בב"מ (ה, ב) מובא שקו"ט בנוגע מי שחשוד לגזול ממון, האם אמרי' "מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא". והקשה בספר מעיני החכמה, דהרי קיי"ל (בכורות ל, א) שחשוד לדבר אחד אינו חשוד לכל התורה כולה. וכן נפסק להלכה (שו"ע יו"ד סי' קי"ט סעי' ד') שחשוד לדבר אחד אינו חשוד לדברים אחרים, רק לדבר הקל ממנו, ובנדו"ד, הרי איסור שבועה חמור מאיסור גזל, שהרי איסור גזל הוא לאו הניתק לעשה, והוא מן הקלות, משא"כ איסור לא תשא הוא מן החמורות, וכמ"ש הרמב"ם (הל' תשובה פ"א ה"ב) בנוגע להכפרה הבאה ע"י השעיר המשתלח וז"ל: "ושבועת שוא ושקר, אע"פ שאין בהן כרת, הרי הן מן החמורות, ושאר מצות ל"ת ומ"ע שאין בהן כרת, הן הקלות", עכ"ל. - וא"כ איך אפ"ל שחשוד אממונא - ז.א. שחשוד לעבור על איסור גזילה - חשוד אשבועתא - לעבור על איסור לא תשא.

ומתרץ שאמנם בכל התורה כולה חשוד לדבר א' אינו חשוד לכל התורה. אבל בגזלן, כיון שחציף כולא האי לגזול בפני חבירו, יש לחושדו שישבע ג"כ לשקר.

וכבר הביאו שכעין זה כבר כתב הרשב"א בתשובות (ח"א תשובה ת"ל וסי' תרפ"ו. הובא בב"י יו"ד סי' קי"ט) וז"ל: "וחשוד אממונא למ"ד דחשוד אשבועתא, ואע"ג דמשומד לדבר א' אינו משומד לכל התורה כולה, שאני התם דהוה כחשוד על אותו דבר, דכיון דעובר משום ממון, אף הוא ישבע לשקר מחמדת ממון, ומשומד לד"א משומד לכל אותו הדבר". עכ"ל.

אבל באמת יש לתרץ באופן אחר, שמטעם אחר הוה גזל חמור יותר, והוא בהקדים מ"ש אדה"ז בשולחנו (הל' גזילה וגניבה ס"ב) וז"ל: "שאע"פ שכל העבירות שבתורה (נדחות מפני פקו"נ חוץ מע"ז ג"ע וש"ד, אסור להציל עצמו בממון חבירו ע"ד להפטר, אלא ע"ד לשלם כשתמצא ידו הואיל ואפשר בתשלומין", עכ"ל. ומקורו בב"ק (ס, ב) וברא"ש שם. היינו שבעצם הוה גניבה וגזילה עבירה שאינה נדחית מפני פקו"נ, אלא שאם דעתו לשלם ה"ז מותר. (וכמ"ש גם בהל' נזקי ממון (ס"י) וז"ל: "אין לך דבר שעומד בפני פקו"נ ורשאי להציל נפשו בממונו של חבירו רק שיטול ע"ד לשלם ע"פ בי"ד שיורו לו אם חייב לשלם" עכ"ל).

ובאמת נ"ל עוד מקור לזה מכתובות (יח, ב- יט, א), דמקשה שם בגמ' מ"ט דר"מ דס"ל ד"עדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו אין נאמנים" (גם כשאין כת"י יוצא ממקום אחר), ומתרץ בגמ' "אמר רב חסדא קסבר ר"מ עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו, יהרגו ואל יחתמו שקר. א"ל רבא השתא אילו אתו לקמן לאימלוכי אמרי' להו זילו חתומו ולא תתקטלון, דאמר מר אין לך דבר שעומד בפני פקו"נ אלא ע"ז ג"ע וש"ד בלבד, השתא דחתמו אמרי' להו אמאי חתמותו, אלא טעמא דר"מ כדר"ה אמר רב וכו'".

ולכאו' אי"מ סברת הקס"ד דצריך למסור נפשו שלא לחתום בשקר?

