1) ענין זה בא בהמשך למה שכתבתי לפום ריהטא בהעו"ב גליון התשע מאות עמוד 76 הערה 2 ד"לכאורה" הא דאין מביאין ביכורים קודם לעצרת והא דאין מביאין ביכורים קודם להקרבת שתי הלחם - שני דינים חלוקים נינהו, וכאן יתבאר שבאמת מפרשי המשנה לא פירשו כן, ודבר זה מתורתו של הגאון הראגאטשאווער למדנו, שיצא לדון בדבר חדש ולבאר דאכן שני דינים חלוקים נינהו, ודבריו יובאו כאן בתוספת נופך ובצירוף מה שיש להעיר עליהם בעז"ה.

2) מכאן ועד סוף המשנה נמצא גם במסכת חלה פ"ד מ"י.

3) יש שאין גורסין "שם" – עיין בילקוט שינויי נוסחאות שברמב"ם מהדורת פרנקל.

4) עמ"ס חלה שם.

5) בפרשת אמור כג, יז: "ממושבתיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרנים סלת תהיינה חמץ תאפינה בכורים לה'".

6) עמ"ס ביכורים שם. ב'קרית ספר' (להמבי"ט) על הל' ביכורים שם כתב, וז"ל: "אין מביאין בכורים קודם לעצרת דכתיב וחג הקציר בכורי מעשיך, שהוא זמן הבאת בכורים, ששתי הלחם הבאים בעצרת היו מתירים החדש למנחות ולהביא בכורים למקדש דכתיב וביום הבכורים, ולכך יניחום עד שיבא עצרת דאלה"כ לא הוי עצרת יום בכורים". וגם מדבריו מבואר לכאורה דהא דאין מביאים ביכורים קודם לעצרת אין זה מדיני מצות ביכורים אלא דכל יסוד איסור ההבאה קודם עצרת הוא משום הך דינא ד'מנחה חדשה' דבעינן שתהיינה שתי הלחם קודמות לכל המנחות והביכורים וכמבואר בסוגיא דמנחות פד, ע"ב (שהביא הקרי"ס כאן) שהובא בפנים.

7) בפרשת ויקרא (ב, יא-יב): "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'. קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח".

8) פרשת פנחס כח, כו: "וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבעתיכם מקרא קדש יהי' לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו".

9) פרשת אמור כג, טז: "עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'".

10) פרשת תשא לד, כב.

11) מנחות פג, ב: "וכולן אינן באין אלא מן המובחר".

12) פרשת קרח יח, יג.

13) פרשת תשא שם.

14) פרשת משפטים כג, טז.

15) לכאורה כוונתו למ"ש בהל' איסורי מזבח סוף פ"ה: "כל המנחות אין מביאין אותן מן החדש קודם שתי הלחם דכתיב בכורים לה' בשתי הלחם, ואם הביא כשר כיון דהותר להדיוט".

16) פנת פענח על הרמב"ם הל' נדרים פ"א ה"י והי"א; הל' מתנות עניים פ"ב.

17) זה לשון הצפנת פענח הל' מתנות עניים שם: "והנה באמת כבר כתבתי בזה בח"ב שינוי מהמשנה דמנחות דף ס"ח ע"ב דנקט שם גבי ביכורים קודם לשתי הלחם וכן לשון רבינו בהל' תמידין ומוספין פ"ז [הי"ז], ובמשנה דבכורים פ"א [מ"ג] ובסוף פ"ד דחלה [מ"י וכן הוא בדברי רבינו הל' בכורים פ"ב ה"ו נקט קודם לעצרת . . . נראה דס"ל דבכורים צ"ל דוקא בעצרת מלבד טעם שתי הלחם".

18) ראה רמב"ם הל' ביכורים פ"ב הט"ז (ע"פ הירושלמי ביכורים פ"א ה"ב) : "אשרה שבטלה אין מביאין ממנה בכורים שהבכורים כקדשי מקדש הן". ושם הי"ט: "יראה לי שהבכורים שנטמאו אינו מסיק בהן התנור כתרומה טמאה מפני שהן כקדשי מקדש", [ובכסף משנה שם דמ"ש הרמב"ם "יראה לי" - "אינו לענין הדין אלא לענין הטעם שנתן מפני שהם כקדשי מקדש", ע"ש]. וראה גם שם פ"ג ה"א. ואכ"מ.

19) ראה גם צפנת פענח הל' תרומות פ"א: "דלענין מיתה חייבין על ביכורים תיכף משנכנס לירושלים והוי בגדר תרומה, ולאחר שראו פני עזרה הוי בגדר קדשי מקדש".

20) במשנה ביכורים פ"ג מ"ג (וכ"ה ברמב"ם הל' ביכורים פ"ד הי"ז): "כל בעלי אומניות שבירושלים עומדין לפניהם" והוא משום חביבה מצוה בשעתה (קידושין לג, ע"א; חולין נד, ע"ב). אבל ראה פירוש המשנה להרמב"ם עמ"ס ביכורים שם.

