א. גמ' ב"ק סה, ב: "אמר רבי אילעא: גנב טלה ונעשה איל, עגל ונעשה שור, נעשה שינוי בידו וקנאו. טבח ומכר, שלו הוא טובח שלו הוא מוכר. איתיביה רבי חנינא לר"א, גנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור משלם תשלומי כפל ותשלומי דו"ה כעין שגנב . . א"ל, ואלא מאי שינוי לא קני, אמאי משלם כעין שגנב, לשלם כי השתא? א"ל, כי השתא היינו טעמא דלא משלם, משום דא"ל, תורא גנבי ממך, דיכרא גנבי ממך. א"ל, רחמנא ניצלן מהאי דעתא. א"ל, אדרבה, רחמנא ניצלן מדעתא דידך". ע"כ.

ונמצא, דר"א ור"ח פליגי בשתים: (א) בדינא - דר"א סב"ל דבטלה ונעשה איל ה"ה פטור מתשלומי דו"ה, ור"ח סב"ל דחייב. (ב) בהגיון - דר"א סב"ל דבאם הדין הי' נותן דחייב בדו"ה, אז בהכרח הי' הדין שהתשלומין יהיו כדהשתא, ור"ח סב"ל דאע"פ שהדין הוא אכן דחייב בדו"ה, מ"מ הרי התשלומין הן כפי שעת הגניבה. וצלה"ב במה פליגי? וגם, האם ב' הפלוגתות תלויות זו בזו, או לא.

ב. וביותר אינו מובן (בביאור פלוגתתם בדינא): דמדברי רש"י מובן, דגם אליבא דר"א אין הפירוש שהגנב קנה האיל ממש, ורק שקנאו "להא מילתא דאם טבח ומכר שלו הוא טובח וכו'" (ושלכן גם משלם הקרן כדהשתא, ודלא כברשב"א תור"פ ועוד). ובפשטות מפרשים, דאע"פ שחסר בה'קנין' של הגנב. מ"מ הרי החפץ נשתנה מכמו שהי', ולכן פטור מדו"ה. (אף דצ"ע לפי"ז לשונו של ר"א "שלו הוא טובח שלו הוא מוכר").

ולאידך גיסא, הרי גם אליבא דר"ח צריכים לומר שאכן החפץ נשתנה מכמו שהי': (א) משום שהוא בעצמו אמר הסברא ד"תורא גנבי ממך וכו'". (ב) ממשנה מפורשת לקמן (צו, ב) ד"גזל בהמה והזקינה" נחשב לשינוי! ואשר לכן הוכיח הגר"ח ז"ל (הל' גזילה) מדברי ר"ח אלו, החידוש שלו בשיטת הרמב"ם - דיש דין שינוי בלי דין קנין!

ונמצא, דגם לר"א וגם לר"ח לא קנה הגנב את האיל להיות שלו לכל דבר; ולאידך, אליבא דשניהם כן 'נשתנה' הטלה (בשינוי הנוגע לדינא); ומתחזקת א"כ השאלה במה הם כן מחולקים?

ג. והנה בביאור השקו"ט ביניהם - האם הי' צריך לשלם כי השתא או לא - כתב הגרעק"א (בביאורו השני, שאפשר להתאימו בשיטת רש"י, משא"כ ביאורו הראשון, עיי"ש), דסברת ר"א היתה "כיון דבעידן דנעשה הפיטום זכו הבעלים בשבח זה . . ומה שמחזיק בו וטובחו היינו טביחה ביחוד על התוספת . . וראוי לחייב עלה . . דטבח איל לשלם ד' אילים, [וסברת ר"ח -] ומשני, אטו תורא, ר"ל דהוי טביחה בלא גניבה, והיינו אם באנו לחייב מכח טביחת איל".

וגם כאן צריכים להבין, במה הסברות תלויות? היינו במה תלוי' השאלה, באם הטביחה כאן נחשבת לטביחה עם גניבה או לטביחה בלא גניבה?