ומביא השטמ"ק את הרמב"ן והרא"ה שתירצו דהס"ד היתה דכיון דבמדת חסידות בכל העבירות יהרג ולא יעבור, א"כ לאו כל כמיני' לאפקועי נפשי' מקדושת ישראל ולומר דלאו חסיד הוא, וקס"ד שגם ע"ז אמרי' אין אדם משים עצמו רשע, וע"ז פריך השתא אילו אתו לקמן וכו', דכיון דאילו אתי לבי"ד לשאול היו אומרים להם אל תהרגו (אף שהי' מדת חסידות אם היו נהרגים), איך אפשר לומר בזה שנקראים משים עצמו רשע.

ועפ"ז מדויק ג"כ דיוק לשון הקושיא "אילו אתו לקמן וכו'", ולא הקשו בפשטות "והא אמר מר אין לך דבר שעומד בפני פקו"נ וכו'", כי גם בהקס"ד ידע שאין לך דבר העומד בפני פקו"נ, אלא שהקושיא היתה מטעם מדת חסידות, וע"ז מקשה שפיר שמפני מדת חסידות אין לקוראו רשע, היות שהבי"ד היו פוסקים להם שיחתמו (וע"ז הוא מביא בדא"ג הא דאין לך דבר העומד בפני פקו"נ, אף שידוע מכבר).

אמנם כ"ז מתאים לדעת ראשונים אלו שס"ל שהיכא דהדין הוא יהרג ולא יעבוד מדת חסידות הוא ליהרג, אבל לדעת אלו שאסור ליהרג (ראה רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ה ה"א וה"ז. ובנ"כ שם. תוס' ד"ה יכול ע"ז כז, ב. טוש"ע יו"ד סי' קנ"ז ובנ"כ. ובכ"מ), מאי איכא למימר, שהרי א"א לתרץ שקס"ד שנקרא רשע לפי שלא נהרג, שהרי לפי שיטות אסור ליהרג (אם לא שנאמר שזה גופא היתה קושיית רבא, שאי"ז מדת חסידות, אבל עפ"ז קשה ביותר אריכות לשן רבא. וראה חת"ס שם. אוצר המלך על הרמב"ם שם).

ולכן נ"ל שבעבירות כאלו שבעצם הדין הוא שיהרג ואל יעבור, הנה אם בא מקרה לפניו שמפני סיבה לפועל לא חל ע"ז דין יהרג ולא יעבור, כו"ע מודי דמותר למסור נפשו. לדוגמא: במי שאינו עושה מעשה כשעובר על א' מהג' עבירות, שאז אין צריכים למס"נ (ראה ראשונים כתובות ג, ב), הנה בנדון כזה, כו"ע מודי שמותר למס"נ, מכיון שסו"ס ה"ז עבירה כזו שהיא בסוג דיהרג ואל יעבור.

ולכן בנוגע להזיק ממון חבירו גם כן הוא, שגם כשמציל עצמו בממון חבירו באופן המותר (- ע"ד לשלם), אם רוצה למס"נ מותר לכו"ע, ומדת חסידות היא כי ה"ז עבירה שבסוג של יהרג ואל יעבור. ולכן בנדו"ד שחותמים בשקר ומצילים עצמם ע"י הפסד שגורמים לאחרים, מכיון שהוא בסוג דיהרג ואל יעבור, לכו"ע הוה מדת חסידות שלא יחתמו, ולכן מתאים תירוץ הרמב"ן גם לדעת אלו שבכלל אסור למס"נ.

בכל אופן נמצא מהנ"ל דבאמת איסור גזילה יש בהם חומר לגבי איסור לא תשא, כי הוא בסוג דיהרג ולא יעבור, משא"כ לא תשא אינו בסוג זה. ולכן מתאים לומר שהחשוד על ממון, לעבור על איסור דלא תגזול, שהיא ביהרג ולא יעבור, חשוד אשבועתא שאינו חמור כ"כ.

ואף שבנוגע לדין שעיר המשלח נכלל גו"ג בסוג דקלות - ה"ז לפי ששם איירי בנוגע הכפרה על העבירה, והיות וקל ביותר לסלק מן הגזילה הדין דיהרג ואל יעבור, ע"י שישלם ע"ז, לכן לגבי כפרה על החטא נק' מן הקלות, אבל כשאדם עובר העבירה - ז.א. שגוזל מבלי שיהי' דעתו לשלם - ה"ז מן החמורות, כי עובר על איסור של יהרג ואל יעבור.