21) "ונפקא מינא דאף אם נימא דשתי הלחם מתירין שלא כסדרן, עיין מנחות ס"ח ע"ב, ואף אם נימא דדי בהנצה דעלה כמבואר שם דף ס"ט ע"א, מכל מקום לא יביא בכורים קודם לעצרת אם חנטו הפירות לאחר ראש השנה. וזה ר"ל רבינו בהל' ביכורים פ"ב ה"ו שהבכורים שבכרו אחר חנוכה כו' ויניחם עד אחר עצרת וכו' ולא מטעם שתי הלחם רק מטעם עצרת".

22) בפרטיות – ראה בהערה הבאה מלקו"ש חל"ב עמוד 134 ואילך, ומ"ש בזה ידידי הגה"ח ר' אברהם יצחק ברוך גערעליצקי שליט"א בהעו"ב גליונות תתצט ותתק, ע"ש בארוכה.

23) אלא, שכדבר המשנה מנחות סח, ע"ב, חלוקים איסורים אלו, שאם הביא מנחה קודם העומר פסול ואם הביא קודם לשתי הלחם כשר. ושני הסברים נאמרו לבאר חילוק זה (ראה לקו"ש שבהערה הקודמת) : (א) האיסור דהבאת מנחה מתבואה חדשה לפני הקרבת שתי הלחם הוא משום אותו האיסור ד"חדש" שלפני קרבן העומר, דאיסור זה קאי הן על הדיוט והן בנוגע למקדש, והעומר מתיר רק לגבי הדיוט ולא לגבי מקדש, אבל כיון שהאיסור נקלש עי"ז שחלק ממנו הותר לגבי הדיוט, לכן ההקרבה מתבואה חדשה אחר הבאת העומר כשר. [בנוסף להמצויין בלקו"ש ובהעו"ב שבהערה הקודמת יש לציין (כמקור לסברא ושיטה זו) גם למ"ש הרלב"ג בפירושו עה"ת פ' פנחס (כח, כו): "למדנו שהיא [=שתה"ל] הראשונה לכל המנחות הבאות מן החדש. ואע"פ שהעומר מתיר את החדש להדיוט לא הותר לגבוה לכתחלה עד הקרבת זאת המנחה, אלא שאם הביא לא פסל כיון שקרב העומר, שהרי קרא הכתוב מנחת העומר 'מנחת בכורים' אלא שהוא ראוי שימתינו למנחות הבאות מהחטים"]; (ב) האיסור לגבי מקדש הוא איסור בפני עצמו ואינן שייך כלל לאיסור חדש דהדיוט, ואיסור זה הוא רק לכתחילה ולא בדיעבד, כי בקדשים בעינן ששנה עליו הכתוב לעכב, והטעם דלפני העומר פסול, הרי זה משום דבקרבן בעינן שיהי' מותר לישראל כדילפינן בפסחים (מח, ע"א) ממ"ש (יחזקאל מה, טו) "ממשקה ישראל", וכיון שלפני הבאת העומר הרי זה אסור לישראל משום חדש, לכן גם המנחה פסול, משא"כ לאחר הבאת העומר שהוא מותר לישראל נשאר רק האיסור שבמקדש עצמו ואיסור זה אינו אלא לכתחילה.

24) במסכת ביכורים פ"א מ"ו: "מעצרת ועד החג מביא וקורא, מן החג ועד חנוכה מביא ואינו קורא". ובפסחים לו ע"ב מסיק הגמרא ד"ושמחת בכל הטוב" – "לזמן שמחה הוא דאתא, דתנן מעצרת ועד החג מביא וקורא, מהחג ועד חנוכה מביא ואינו קורא". ופירש רש"י: "זמן שמחה, בזמן קצירה ולקיטה שאדם לוקט תבואתו ולבו שמח הצריכו הכתוב קרי' דארמי אובד אבי". וברמב"ם הל' ביכורים פ"ד הי"ג: "המביא בכורים מאחר חג הסכות ועד חנוכה כו' מביא ואינו קורא שנאמר ושמחת בכל הטוב ואין קריאה אלא בשעת שמחה מחג השבועות עד סוף החג".

25) כן הקשה בספר 'יד דוד' עמ"ס חלה שם. ועוד.

26) בקובץ 'דברי תורה' – 'חידו"ת מאת חברי הכולל שע"י מזכירות כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע' חוברת ד (קה"ת תשל"ה), עמוד מו ואילך.

27) משא"כ בסוף ההלכה דמיירי הרמב"ם ב"בכורים שבכרו אחר חנוכה" שפסק ד"הן חשובין משנה הבאה ויניחם עד אחר עצרת", לא סיים "ויקרא עליהן" שהרי עדיין לא קיים בהם מצות הבאה.

28) להעיר, דיש שאין גורסין "שם" – עיין בילקוט שינויי נוסחאות שברמב"ם מהדורת פרנקל.

29) בעניני קדשים וטהרות סימן א.

