (בסנהדרין) ומלשון התוס', וכתב "אי בעי מצנע" ולא "אי בעי קלתיה". ונראה לומר, דהגם דאזיל הרא"ש בשיטת התוס' (דהולכים אחר דעת הלוה), מ"מ חולק עליו בהא*.

ד. דהנה מצינו להמאירי דכתב (בשיטת היש מכריעים), עיקר הדברים בתירוץ זה שמאחר שאינו מחזיר לו ודאי דרך הערמה הוא אומר כן ואומר עכשו אמנה הוא שבוטח על חבירו שלא יפסידנו בכך הואיל ואף הוא ידוע שאינו אמנה ואם ימחול לו שמא הלה יקח הדברים כפשוטן בטהרה ויפסיד וכל שכן אי קלי ליה. ומדבריו משמע, שאע"פ שבוטח על חבירו שלא יפסידנו (דמדברים אלו נראה דאזיל בשיטת התוס'), מ"מ כתב, דקלי ליה ג"כ יפסיד, הגם שבוטח בחבירו.

וי"ל הסברא בזה, "ששריפה הוי מעשה מחילה". ופירוש הדברים כך הם, שלמחרת כאשר יאמר הלוה להמלוה, רצוני להחזיר לך המעות (שהרי הלוה לא יפסידנו), אלא שתביא לי השטר, יאמר לו המלוה, שרפתיה כיון שרצוני היה לחוב לבעל חובי, יאמר לו הלוה, כיון ששרפת הרי מחלת, דאי בעי לך לחוב, לא היה לך לשרוף, אלא די באם הייתה מצניע השטר. ולכן יעכב הלוה את מעותיו. ולכן לא ישרוף המלוה את שטרו [באו"א: השטר בידי המלוה הוא כביטוח שיחזיר לו הלוה את מעותיו, הגם שאינו יכול לתבעו לדין].

ויומתק זה בדברי המאירי שכתב, "שמאחר שאינו מחזירו לו ... עכשיו ... בוטח בחבירו שלא יפסידנו". ולכאו' יש להקשות, מה לי מחזירו ומה לי אין מחזירו, כיון שיודע שחבירו לו יפסידנו, יאמר אמנה. אלא הביאור בזה הוא, שדוקא כאשר אין המלוה מחזירו, יאמר המלוה אמנה, וכנ"ל בארוכה. ולכן, אינו נאמן במיגו דאי בעי קלי ליה, כיון שלמחרת, לא יוכל להראות, שהי' זה דרך הערמה.

ה. וא"כ, יש לדייק כן גם בשיטת הרא"ש (דהרי, שינה הרא"ש בלשונו מהתוס' וכתב, "דאי בעי מצנע ליה" ולא כתב "דאי בעי קלתיה" וכנ"ל), די"ל דאזיל הרא"ש בשיטת המאירי. והיינו, דאע"פ דהרא"ש אזיל בדרך הב' (מדברינו לעיל), [דאם לא הוחזק בב"ד, נאמן במיגו דאי בעי מצנע, משום] שיודע שהלוה אינו גזלן. מ"מ, אין לומר כן, גבי מיגו דאי בעי קלתיה, כיון שכנ"ל הוי מעשה מחילה, ויעכב הלוה את המעות. משא"כ, כאשר רק מצניע, הרי יוכל אח"כ (כשהלוה ירצה להחזיר החוב), להראות לו השטר, והרי מונח הוא על השולחן, הגם שאינו יכול לגבות בשטר זה (וכמו שנזכר לעיל, שאין הרא"ש סובר כבעה"מ, שסובר דהמלוה אומר אמנה, כיון שחושב שיוכל לגבות, אלא סובר, שאין הולכים אחר דעת המלוה, אלא אחר דעת הלוה, שלא יפסידנו).

ו. ואם כנים הדברים, יש לומר שישנו חילוק בין התירוץ הראשון של התוס' לתירוץ השני של התוס' גבי מיגו דאי בעי קלתיה (וכמו שיש שלמדו כן); דלהתירוץ הראשון יש לומר דדווקא אמנה יאמר המלוה דהרי לא מפסיד מידי כיון שאין הלוה גזלן. אבל קלתיה לא יאמר כיון שהגם שאין הלוה גזלן מ"מ יש לומר שלא יאמר כן כיון שלא יוכל להוציא השטר פעם אחרת, וכנ"ל בארוכה בשיטת היש מכריעים (במאירי) והרא"ש. וא"כ לעולם אינו נאמן לומר אמנה כיון שאין לו מיגו (עכ"פ) לשיטת התוס' בתירוץ הראשון. אבל לתירוץ השני י"ל שתלוי באם הוחזק בב"ד או לאו, וכנ"ל (בתחילת דברינו).