והנה עפ"ז יש לתרץ עוד קושיא: להלן בגמ' מביא ראי' שחשוד אממונא לא חשוד אשבועתא "דאי לא תימא הכי, האי דאמר רחמנא מודה מקצת הטענה ישבע, נימא מיגו דחשוד אממונא חשיד אשבועתא", ומתרץ "התם אשתמוטי קא משתמיט לי' כדרבה". ופרש"י "כדרבה - דאמר לעיל (ג, א) מפני מה אמרה תורה כו'", ושם מבואר שהכוונה בזה היא שאף אמנם הוא כופר בממון שחייב לחבירו, אבל אין זה מפני שרוצה לגנוב הממון, כ"א באמת "בכולי בעי דלודי לי' והאי דלא אודי אשתמוטי הוא דקא משתמיט מיני', סבר עד דהוו לי זוזי ופרענא לי' וכו'". וזוהי כוונת הגמ' כאן שהיות ואין בדעתו לגנוב הממון לעולם, לכן אינו חשוד אממונא.

אבל אי"ז מובן, שהרי מבואר לקמן (ב"מ סא, ב) "לא תגנוב - ע"מ לשלם תשלומי כפל", הוכחנו שגם כשבדעתו לשלם (-ועוד יותר ממה שגנב) עובר על איסור לא תגנוב, וא"כ מדוע אם כופר בהממון מטעם אשתמוטי כדי לשלם בזמן מאוחר, כבר אינו נקרא חשוד אממונא, הרי עדיין הוא חשוד לעבור על לא תגנוב?

אמנם עפהנ"ל, שהכוונה בגמ' בהשקו"ט אם חשוד אממונא חשוד אשבועתא" הוא מטעם שגו"ג הוה יהרג ואל יעבור, הנה פשוט שזהו רק כשחשוד לעבור על איסור גו"ג כזה שהוא ביהרג ואל יעבור, וזה הוה רק בנדון שגונב בלי דעת לשלם. אבל באם אשתמוטי קא משתמט, היינו שעכשיו בעת שכופר בהממון (ז.א. שגונבו עכשיו), ה"ז לפי שבדעתו לשלם, אין ע"ז דין של יהרג ואל יעבור, ולכן בזה פשוט שלא אמרי' חשוד אממונא חשוד אשבועתא, כי איסור שבועה חמור מאיסור גזילה כזה.

והנה באופן אחר יש לתרץ הקושיא הנ"ל (שהחשוד על הקל אינו חשוד על החמור, והרי לא תגזול הוא קל בערך באיסור לא תשא) - ע"פ מ"ש בלקו"ש חי"ז (ע' 209) וז"ל: "באיסור גניבה (או גזילה) יש חומר מיוחד בזה שהיא פעולה נמשכת, בכל רגע שאינו מחזיר הגניבה (וגזילה) עובר על "לא תגנובו" (ו"לא תגזול").

ובזה מבאר הרגצובי (צפע"נ הל' תרומות (בהשמטות) נב, ג. השלמה ע' צט, הובא במפענ"צ פ"ה סל"ד פי"ג ס"ד. וש"נ) מה שהרמב"ם (הל' סנה' פי"ח ה"ב) חושב הלאווין ד"לא תגזול" ו"לא תגנוב" בהכלל ד"לאו שניתן לתשלומין", ולא בכלל "לאו הניתק לעשה": בלאו הניתק לעשה עוברים על הלאו רק בשעת מעשה העבירה, ולכן נתנה התורה עשה לנתק ולתקן הלאו, ומוכרח לומר שהתיקון חל למפרע על המעשה עבירה; אבל בגניבה וגזילה עוברים על הלאו כ"ז שלא החזיר, בכל רגע מזמן הפעולה ואילך ואח"כ ה"ז "פעולה נמשכת", ובמילא כשמחזיר (הגניבה וגזילה) ה"ז רק "לאו שניתן לתשלומין" - דהוה שמכאן ולהבא לא יעבור (הפעולה נמשכת, נפסקת), אבל אינו מתקן העבר. עכ"ל.