30) בשו"ת אגרות משה שם הוסיף דמ"ש הרמב"ם "יניחם שם עד שתבוא עצרת", אשר מלשונו זה משמע ד"דוקא אותן בכורים שהביא יניחו עד עצרת", הוא "משום דקדשו בדין בכורים מאחר דמדאורייתא אם הביא כשר ויצא ידי מצותו ואי אפשר להוציאן לחולין . . וימתין עם אותן הפירות ויקרא עליהן דוקא". ודבריו אלו צע"ג, דמאי שייטי' להא "דקדשו בדין בכורים" להא "דמדאורייתא אם הביא כשר", דהא אפילו אם הי' דין תורה שאם הביא הביכורים קודם לעצרת פסול, פשיטא שלאחר שהפריש ביכורים (במחובר) אי אפשר לחליף פירות אלו באחרים, ותלמוד ערוך הוא (יבמות עג, סע"ב ואילך) דביכורים אין להם פדיון.

31) בירושלמי שם: "אנשי אלכסנדריאה הביאו חלותיהן מאלכסנדריאה ולא קיבלו מהן . . . וגזרו עליהן והחזירום. אנשי הר צבועים הביאו ביכורים קודם לעצרת ולא קיבלו מהן". ובתוס' יו"ט עמ"ס חלה שם העתיק דברי הר"ש כאילו כתב [בשם הירושלמי] ע"ד ביכוריהם של אנשי הר צבועים ש"החזירום" להם. ובספר בית דוד על המשניות תמה על התוי"ט כי לא נמצא כדבר הזה בירושלמי כי אם בנוגע לאנשי אלכסנדריאה ולא בנוגע לאנשי הר צבועים. אבל בספר שושנים לדוד כתב דפשיטא [לי' להתוי"ט] דמ"ש הירושלמי "והחזירום" קאי גם על ביכוריהם של אנשי הר צבועים, [ואטו כי רוכלא ליזל וליחשוב].

32) ראה לעיל הערה 3 דיש שאין גורסים "שם".

33) ראה תוס' יו"ט על הא דתנן (ביכורים שם מ"ח. וכ"פ הרמב"ם שם פ"ד ה"י) "נטמאו בעזרה נופץ", ד"הר הבית דהכא נמי לאו דוקא . . אבל רצה לומר עד העזרה" וע"ד הא דתנן ריש מסכת חגיגה [וכ"ה ברמב"ם הל' חגיגה פ"ב ה"ג] "ולעלות מירושלים להר הבית" אע"ג דמצות ראיית פנים אינה מתקיימת אלא בעזרה וכמ"ש הרמב"ם ריש הל' חגיגה. ולפי דבריו א"ש הא דתניא בתוספתא (ביכורים פ"א, ה): "רבי יהודה אומר עד באר הגולה חייב באחריותן מבאר הגולה ואילך אין חייב באחריותן", והרי מפורש במשנה (מדות פ"ה מ"ד. וכ"ה ברמב"ם הל' בית הבחירה פ"ה הי"ז) שלשכת הגולה (שם הי' באר הגולה) היתה בעזרה.

אמנם מ"ש לדמות נדו"ד להא דריש חגיגה, צ"ע, ומשום דאף דמצות ראיית פנים היינו בעזרה דוקא, הרי המשנה שם מיירי בדין קטן שהוא פטור מראי', וע"ז קאמר המשנה "איזהו קטן, כל לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית", ועד"ז ברמב"ם הל' חגיגה שם "כל קטן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית אביו חייב להעלותו ולהראות בו כדי לחנכו במצות", וי"ל דבדוקא נקטו הר הבית (ולא עזרה) משום דעיקר הקושי לקטן בעלי' לרגל הוא העלי' במעלות ההר וע"כ משערים יכלתו בעלי' להר.