ד. ונראה לבאר הדברים ע"פ ב' הקדמות קצרות: א) י"ל דהגדרת השינוי בטלה ונעשה איל היא (לא שנאבדה כאן מציאותו של הטלה, ובמקומו יש איל, אלא) שעדיין נמצא כאן הטלה, ורק שנתוסף עליו מציאותו של איל (והוא בדוגמת ביאורו של הגר"ח הנ"ל בגדר השינוי בכלי שיש בו שבר קטן. עיי"ש).

ב) בגדר תשלומי דו"ה על טביחה או מכירה שבאו אחר הגניבה, "שעל שעת טביחה בא דו"ה, מ"מ כמו"כ שעת גניבה גרמה לו, שאם אין גניבה אין טביחה ומכירה" (ל' התוד"ה טלאים בסוגיין סו, א), יש לחקור: באם המחייב בהתשלומין הוה הגניבה, ורק שהטו"מ הוו כמו תנאי להתחייב בהגניבה; או איפכא - דהמחייב בהתשלומין הוו הטו"מ, ורק שיש בזה תנאי שיהיו אחרי גניבה (ויש להאריך בהסברת ב' האופנים, אבל לעניננו - יספיק הקיצור).

ה. וי"ל, דבחקירה הנ"ל פליגי ר"א ור"ח: דר"א סב"ל שהמחייב בדו"ה הוו הטו"מ, ור"ח סב"ל דעיקר המחייב הוה מעשה הגניבה, ואכן לשניהם טלה ונעשה איל נחשב שינוי, אלא דהוה שינוי כמו שביארנו - שנתוסף על הטלה, שהוא עכשיו (גם) איל.

ולכן: ר"ח סב"ל, דאע"פ שבשעת הטביחה הרי יש כאן איל - שע"ז באמת לא הי' גניבה - מ"מ הרי הטביחה אינה המחייבת, וא"כ לא איכפת לן מה שנשחט אז (גם) איל, ומה שנוגע לדינא, הוא מה שנגנב טלה, ואכן טלה זה גם נשחט - היות ולא נאבדה מציאותו של הטלה בשעה שנהיה איל, כנ"ל.

משא"כ ר"א סב"ל, דצריכים להסתכל ולהתחשב בעיקר - עם זמן הטביחה, דאז הוא העיקר המחייב; והרי בשעת הטביחה נשחט איל, וע"ז לא הי' הגניבה. וא"כ א"א לחייבו על טביחה זו בתשלומי דו"ה. (ויתבאר - במקצת עכ"פ - לשונו "שלו הוא טובח וכו'"; שהטביחה היא על 'איל' שזהו דבר חדש, שנתחדש ברשותו, ולא ע"ז היתה הגניבה).

ולאידך גיסא - ממשיך ר"א - באם כן מחייבים דו"ה על טביחה כזו, אז מוכרחים לפרש שאין כאן שינוי בכלל, ושלכן נחשב שיש כאן גניבה גם על האיל (היינו, החלק הנוסף), וא"כ בודאי צריכים להתחייב גם על חלק זה.

(וזהו הכל לשיטתיה שהמחייב הוא הטביחה; ושלכן ממ"נ: אם ה'איל' שיש כאן לא נגנב (היינו שנחשב שינוי), אז א"א לחייבו כלל, משא"כ אם כן נגנב (היינו שלא נחשב שינוי), אז ה"ה צ"ל חייב כדהשתא).

וע"ז מת' לו ר"ח, דהטביחה הוה רק 'תנאי' בחיוב הגניבה: ושלכן מספיק מעשה הטביחה כדי שהחיוב יחול על מה שגנב - הטלה (הואיל והטלה עוד לא אזדא לה, אע"פ שנתוסף עליה, כנ"ל). ואכן, על האיל שניתוסף אין סיבה לחייבו, שלכן משלם דו"ה על טלה כדמעיקרא.