עפ"ז נמצא שישנו חומר באיסור גו"ג לגבי איסור לא תשא, שבגניבה וגזילה עוברים על הלאו בכל רגע ורגע, משא"כ לא תשא עוברים רק פעם א'. ולכן חשוד אממונא אפ"ל חשוד אשבועתא (ויש לקשר זה עם השאלה מה גובר, עשיית עבירה חמורה פעם א', או עשיית עבירה קלה הרבה פעמים, וכמבואר הדבר בכ"מ (גם בלקו"ש) ואכ"מ).

איתא בגמ' ב"מ ד, א: "ותנא תונא אאידך דר' חייא", ופרש"י: "קס"ד דלר' חייא טעמא דמתניתן משום דאנן סהדי דמאי דתפיס כו' וכי אידך דר' חייא". ועל זה הקשה התוס' "לימא ותנא תונא אקמייתא". ובחידושי הריטב"א החדשים מיישב, דלרש"י במסקנא אין ללמוד דין דר' חייא קמייתא ממתניתין, אפילו אם נאמר דהשבועה מדרבנן, דאם אייתינן עלה מטעם העדאת עדים, ואנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה כו' איכא למיפרך כי היכא דאנן סהדי להאי כו' ולא הוי אפילו כעין דאורייתא, אבל במסקנא דאייתינן עלה מטעם הילך "נסלק עדותינו כמי שאינה, וה"ז דומה כאילו כל א' תובע לחבירו כל הטלית וחברו כופר מה שבידו" ודומה למודה במקצת והילך כעין דאורייתא, עי"ש.

וצריך עיון כוונתו, דהרי גם אם נאמר דהוי מטעם מודה במקצת לבד (בלי העדאת עדים) יש להקשות כי היכי דהאי מודה להאי האי נמי מודה להאי (כדהקשה התוס'), ואם בהעדאת עדים סבר הריטב"א, דבכגון דא לא שייך שבועה אפי' כעין דאורייתא, כמו"כ אם אייתינן עלה מטעם מודה במקצת. וצ"ל דלהריטב"א לא אמרינן דנחשב כהודאה ודאית כ"א דנחשב "כופר מה שבידו" היינו דגוף המעשה נראה כאילו כופר במקצת תביעת הראשון. ועי' בחי' הר"ן שכתב: "כיון שהתובע נוטל מקצת תביעתו, כעין מודה במקצת הוא", שהדגיש מה שהתובע נוטל כו' ולא שהי' כאן הודאה. אבל עדיין צ"ע, דכמו דבהעדאת עדים אמרינן, דאם אנן סהדי להאי אזי אנו גם סהדי להאי וכאילו יש לכל א' עדים לפטרו משבועה, כמו"כ נאמר אם אייתינן עלה מטעם מודה במקצת דהי' צריך להסתכל על שני הצדדים בבת א' ולומר, דכמו שהראשון נחשב כאילו כופר ומודה במקצת הטלית גם השני כופר ומודה לו ויפטר משבועה.

ועוד צ"ע במה שהאריך הריטב"א בהסברא דאנן סהדי עי"ש, ובסוף מדגיש "נסלק עדותנו כמי שאינה" ואז אמרינן דהוי בדומה למודה במקצת, דלמה נוגע כאן כ"כ 'שנסלק עדותינו כו' .

והנה בחי' הרי"ם (ד"ה אאידך) תמה, דלפי מאי דמסיק בגמ', דבמתניתן תפסי בכרכשתא, למה חשוב כאן הילך. דאם נחשב כאילו כל אחד תפיס בחלקו גם קודם טענתם, אם כן הרי זה כדין הילך שפרע מקצתו קודם שבא לבית דין, שבוודאי לכו"ע הוא פטור. ואם נאמר דנחשב כאילו שניהם תופסים בכולו, משום דכל אחד טוען כולה שלי, וצריך פסק בית דין שיקח כל אחד חציו, אם כן לא הוי הילך כלל, כיון שעדיין אינו מניח השני לקחת חלקו, עי"ש פלפולו.