עוד י"ל דהנה יעויין בלחם משנה הל' חגיגה שם, שהקשה דכיון שהרמב"ם פסק דנדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט, "הי' לו לבאר כאן שלא יקריב עולתו ביו"ט וכמו שביארו התוס' ז"ל (ד"ה איזהו קטן – חגיגה ב, ע"א)" דכיון דמדרבנן הוא דמחויב "וצריך להביא קרבנותיו", ע"כ למ"ד נדו"ד אין קריבין ביו"ט "אין קריבין עד למחר בחול המועד". ותירץ: "אולי אית לי' לרבינו ז"ל דלא אמרו במשנה חייב בקטן אלא לענין לעלות וליראות עם אביו וזהו שכתב אביו חייב להעלותו ולחנכו אבל לא לענין קרבן". וכ"כ השפת אמת (על דברי התוס' שם) ש"מדברי הרמב"ם נראה דאין צריך להביא כלל קרבן". והוסיף השפת אמת ד"אע"ג דבגדול כה"ג איכא איסורא לבוא לעזרה ברגל בלא קרבן (וכמ"ש רמב"ם שם), מ"מ בקטן משום חינוך שרי" וע"ד מ"ש התוס' פסחים פח ע"א ד"ה שה לבית דאף דאסור לספות לו לקטן איסור בידים "כה"ג דאיכא חנוך מצוה שרי". אמנם באמת י"ל דכיון דאפילו אם יכנס הקטן לעזרה לא יתחנך במצות ראי' כתיקונה שהרי "הראי' האמורה בתורה היא שנראה פניו בעזרה כו' ויביא עמו קרבן עולה", [וצ"ל דמ"ש הרמב"ם דהחיוב להעלות הקטן הוא "כדי לחנכו במצות" הוא ע"ד חיוב חינוך קטנים להתענות לשעות וכמ"ש בהל' שביתת עשור פ"ב ה"י (שם כתב ג"כ "כדי לחנכו במצות"), וכמ"ש רבינו מנוח שם שאין זה מצות חינוך דרבנן האמורה בכ"מ, אלא "חובה המוטלת על כל אדם מעצמו ללמד ולהרגיל בניו ללכת בדרכי יושר", ע"ש בארוכה], א"כ לא תקנו חז"ל שיכניס האב את בנו הקטן לעזרה ממש (לספות לו איסור בידים, ולעבור על מ"ש בתורה (פרשת משפטים כג, טו; פרשת תשא לד, כ) "ולא יראו פני ריקם"), וע"כ הוא דנקטו בנדון זה "הר הבית". וצ"ע.

ולהעיר מהא דאיתא בר"ה כז, ע"א לענין התקיעה בחצוצרות ש"לא היו נוהגין כן אלא בשערי מזרח ובהר הבית בלבד" שנאמר (תהלים צח, ו) "בחצצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה', לפני המלך ה' הוא דבעינן חצוצרות וקול שופר, אבל בעלמא לא", וכתב שם בטורי אבן לתמוה "כיון דנפיק לה מהריעו לפני ה' למה נוהגין כן בהר הבית הא אין לפני ה' אלא מקדש לבד והא גבי שחוטי חוץ כתיב (פרשת אחרי יז, ד) לפני ה' ואם שחט בהר הבית חייב . . . והכי מוכח בכולה סדר קדשים דאין לפני ה' אלא בעזרה, מיהו מצינן בפ"א דמס' ביכורים ומנין שחייב באחריותן עד שיביאם להר הבית שנאמר (פרשת משפטים שם, יט; פרשת תשא שם, כו) תביא בית ה"א מלמד שחייב באחריותו עד שיביאם להר הבית, שמע מינה שאם הביאם לשם שוב אינו חייב באחריותן, ושמע מינה הר הבית בית ה' קרי".

ובשיטת הטורי אבן יתכן לומר בשני אופנים: חדא, דס"ל כמ"ש בספר מקדש דוד סימן א סק"ג וסימן כז סק"א דבאמת משהביא הביכורים להר הבית קיים בהם מצות הבאה, וע"כ הוא דקיי"ל "דמשהביאם להר הבית אף שלא הביאם לעזרה נפטר מאחריותן לפי שכבר הביא לבית ה'", "כיון דכל הר הבית בכלל המקום אשר יבחר, קרינן בו בית ה' אלקיך" ולענין הבאת ביכורים סגי בזה "שיהא קרינן בי' תביא בית ה' אלקיך" [ולפי זה נצטרך לומר דהא דקיי"ל דביכורים טעונים הנחה אין זה משום דזהו גמר הבאתם וכמו שפירש הגרי"א העלער וכמדוייק מלשון הרמב"ם]. ועוד יש לומר, כמ"ש הגרי"א העלער שם דאף שאינו מקיים מצות הבאת ביכורים עד שיביאם לעזרה ויניחם שם, מ"מ חיוב אחריות ביכורים אינו אלא עד שיביאם להר הבית. וכ"כ באגרות הגרי"ד הלוי שי"ל לאחרונה מכת"י בדבריו על הרמב"ם בהל' ביכורים, ע"ש. ואכמ"ל.

א. איתא בגמ' חולין (ק, א): "דרש רב: כיון שניתן [האיסור] טעם בחתיכה - חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן, מפני שהם מינה", ומוקי לה אביי התם שחתיכת הנבילה התבשלה תחילה עם חתיכה אחת כשרה וזו קבלה טעם ממנה, ואח"כ סילק להחתיכה דנבילה והניח שם הרבה כשרות עם החתיכה שנאסרה תחילה, דאמרינן דחתיכה שנאסרה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן אף שיש ששים כנגדה, דקי"ל כר' יהודה דס"ל מין במינו במשהו.

ובתוס' שם (ד"ה בשקדם): "וא"ת, למה לי שחתיכה של היתר קבלה טעם מן הנבילה, אפי' לא נתנה טעם נמי, דהא במינה אוסרת בכל דהו. ואומר ר"ת, דנהי דהיא גופא מיתסרא בכל דהו, מ"מ לא אמרינן שתעשה נבילה לאסור כל האחרות, כיון שהיא עצמה לא נאסרה אלא בכל דהו". ע"ש.