כתבו התוס' (ב"ק סה, א ד"ה "גופא") בזה"ל: "...וא"ת בהגוזל קמא, דאמר רבא גזל שלוש אגודות בג' פרוטות והוזלו ועמדו על ב' והחזיר לו ב' חייב להחזיר לו אחת, ותנא תונא גזל חמץ ועבר עליו הפסח, אמאי לא מייתי ראי' ממתני' דכל הגזלנים משלמים כשעת הגזלה, כיון דלענין יוקרא וזולא נמי איירי. וי"ל, דממתני' דכל הגזלנים לא מצי מייתי, דהתם אם איתא לגזלה בעין הויא בת השבה, ולהכי כי ליתא נמי בעין משלם כשעת הגזלה, אבל גבי אגודה דאם איתא בעין לא הויא בת השבה, דהשתא לא שויא פרוטה, הוה אמינא, דכי ליתא נמי לא משלם. אבל מההיא דחמץ ועבר עליו הפסח, מייתי שפיר, דאילו הוי בעין לא שוי מידי, אפ"ה היכא דליתא בעין משלם כדמעיקרא...". עכ"ל.

וכתב הפנ"י על מ"ש התוס' "אבל גבי אגודה דאם איתא בעין לא הוי בת השבה כו'", וז"ל: "דבריהם אינם מובנין לי, דהא עיקר מילתא דרבא התם משמע דאיירי אפי' הוא בעין, וכן פי' רש"י וכן התוספות בעצמם, ונראה דלאו לקושטא דמילתא כתבו כן, אלא דאי לא מייתי ראי' מחמץ בפסח הוי ס"ד הכי, דהא האי מילתא לא שמעינן מכל הגזלנים משלמין כשעת הגזלה, כיון שאף אם מחזירה בעין לאו השבה מיקרי שאינו שוה פרוטה". עכ"ל.

ודבריו תמוהים, ובהקדים מה שיש להבין בקושיית התוס', דהנה בדברי רבא יש שני פרטים, (א) שאם הגזלה בעין צריך להשיב כמו שהיא, אע"פ שאינה שוה פרוטה. (ב) ואם אין הגזלה בעין, צריך לשלם כשעת הגזלה. ומהמשנה דחמץ שעבר עליו הפסח, יש ראי' לשני הפרטים. וא"כ לא שייך להקשות למה מביאה המשנה דחמץ, ולא כל הגזלנים, דמכל הגזלנים אין ראי' שאם אין החפץ שוה פרוטה שצריך להשיבו, אלא רק שאם אין הגזלה בעין צריך לשלם כשעת הגזלה.

אלא שקושיית התוס' אפשר לבאר בשני אופנים: א) למה לאחרי שהגמ' מביאה המשנה דחמץ להוכיח שאע"פ שאינו שוה פרוטה, מ"מ כשהגזלה בעין צריך להשיבה, הנה לאח"ז מדייקת מזה לענין תשלומין כשעת הגזלה, ולא כתבה - "ותנן כל הגזלנים משלמים כשעת הגזלה". שזה - א. משנה מפורשת. ב. יותר בקיצור. ב) שתוס' ס"ל שאין צורך לסייע לדברי רבא שאם זה בעין משלם כי השתא, דזה פשוט, וכל כוונת הגמ' בהבאת המשנה דחמץ, היא לענין הדיוק (ונ"ל שזה מדויק בלשון הגמ' שכתוב "טעמא דאיתא בעין כו'", ולא "וטעמא"), וע"ז מקשה, למה אין הגמ' מביאה סיוע מהמשנה דכל הגזלנים.

ועכ"פ יוצא, שאפי' בקושיית התוס' הי' פשוט, שאם זה בעין אע"פ שאינו שוה פרוטה שצריך השבה (לאופן הא' - משום שהגמ' הביאה את המשנה, ולאופן הב' - משום שזה פשוט), דלא כמ"ש הפנ"י שלפי קושייתם היינו חושבים שאינו צריך להשיב, דזה אינו, דא"כ מאי קושיית התוס', כנ"ל.