ונראה, דגם להריטב"א הי' קשה לו כעין שאלה זו ולכן האריך בהסברא דאנן סהדי כו', כיון שזה נוגע היאך מסתכלים על גוף החזקה דשנים אוחזים בטלית, ולפי קביעת החזקה יתבאר אופן השבועה דמתני'. וסבר הריטב"א, דאם נאמר דמתני' כר' חייא קמייתא אזי בהכרח לומר דהחזקה דשנים אוחזים היא חזקה וודאית לכל אחד על החצי שלו דהיכא דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי, ושוב לא שייך שבועה כלל ואפי' כעין דאורייתא, דהוי כאילו כבר פרע חוץ לבי"ד, אבל אם "נסלק עדותנו כמי שאינה" ונאמר דלא דנין על תפיסתם כאילו נחלק כבר, כ"א דהטלית עומד בספק, אזי צריך לדון על טענותיהם לבד ומצד טענותיהם צריכים לפסוק דין חלוקה, שוב שייך לומר דהוי דומה להודאה וכפירה דמודה במקצת, ותקנו שבועה כעין דאורייתא. ואף שעדיין צריך פסק ב"ד שיקח כל א' חלקו, וכעת כל א' טוען כולה שלי ולא מניח שהשני יקח חלקו, מ"מ מצד המציאות נראה כאילו הודה במקצת, כמ"ש הריטב"א דנחשב "כופר מה שבידו" (ומיושב קושיית הרי"ם).

ובזה יובן למה במסקנא, כשאייתינן עלה מטעם הילך ומודה במקצת, סבר הריטב"א דלא שייך לפרוך היכא דהאי מודה להאי כו', אף דפרכו כן בהסברא דהעדאת עדים. והוא משום דכשבאים מכח העדאת עדים ואנן סהדי להאי כו', כשדנין על החצי הראשון של הטלית ואמרינן שהוא של הראשון, באותו דיון כבר הוחלט, שאנן סהדי שהחצי השני לא שייך להראשון כ"א להשני, ולא שייך שבועה אפי' כעין דאורייתא.

אבל במסקנא דסברה הגמ' "נסלק עדותנו כמו שאינה" ואין לדון על גוף הטלית כיון שעומד בספק, אזי בהכרח צריכים לדון על עצם טענותיהם, ואזי צריכים לדון על טענת כל א' לבדו. ומה שהראשון מיחזי כאילו מודה במקצת לא מועיל להשני לפטרו משבועה, משום שטענת כל א' לא מברר לנו שום דבר בגוף הטלית, ולא נחשב בעינינו כאילו הי' כאן הודאה ודאית כ"א מיחזי כעין כפירה והודאה, אבל גוף הטלית עומד בספק, כיון דאמרינן "נסלק עדותנו כמי שאינה", משא"כ אם הוא מטעם העדאת עדים, לא שייך לתקן שבועה. דגדר עדות הוא בירור, וכשאין בירור לא שייך "כעין העדאת עדים" דאם אינו בירור אין כאן עדות כלל.

והנה רש"י פירש, דהילך הוא שאומר, "לא הוצאתים והן שלך בכל מקום שהם", והפנ"י מדייק דרק כשהמעות עדיין מחוסרים גוביינא, והתובע צריך ללכת לקחת מעותיו, אזי הוא דין הילך שנחלקו בו ר' חייא ור' ששת. אבל אם מחזיר המעות לידיו של התובע כו"ע סברי דפטור משבועה (וזה דלא כשיטת הקצות החושן סי' פ"ז סק"ב דגם כשמחזיר המעות בעין, הוי הילך וחייב שבועה לר' חייא).

ולכאו' קשה, שהרי מביאים ראיה לדין הילך ממתני', והרי שם אוחזין בטלית וכבר חזר לידו והיאך חייב שבועה לשיטת הפנ"י.

ולפי הנ"ל מיושב, דרש"י לשיטתו - כיוון דסבר דחזקה דשניים אוחזין לא הוי חזקה ודאית, ועדיין צריך לדין חלוקה, בכדי שכל אחד יזכה בחלקו. א"כ הוא מחוסר גוביינא, והוי כדין הילך. שההודאה היא שהן "שלך בכ"מ שהם" כנ"ל, וראה עד"ז באחרונים הובאו באוצר מפרשי התלמוד שם הע' 6.