וכדברים אלו פסק הטור (סי' צב) דאיסור חתיכה נעשית נבילה לא נאמר אלא כשהחתיכה הראשונה נאסרה ע"י שקיבלה טעם מן האיסור ולא כשנאסרה במשהו.

והנה הט"ז (שם סקט"ז) למד מזה כלל גדול בגדר איסור משהו, וז"ל: "מבואר בזה, דאע"פ שלר' יהודה הוי מין במינו במשהו, מ"מ, היינו דוקא שתחילה נאסר במשהו, אבל אם נתבשל אח"כ במינו - אין כח לאסור אם יש ששים נגד החתיכה שנאסרה. ולא אסרינן מכח מין במינו במשהו, כיון שאין גוף האיסור כאן אלא שבלעה מאיסור משהו, ע"כ היו שאר החתיכות הכשרות מותרות. אבל אם נאסרה החתיכה תחילה מאיסור הרבה שנתן בה טעם - אז אוסרת במשהו את מינה האחרות ולא מהני ששים נגדה.

"וכיון שאמרינן סברא זאת באיסור משהו במין במינו לר' יהודה, שהוא מן התורה, כדאיתא ריש פרק כיסוי הדם [שם פז, ב. וראה גם שם צח, ב. ובמנחות כב, ב] מקרא ד'ולקח את דם הפר' [ויקרא טז, יח] - מכ"ש שנימא הכי באיסור משהו דמדרבנן, כגון חמץ בפסח, דאיסור משהו שלו מדרבנן. וכן ביין נסך, פשיטא שכל שנאסר תחילה מחמת מינו במשהו - אינו אוסר אח"כ, אם נפל לאחרים ויש ששים כנגדו, דאז אין משהו אוסר . . בין במינו בין שלא במינו (בס'), דבמשהו אסור, דלא נעשה נבילה אם נאסר במשהו שיאסר אח"כ במשהו, דתרי משהו לא אמרינן". עיש"ב.

אולם הש"ך בנקודות הכסף (שם סק"ד) חלק על יסוד זה, וכתב ד"מה שס"ל דחמץ בפסח שנתבשל עם חתיכה, ואח"כ נתבשל אותה חתיכה עם אחרות אינה אוסרת במשהו - הוא דבר תמוה. ושאלתי לכמה רבני קשישאי וגדולי המורים, וכולם אמרו פה אחד, שמעולם נוהגין לאסור כל התערובות . . וכן נראה באמת, דהא מ"מ אותו טעם משהו שבחתיכה הראשונה אוסר שוב החתיכות, כיון דחמץ בפסח במשהו בין במינו בין שלא במינו". ע"ש. הרי שחולק על עיקרי יסודו דהט"ז דתרי משהו לא אמרינן וס"ל דגם חתיכה שנאסרה מחמת משהו אוסרת כל החתיכות אף בדאיכא ששים נגדה (למעט מקרים מסוימים, כדלהלן).

ב. ולכאורה ניתן לבאר דברי הש"ך דאמרינן תרי משהו בעלמא, ע"פ המבואר בלקו"ש ח"ז (ע' 149) בהגדרת איסור משהו ופעולתו בדבר הנאסר, ש"החומרא היא בהאיסור, שהאיסור - הקליפה ["ראה תניא סופ"ו ובכ"מ, שהחיות של דברים האסורים הוא מג' קליפות הטמאות" - הע' 16 שם] - אשר נמצא בדבר שאסור במשהו הוא הנקודה העצמית של הקליפה, ולכן אי"צ שום שיעור של כמות מסויימת, ונמצאת בכל תקפה גם במשהו". ע"ש. וכן להלן שם (ע' 150): "איסור שמצריך שיעור מסוים, זהו מצד שנמצאת בתוכו רק התפשטות הקליפה . . אבל איסור שהוא במשהו זהו מצד שנמצאת בו הנקודה של הקליפה". ע"ש.

ועד"ז יש לבאר בנדו"ד, דכיון שאיסור משהו הוא איסור החודר בכל החתיכה, א"כ פשוט שיכולה לאסור לשאר החתיכות כדין חתיכה נעשית נבילה, לא פחות מחתיכה שנאסרה בנותן טעם.

אלא דעפ"ז יל"ע מאידך גיסא, בטעם שיטת הט"ז דלא ס"ל הכי ולדעתו תרי משהו לא אמרינן.

