בלקו"ש חי"ט עמ' 188 מבאר הרבי שבמשמעות הכתוב "על פי שנים עדים יקום דבר" מוצאים אנו שני סוגי עדים. א) "עדי בירור" - ע"ד עדי הלואה שענינם הוא לברר את מעשה ההלואה אף שהלואה כשלעצמה מתקיימת בלעדיהם, אלא שהם מבררים לבי"ד שאכן הוא חייב, וזהו הפי' "יקום דבר" - שהעדים מבררים את הדבר. ב) "עדי קיום" - ע"ד עדי קידושין, שעדותם היא חלק ממעשה הקידושין עצמו. שאם לא יהיו נמצאים בשעת הקידושין אף שהאשה מודה שנתקדשה, אין הקידושין הללו חלים, כי העדים מקימים את הדבר - כפשטות משמעות הכתוב "יקום דבר".

ומביא שם ב' נפק"מ, בין שני סוגי העדים הללו. א. ב"עדי בירור" חל עליהם שם עדים רק כשביררו לב"ד את עדותם, אבל "עדי קיום" חל עליהם שם עדות עוד קודם שבאו לב"ד כי משעה שראו את עצם המעשה הקידושין חל עליהם כבר שם עדים. ב. "עדי בירור" כיון שכל חלות העדות חל עליהם כשבאים לב"ד, לכן בי"ד צריכים לחקור ולדרוש אותם. (והא דעדי ממון אין צריכין דרישה וחקירה. הוא רק כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. סנהדרין ב, סע"ב ואילך, וש"נ) אבל "עדי קיום" שחל עליהם שם עדים קודם שבאים לב"ד אי"צ לחקור ולדרוש אותם על פרטי המעשה. כי עוד בשעת הראיה חל עליהם שם עדות גם בלי דרישת וחקירת בי"ד.

וי"ל שחילוק זה בין עדי בירור "לעדי קיום". אינו רק בשעה שהעדים מגיעים לומר את עדותם, כי אם גם בשעה שבאים לקיים חתימתם שחתמו על שטר מסוים, דגם אז קיים חילוק בין "עדי בירור" ל"עדי קיום".

דהנה בכתובות דף כ, א איתא "ת"ר כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים", וכן מובא בב"ב דף קסח, א במשנה "מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים, ובא לב"ד ועושין לו קיומו", ומפרש בגמ' מהו קיומו. וכן בב"ק דף צח, א דאמרינן דהשורף שטרותיו של חבירו פטור מדיני אדם כו', ומקשה הגמ' "היכי דמי - אי דאיכא סהדי דידעי מה הוה כתוב ביה בשטרא נכתוב ליה שטרא אחרינא". ומוכח מסוגיות אלו שאין דורשין את דרז"ל על הפ' "על פי שנים יקום דבר" - "מפיהם ולא מפי כתבם". דא"כ כיצד יכולים להעיד מתוך כתב ידם.

והקשו התוס' (בד"ה ור"י) מהגמ' ביבמות דף לא, ב ש"מפני מה לא תקנו זמן בקידושין דקאמר לינחי גבי עדים אי לא דיכרי, זימנין דחזו בכתבא ואתו ומסהדי ואמר רחמנא מפיהם ולא מפי כתבם" אלמא דדרשינן מפיהם ולא מפי כתבם, דלא מצו חזו בכתב ומסהדי - והא מוכח מהגמ' דלעיל שלא דרשינן מפיהם ולא מפי כתבם? ותירצו דביבמות חיישינן דלמא אתו ומסהדי בסתם כאילו זוכרין העדות, אבל ודאי אם היו מעידין שכך ראו בחתימתן הא לא חשיב מפיהם ולא מפי כתבם, דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד, והוי כאילו מעידים ראינו עדות שנחקרה בב"ד. היינו שאם אכן העדים היו נזכרים בעדותם שבשטר, ע"י שהיו מסתכלים בו ואומרים לב"ד שנזכרו מתוך כתב ידם, אזי לא היתה כל בעיה בכך, אלא שהחשש הוא כשאומרים זוכרים אנו מעצמנו את זמן מעשה הקידושין, ובאמת אינם זוכרים כי אם על פי כתב ידם, אזי דרשינן "מפיהם ולא מפי כתבם" שאינם נאמנים.

והקשו באחרונים (ראה חידושי ר' חיים על הרמב"ם הלכות עדות פ"ג ה"ד) דלכאורה מה בכך שהעדים אומרים לב"ד שזוכרים מעצמם, ובעצם הם מסתכלים בשטר, והרי המעשה אכן אירע ואף נכתב השטר ע"י עדים כשרים אלא שהעדים הם משקרים בפרט אחד - בזה שאומרים שזוכרים מעצמם, ובעצם נזכרים ע"י השטר - ומדוע שלא נקבל עדותם, והרי השטר מסייע אותם? ותירץ שכיון דעדות שבשטר אינה על עצם המעשה, כי אם על הא דנחקרה בב"ד, לכן אין שייך שהעדים יעידו מתוך כתב ידם, כי אינם נזכרים בעצם המעשה שאירע (וראה שם שביאר זאת באריכות רבה).

אך כבר הקשה עליו ר' ברוך בער (בסי' יז) ועוד אחרונים, שאם כן בגמ' ביבמות לא היה לנו לפסול את עדות העדים מטעם של "מפיהם ולא מפי כתבם", כי אכן אפשר שיעידו מתוך כתב ידם, אלא החשש הוא שמשקרים בעדותם, שיאמרו שזוכרים מעצמם ובעצם נזכרים ע"י השטר? ונדחק לתרץ שם שאי"ז עדות שקר ממש, כי אם חשש שקר, אך עדיין קשה כנ"ל. וראה שגם בספר 'ראשי הבדים' ו'ברכת אברהם' האריכו בהסבר דברי ר"ח, אך נתקשו בזה כנ"ל.

