כתובות לז, ב - לח, א "לכדתניא ר"י בנו של ר' יוחנן בן ברוכה אומר ... ת"ל כל חרם ולא ממילא מלא תקחו כופר שמעת מיניה וכו' כל חרם למה לי וכו' אמר רבי בר חמא אצטריך סד"א ה"מ ... אבל היכא דסימא את עיני והרגו בדבר אחר אימא נשקול ממונא מיניה א"ל רבא הא נמי תנא דבי חזקייה נפקא ... עין תחת עין ולא עין ונפש תחת עין. ע"כ.

וראה בסוף תוס' ד"ה הא נמי מאידך וז"ל: וא"ת סימא את עינו והרגו בדבר אחר תיפוק ליה דפטור מדמי עין אפי' לא הרג דבשעה שסימא את עינו היה רודף וניתן להצילו בנפשו? וי"ל דמיירי בשיכול להצילו באחד מאבריו שלא ניתן להצילו בנפשו, עכ"ל. דהיינו שכשהוא יכול להצילו באחד מאבריו הנה אז הו"א שיהיה חייב בתשלומין, ולכן בעינן הפסוק עין תחת עין וכו'.

והנה ההפלאה בסוגיין הביא את מה דברי רש"י בסנהדרין דף עב, ב בד"ה הבא על אחותו, דהא דבניתן להצילו בנפשו הוא פטור ממון ואע"ג דלא איקטול הוא משום דחייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין, דנפקא לן מדתניא דבי חזקיה מה מכה בהמה וכו' (כדמובא בסוגיין לעיל בריש ע"ב). ולכאורה הביאור בזה, דכשם שבחייבי מיתות שוגגין שבפועל לא מתים הנה מ"מ מההיקש למדין שהם פטורים מתשלומין משום שהמעשה שעשו הוא מעשה שחייבים עליו (במזיד) מיתה, ולא שנא בין מזידין ובין שוגגין, - עד"ז הוא בדין רודף שכיון שהוא חייב מיתה אע"פ שבפועל הוא אינו נהרג מ"מ פטור מתשלומין, וגם דין זה ריבתה התורה.

ועוד מבאר ההפלאה בהגמ' דכתובות לעיל, דמשמע שרבא סב"ל כדעת ריש לקיש דחייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין - מהא דמבאר שם שיטת ר"ל דאתיא מכה מכה עיי"ש. ועי' בדבריו שמוכיח שאחד מאיבריו חמיר טפי ממלקות מהא דעין תחת עין ולא עין ונפש וכו'.

ולפי"ז מקשה ההפלאה דכשם שביאר רש"י בסנהדרין דבניתן להצילו בנפשו הוי ליה כחייבי מיתות שוגגין, הנה הכי נמי בניתן להצילו מאחד מאיבריו הוי ליה כחיובי מיתות שוגגין ופטורין מתשלומין, וא"כ לא תרצו התוס כלום והדרא קושיא לדוכתא, שלא הי' לי' לרבא להביא הפסוק עין תחת עין וכו', שהרי כבר יודעים זאת ממקום אחר?! ועי' שם בתירוצים שמביא.

ולכאורה נראה ליישב קושיית ההפלאה עפ"י המבואר לעיל כדלקמן: דהנה הגמ' בדף ל, ב מביאה מחלוקת אביי ורבא בטעמו של ר' נחוניא בן הקנה שהיה עושה את יום הכיפורים כשבת לתשלומין, ובגמ' מבאר דאיכא בינייהו - זר שאכל תרומה, דלאביי פטור ולרבא חייב. וע"ז מקשה ההפלאה שם דהא איכא בינייהו כרת ומלקות, שהרי הגמ' בדף לז, ב מביאה תרי קראי למיתה וממון ומיתה ומלקות, וא"כ לפי אביי שילפינן מהפסוק ולא יהיה אסון דכתיב גבי ממון ליכא למילף מיניה מיתה בידי שמים ומלקות או כרת ומלקות, אלא רק למדין מיתה וממון, משא"כ לרבא שלומד מכרת שלי כמיתה שלכם א"כ לכאו' אין חילוק כלל בין ממון למלקות, ופטורים ממלקות ג"כ?

והנה ה'בית יעקב' שם מתרץ קושיית ההפלאה, דלכאו' יש לחלק בין הלימוד דמיתה וממון והלימוד דמיתה ומלקות, דמיתה וממון נלמד מהפסוק "לא יהיה אסון" (כמבואר בדף לז, ב), דמשמע שמיתת בי"ד פוטרת ממון, ומשם שייך ללמוד שכרת ג"כ פוטר מחיוב ממון. אמנם מיתה ומלקות נלמד שם מקרא ד"כפי רשעתו" - שברשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום ב' רשעות, והרי פסוק זה קאי על הבי"ד ומשמע שבי"ד אינם יכולים לחייבו ב' רשעות, אולם אי חדא בידי שמים וחדא בידי אדם הרי ע"ז לא שייך ואי אתה מחייבו ב' רשעות, שהרי בי"ד אינם מחייבים אותו אלא בחדא, ובודאי אז יהיה חייב במלקות. וא"כ שוב אין נפק"מ בין אביי ורבא.

ולפי כל הנ"ל לכאו' יש ליישב קושיית ההפלאה על התוס' בסוגיין - דיש לחלק בין חייבי מיתות שוגגין וחייבי מלקות שוגגין: דהא דחיובי מיתה וממון פטורים ממון ילפינן מהפס' "לא יהיה אסון" שחיוב מיתה פוטר ממון, וה"ה בחיובי מיתות שוגגין, ומכך שחייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין למדים ג"כ שבניתן להצילו בנפשו ג"כ פטור ממון. האמנם, דאחד שחייב מלקות וממון פטור מממון נלמד מהפסוק כדי רשעתו (כמו שמבואר שם בדף לז, א) שבי"ד אינם יכולים לחייבו ב' רשעות, וה"ה בחיייבי מלקות שוגגין שהם פטורין מממון, כמו שנלמד מתנא דבי חזקיה. וא"כ זה דווקא נאמר לבי"ד שלא יחייבוהו בב' עונשים, ואפי' כשאינו מקבל מלקות בפועל כשעשה זאת בשוגג מ"מ התורה אומרת לבי"ד לפטור אותו מממון. אבל א"א ללמוד מזה שביכול להצילו באחד מאבריו יהיה פטור ממון, שהרי אז חדא בידי האדם שבאים כנגדו להרגו וחדא בידי בי"ד, ואז לא שייך לומר לבי"ד ואי אתה מחייבו משום ב' רשעות - משום שרק חדא הם מחייבים.

וא"כ תירוץ התוס' אתי שפיר, שבניתן להצילו באחד מאבריו יש סברא לומר שיהיה חייב בממון אם לא התירוץ של רבא מעין תחת עין וכו', ותירוץ זה נראה לכאורה מדויק יותר מהתירוצים שמביא ההפלאה בעצמו, עיי"ש בדבריו.