ג. והנראה בזה, בהקדים מ"ש רבינו בשלחנו הטהור (סי' תמז סט"ז), וזלה"ק: "אם נתערב מקצת תערובות זה בתערובת ב' ומהתערובות הב' לתערובות ג' ומג' לד' וכן לעולם, כגון תבשיל שנאסר מחמת חמץ משהו ונפל מעט רוטב מתבשיל זה לתבשיל אחר ומתבשיל ב' לתבשיל ג' ומג' לד' וכן לעולם - כולם אסורים באכילה ובהנאה. וכן חתיכת בשר שנתבשלה באחד מתבשילין הללו שנאסרו ונאסרה היא עמהם ואח"כ נתשבלה עם תבשיל אחר, אע"פ שיש באותו תבשיל ס' כנגד אותה החתיכה - הרי היא אוסרת את הכל, לפי שמשהו חמץ שנבלע בתבשיל ראשון נתפשט בכל חלקי התבשיל ואין משהו בתבשיל שלא יהי' בו משהו מטעם החמץ, שמשהו אין לו שיעור ויכול הוא להתפשט ולהתחלק לאלפי אלפים משהויין, כשנפל מעט רוטב מתבשיל זה לתבשיל אחר - נפל עמו גם משהו מטעם החמץ ונתפשט משהו זה בכל חלקי התבשיל וכן לעולם. וכן חתיכת בשר שנתבשלה בא' מתבשילין הנאסרים - קבלה משהו מטעם החמץ משהו שבתבשיל, וכשבישלה בתבשיל אחר היא פולטת מעט מטעם החמץ משהו שבתוכה ואוסרת כל התבשיל. ואפי' נתערבה חתיכה זו באלף חתיכות יבש ביבש - כולן אסורות באכילה . .

"ויש מתירין אפי' באכילה, אם נתערבה בב' חתיכות אחרות יבש ביבש, כיון שאין בחתיכה זו אלא טעם משהו חמץ. ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד מרובה או שעת הדחק, לאסור חתיכה אחת לפי המנהג שנתבאר ביו"ד סי' ק"ט". ע"כ.

הרי שהביא למחלוקת הפוסקים האם חתיכה שנאסרה מחמת משהו אוסרת לשאר החתיכות במשהו, ואף ביאר את הסברות לכאן ולכאן, דלדעה הא', דבר שנאסר במשהו אין לו שיעור ויכול הוא להתפשט ולהתחלק לאלפי אלפים משהויין. ולכן, גם חתיכה שהיא עצמה נאסרה מחמת איסור משהו בכוחה לאסור במשהו גם את החתיכות האחרות וזאת משום שהאיסור שחדר בה מתפשט ומתחלק גם בשאר החתיכות. אולם לדעה הב', כיון שכל מה שנמצא בחתיכה הוא רק טעם משהו חמץ אין בכוחו לאסור את שאר החתיכות.

ויש לבאר חקירה זו בעומק יותר ולקשרה בהחקירה הידועה (ראה לקח טוב, להגר"י ענגיל ז"ל, כלל טו-טז. וראה לקו"ש חי"א ע' 65 ואילך. חי"ב ע' 126 ואילך. חכ"ד ע' 95 ואילך ועוד) מה יותר מכריע, ריבוי הכמות או גודל האיכות, ועפ"ז יש לדון בנדו"ד:

כשאנו דנים על חתיכה זו שנאסרה מחמת משהו איסור שנפל לתוכה אנו יכולים לדונה בב' אופנים: א) כמות האיסור, שאז אנו אומרים, שלמרות שנמצאת בה רק כמות קטנה של איסור, אך מ"מ לאיסור זה אין שיעור ויכול הוא להתפשט ולהתחלק לאלפי אלפים משהויין, ולכן כשנופלת חתיכת איסור לתוך תבשיל היתר ואסרתו במשהו הרי משהו זה מתפשט בכל התבשיל ואוסרו עולמית, גם אם יש כנגדו ששים חתיכות היתר. ב) איכות האיסור, שאז יש מקום לומר, שכיון שאיכות האיסור שלפנינו אין בה כ"א "טעם במשהו" של איסור, לכן אין בכוחה לאסור את שאר החתיכות כאשר יש ששים כנגד אותו טעם משהו.

ועפ"ז מבוארת מחלוקת הש"ך והט"ז בטוב טעם ודעת, דהש"ך ס"ל כהאופן הא', דאזלינן בתר כמות האיסור, ולכן, כיון שמשהו מתפשט ומתחלק בכל החתיכות, אמרינן שעושה נבילה גם אם אותה חתיכה עצמה נאסרה מחמת משהו. וכן דעת רבינו להלכה1. אולם הט"ז ס"ל כהאופן הב', דאזלינן בתר איכות האיסור, וכיון שאין בו כ"א טעם משהו איסור אזי חתיכה שנעשתה נבילה מחמת איסור משהו שבתוכה אינה אוסרת לחתיכת האחרות מדין חנ"נ, כיון שאין בה ממשות איסור אלא טעם משהו.

ד. והנה הט"ז תמך יסודותיו בהררי קודש, בדברי ר"ת שהובאו בתוס' חולין. ומשם הוכיח דתרי משהו לא אמרינן, ודבר זה מהוה הוכחה גדולה לשיטתו ולעומת זאת - קושיא עצומה לשיטת הש"ך.