אמנם לפי המבואר בשיחה הנ"ל אתי שפיר דברי התוס', - ובהקדים דברי הריטב"א שביאר כתוס' את הגמ' ביבמות, אך ביתר אריכות שכ' ד"עדים שכתבו וחתמו בשטר גמור, על דעת שידונו בו בבי"ד בעת הצורך, אע"פ שנשאר השטר בידם כמה ימים או שהוא בידם עד זמן ידוע, אינו בכלל זה, ובקיום הכתב סגי שיאמרו זה כתב ידינו, דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד, וכשחתמו בו אז העידו עדותם. ומדאורייתא לא בעי קיום ורבנן הוא דאצרוך קיום (כדאיתא בדף כא, ב) וכו'". אלא הא דיבמות דאין כותבים זמן בתוך השטר קידושין מחשש שיעידו מתוך כתב ידם הוא "...משום דרוב קידושין בכסף, וכי מצטרכי לעדות העדים, לא מדכר לן שטרא, אלא דבעיה מינייהו עדות הקידושין ואינהו לא מפקי שטרא ואתי ומסהדי מגו כתבא בב"ד עדותם על פה, והוה ליה מפי כתבם אם אינן נזכרים מן העדות אפילו ע"י השטר כר"י וכו'".

ולענ"ד יש לפרש דבריו, שלפי דעדי קידושין שהיו נוכחים בשעת מעשה הקידושין ראו את קידושי הכסף שהבעל נתן לאשה, הרי בכך נעשו "עדי קיום", שבהם וע"י נפעלו הקידושין. ולכן אין שייך שיזכרו בעדותם ע"י כתב ידם שכתבו לאחרי מעשה הקידושין שטר בירור שביום זה וזה נתקדשה פלוני לפלונית, ע"י קידושי כסף. משום שמשמעותם של "עדי קיום" הוא שהם ראו את המעשה קידושין עצמו, שעל ידם נפעל כל המעשה הקידושין, ולא ניתן שיזכרו במעשה הקידושין ע"י שטר בירור, כי על זה דרשו "מפיהם ולא מפי כתבם". כלומר דאע"פ שלעדי קיום יש קולא כנ"ל שהם עדים בלא הגעתם לב"ד, ובלא דרישא וחקירה, משום שכבר בשעה שראו את מעשה הקידושין חל עליהם שם עדות, - יש להם גם חומרא שצריכים לזכור את המעשה הקידושין, ללא שטר בירור שיסייע אותם, משום שכל תוקפם הוא שהם ראו את מעשה הקידושין, בכך פעלו שהאשה מקודשת (וראה בפרישה סי' מו, סל"ז ד"ה ונלע"ד דמשמע שפי' כך גם בדעת הרמב"ם).

ומדויק זה בלשון הריטב"א, אף שהמפענחים בהוצאת 'מוסד הרב קוק' נתקשו בלשונו, ומחקו כמה מילים. - ד"משום רוב קידושין בכסף" - שהעדים במעשה הקידושין נעשים עדי קיום, "כי מצטרכי לעדות העדים" - שב"ד צריכים את עדותם, "לא מדכר לן שטרא" - משום שהוא "שטר שמברר את מעשה הקידושין, ואינו מקיים אותם, "אלא דבעי מינייהו עדות הקידושין" - שהם נכחו בשעה מעשה הקידושין וראו שהאשה נתקדשה לפלוני בכסף, "ואינהו לא מפקי שטרא" - שמביאים את שטר הקידושין עצמו לב"ד, "אלא אתי ומסהדי מגו כתבא בב"ד, עדותם על פה" - מתוך השטר בירור שכתבו לאחרי הקידושין, "והוי ליה מפי כתבם אם אינם נזכרין מן העדות אפילו ע"י השטר כר"י".

ובמילא אתי שפיר דברי התוס' התם ביבמות, דאין כאן פסול של שקר כדברי ר' חיים, דא"כ הגמ' היתה צריכה לפוסלם מטעם זה דשקר, ולא מטעם "מפיהם ולא מפי כתבם". אלא הפסול הוא שיעידו מתוך כתב ידם, ועי"ז יעשו ל"עדי בירור", שעליהם דרשו מפיהם ולא מפי כתבם, ובכך יאבדו את כל תוקפם, של "עדי קיום". - אלא צריכים לזכור בע"פ את עדותם, על מנת שישאר תוקפם כעדי קיום. אמנם בשאר שטרות אין צריך שיעידו על מעשה הקיום של הדבר עצמו, דאין בזה מפיהם ולא מפי כתבם, כי עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד.

אלא שעפי"ז יש לדון, מה הדין לשיטת התוס' והריטב"א, כשהעדים יהיו נוכחים במעשה קידושין שנעשה ע"י שטר, שאז הקיום של מעשה הקידושין נעשה ע"י השטר.

האם יוכלו העדים להיזכר בעדותם ע"י הסתכלות בתוך שטר הקידושין, משם שאינו חוצץ בינו לבין מעשה הקידושין עצמו. כי על ידו נפעל כל מעשה הקידושין. או דילמא היות וסוף סוף זהו רק השטר, ולא חלות הקידושין עצמם, ויל"ע.