(ברם צע"ק דלאחר שפי' הילך כתב רש"י דקס"ד דטעמא משום ר' חייא קמייתא דאנן סהדי דמאי דתפיס כו' והוא הסברא לומר דהוי חזקה ודאית, וצ"ל דכיון דבלא"ה הופרך הקס"ד ובמסקנא לא אמרינן אנן סהדי כו' כמ"ש הריטב"א בשיטת רש"י, שוב לא נוגע כ"כ גדר הילך לפי הקס"ד).

ובכל זה מובנת שיטת רש"י, במה שכתב בתחילת דין דר' חייא קמייתא (ג, א. ד"ה אנן) "אנן סהדי דמה דתפס האי, היינו פלגא" דלכאורה זה סותר לשיטת רש"י דהחזקה דשנים אוחזין לא הוי חזקה ודאית, אלא "דהאי תפיס בכולה" כמ"ש רש"י (ב, ב) ובכ"מ.

ולפי הנ"ל מובן, דרש"י כתב כן רק לר' חייא, ודווקא להקס"ד דהוי כהעדאת עדים ממש, דמדמה שבועה דמתני' לדין מודה במקצת והעדאת עדים דאורייתא, אבל במסקנא גם לר' חייא לא נחשב כאנן סהדי דהאי דידיה הוא כו', כמ"ש הריטב"א "נסלק עדותנו כמי שאינה" והטלית עצמה עומדת בספק, אלא דנחשב כאילו יש הודאה וכפירה מצד טענותיהם, והוי כעין דאורייתא.

ונראה דתוס' ג"כ לשיטתו, דסבר דחזקה דשניים אוחזין הוא חזקה ודאית דאנן סהדי וכו' כמ"ש בריש פירקין, וסבר דכן הוא גם במסקנא דר' חייא, וגם לאחר דמסקינן דבמתני' הוא מטעם הודאה נחשב כהודאה ודאית.

ולכן הוקשה להם דנאמר "כי היכי דהאי מודה להאי, האי נמי מודה להאי", דבכל אופן מצד הטלית הוי חלוקה ודאית או מצד אנן סהדי או מצד הודאה. וגם בדין הילך, י"ל דתוס' סבר, דגם כשמוסר המעות בפנינו, נחלקו ר' חייא ור' ששת אם הוי הילך כמ"ש בחו"מ סי' ע"ה ס"ו ובקצוה"ח סי' פ"ז ועוד.

א. בקובץ תתפג (ע' 28) הובא דעת אדה"ז (בסי' רסג קו"א סק"ח) שהשולח שליח לעשות מעשה המותר לשליח ואסור למשלח חייב המשלח. ודלא כהחת"ס (או"ח סר"א) שבאופן כזה יהיה פטור. עיי"ש וגם בקובץ תתפד (ע' 38 ואילך) מה שהאריכו בביאור השיטות.

ומצאתי בר"ן מפורש לכאו' כדעת רבינו (ולא ראיתי לע"ע מי שיביא הר"ן) והוא בהסוגיא (ביצה יז, א) באחד שלא עשה ערובי תבשילין אי הוא נאסר וקמחו נאסר, או שהוא נאסר ואין קמחו נאסר.

והביא שם הר"ן (ט סע"ב מדפי הרי"ף) גירסת בעל ה"ג (המובא גם בתוס' שם) דהנפק"מ אי קמחו נאסר הוא, דאי קמחו נאסר, לא מצי לאקנויי קמחו לאחרים (שעשו עירובי תבשילין שהם יאפו עבורו) מפני שקמחו אסור כמוהו, אבל אי אין קמחו נאסר, יכול לאקנויי קמחו לאחרים שהם יאפו עבורו. ע"כ. והר"ן מבאר דאף אם אין קמחו נאסר יהיה מותר רק אי יקנה קמחו לאחרים, "דבלאו הכי אי אפשר, דשלוחו של אדם כמותו". ע"כ.

הרי לכאו' מפורש בהר"ן שבנדו"ד אף שהשליח עושה מעשה המותר עבורו (כיון שעשה עירובי תבשילין) - שפיר יתחייב המשלח מצד שלוחו של אדם כמותו וכדעת רבינו, ודו"ק.