ולכן המשיך הש"ך וחידש: "ולא דמי למ"ש התוס' והרא"ש [שם פ"ז סי' לח] והטור [שם] גבי מין במינו לר' יודא, דאם נאסרה החתיכה תחלה במשהו מחמת מינו ונתבשלה אח"כ עם חתיכות אחרות - אינה אוסרת במשהו אע"פ שהם מינן - דהתם, היינו טעמא, דכיון דלא אמרינן דהחתיכה נעשית נבילה, כיון שלא נאסרה בנותן טעם, א"כ, ליכא למימר דאותו משהו שבחתיכות יאסור כל החתיכות האחרות, דכיון דהחתיכה לא נעשית נבילה, א"כ, לא הוי אותו משהו לגבי החתיכות האחרות מינו, דלא שמעינן לר' יודא דאמר מין במינו לא בטיל אלא כשאותו מין הוא של איסור לבדו, אבל לא כשכח אחר מעורב בו. והכי נמי, כיון שהחתיכה לא נעשית נבילה, א"כ, אותו משהו מעורב בכח אחר וחשיב אינו מינו לגבי החתיכות האחרות, דהא אותו משהו הוא מעורב והחתיכות אינם מעורבים, א"כ, אין מין זה דומה לחבירו".

ואף הוא תמך יסודותיו בהררי קודש, בדברי הר"ן בסוף פרק גיד הנשה (שם לו, א. בדפי הרי"ף דיבור ראשון), שהקשה אף הוא כקושיית התוס' הנז', ויישבה בזה"ל: "ונראה לי, דכל שלא נתן טעם בחתיכה, אע"ג דמיתסרא - לא חשיב איסור למימר בה חתיכה עצמה נעשית נבילה, וכל שאינה נעשית נבילה - אינה אוסרת כל החתיכות כולן, דאע"ג דאמר ר' יודא מין במינו לא בטיל - לא שמעינן לי' הכי כל שטעם אחר של היתר מעורב בו".

ולפ"ז חילק הש"ך בין איסור מין במינו לדעת ר' יהודה לחמץ בפסח, "כיון [דחמץ בפסח] בתבשיל אוסר במשהו בין במינו בין שלא במינו, א"כ, אפי' תימא דכיון שכח אחר של היתר מעורב בו חשיב אינו מינו, מ"מ, הא אוסר במשהו אפי' שלא במינו". ע"ש.

הכלל היוצא מדברי הש"ך, דדבר שלולי נאסר ונתערב שלא במינו היו דנים אותו בנותן טעם, הרי אם נאסר במשהו אינו יכול לאסור חתיכות אחרת במינו מחמת איסורו מדין מין במינו, שכן כבר אין לו שם "מינו" יותר, שמאחר שנאסר במשהו ולא נעשה נבילה מחמת זה (שאיסור חנ"נ הוא רק בנ"ט), הרי שכוח אחר מעורב בו ואיקרי "אינו מינו" ומתבטל בדאיכא ס'. משא"כ אם עיקר איסורו הוא משהו, בין במינו בין שלא במינו, אזי נעשה נבילה ואוסר לשאר החתיכות, גם אם אין בו כ"א משהו איסור.

אך הנה אחת הנפק"מ שהוציא הש"ך מכללו היא "לענין חמץ בפסח בדבר יבש, למאי דקי"ל (יו"ד סו"ס קב. או"ח סי' תמז), דיבש בפסח לא בטל משום דבר שיש לו מתירין, כגון שנאסרה חתיכה מחמת משהו, ושוב נתערבה אותה חתיכה באחרות, אפילו במינן - לא אמרינן שהאחרות יאסרו, משום דדבר שיש לו מתירין בטיל שלא במינו. ואין החתיכה שנאסרה מחמת משהו נעשית נבילה, א"כ, אין אותו משהו שבחתיכה הראשונה אוסרת החתיכות האחרות משום דבר שיש לו מתירין, דכיון דכוח אחר מעורב בו לא חשיב מינו לגבי האחרות, כמ"ש למעלה".

אלא דעפ"ז צ"ע טובא דעת אדה"ז, שנידוני' דהש"ך - חמץ בפסח בדבר יבש - הוא נידוני' בסי' תמז שם, ופסק בו לחומרא, לאסור מחמת אותו משהו לכל החתיכות, כמו שהובאו לעיל דבריו. ומשמע דלא ס"ל לחילוק הש"ך, ולדעתו, גם דבר שמתבטל שלא במינו, אם נאסר במשהו - יכול לאסור אף שאר החתיכות במשהו. וצ"ע איך יפרנס דברי ר"ת בחולין מהם הוכיח הט"ז שיטתו דתרי משהו לא אמרינן.

והנה מקור דברי רבינו בזה הם במג"א (שם סק"א), ושם ציין לתורת חטאת (כלל לט דין ו), והביא דמקור הדברים הוא במרדכי (פסחים רמז תקנג) שכ' הטעם, משום דבלח איסורו במשהו ה"ה ביבש שנאסר במשהו בין במינו בין שלא במינו, והביא לדברי הש"ך הנז', וכתב שכנראה נעלם ממנו דברי המרדכי למרות שהוא עצמו הביאם בסי' קב (ש"ך סקי"ג). וכ"כ המג"א להלן (סי' תרז סוסקי"ג), בשם הגהות איסור והיתר מרמ"א (כלל כד דין ג).

ואכן דבר תמוה, היאך נתעלם הש"ך מדברי המרדכי שהביאם בעצמו בסי' קב. ומאידך, איך יתיישבו דברי המרדכי עם סברת התוס' הנ"ל מינה מוכח דתרי משהו לא אמרינן.

ה. והנראה לענ"ד בביאור כל הנ"ל, דלכאורה מחלוקת הש"ך והמג"א (ועד"ז רבינו) תלוי' בגדרו של איסור משהו היכא דאוסר בין במינו בין שלא במינו, דלכאו' יל"פ בתרי אנפי:

א) ביטול איסור בשאינו מינו הוא משום דאפשר לברר האיסור ע"י טעימתו ולהכשירו או לבטלו בששים (כמחלוקת המחבר והרמ"א בריש סי' צח אם האידנא סמכינן טעמת עכו"ם), אך איסור שנפל למינו אי אפשר לברר טעמו, ומחמת זה אסרינן לי' במשהו אף אם לא נתן בו טעם ולא בטל, ודבר שנאסר במשהו בין במינו בין שלא במינו הוא מחמת חומר איסורו.

ב) שונה דבר שנאסר במשהו בין במינו בין שלא במינו מאיסור משהו דמין במינו דוקא, דמין במינו אוסר במשהו מחמת גריעותו שלא נתן טעם, ואילו איסור שמתחילתו נאסר במשהו גם שלא במינו הוא גדר אחר לגמרי, שאיסורו מלכתחילה אינו תלוי בנ"ט אלא אסור אף במשהו.

וי"ל דבהא פליגי הש"ך ורבינו;

דהש"ך ס"ל כהאופן הא', דדין איסור דמשהו הוא מחמת גריעותו דהדבר האוסר, שלא נתן טעם בחתיכה לכן מחמירינן ולמרות שמחמירים בו ואוסרים להחתיכה אף במשהו, אך מ"מ חתיכה זו אין בכוחה לאסור חתיכות אחרות, כיון שלגביהם היא "אינו מינו", כיון שכח אחר מעורב בה, וכיון שכן, אמנם א"א למיטעמה אך יש לבטלה בס' כשאר החתיכות ולא תאסור כולם במשהו. משא"כ היכא דהחמירו מלכתחילה לאסור גם שאינו מינו במשהו, כבחמץ בפסח בתבשילו, אזי אפילו תימא דכיון שכח אחר של היתר מעורב בו חשיב אינו מינו, מ"מ הא אוסר במשהו אפי' שלא במינו.

אולם רבינו ס"ל כהאופן הב', דאכן האיסור דמשהו הוא מחמת גריעותו שלא נתן טעם בחתיכה, אך כ"ז נאמר רק היכא דטעם האיסור הוא משום שנתן טעם בחתיכה, ואז אמרינן דייאסר במשהו כיון דליכא למיקם בטעמי', ועל כגון דא איירי התוס' דתרי משהו לא אמרינן. אולם דבר שמעקרו נאסר במשהו יש לו גדר אחר לגמרי, שהאיסור הוא כ"כ גדול עד שאוסר הכל מצד המשהו, ומשהו זה שבחתיכה בכוחו לחדור גם לחתיכות אחרות ולאוסרם מדין חנ"נ מחמת גודל איסורו, בין במינו בין שלא במינו.

ובסגנון אחר ובעומק יותר:

לדעת רבינו, בדבר שנאסר מחמת נ"ט תלוי הדבר באיכות האיסור הנמצא בחתיכת ההיתר. ולכן אמרינן דשאני משהו, דגרע, מכיון שאין בו ממשות האיסור כבנתינת טעם, אך בדבר שנאסר מעיקרו מחמת משהו מסתכלים מלכתחילה על כמותו של האיסור, שבכוחו להתפשט ולהתחלק לאלפי אלפים משהויין ובכך לאסור לכל החתיכות.

אולם לדעת הש"ך, גם אם מסתכלים מעיקרא על הכמות, כבחמץ בפסח, בתבשיל שאסר במשהו בין במינו בין שלא במינו, מ"מ גם כאן מצטרף לחשבון איכות האיסור, וכיון שיש בו רק טעם משהו חוזר הוא להיקרא אינו מינו כיון דכח אחר מעורב בו, אלא דכאן לא איכפת לן בהא, כיון דלמעשה, אוסר גם בשאינו מינו במשהו מחמת חומר איסורו.

ומכאן נובעת מחלוקתם בדין יבש ביבש בחמץ בפסח במינו;

דהש"ך עמד בדעתו, דכיון דבשאינו מינו בטל כיון שהוא דבר שיש לו מתירין, לכן, הגם שבפסח חתיכה זו אוסרת במשהו, אך כאשר החתיכה שנאסרה מבקשת לאסור חתיכות האחרות דהוו מינה מכח המשהו איסור שנמצא בתוכה - אמרינן דאינה אוסרת, דכיון דכח אחר מעורב בה שוב הויא בגדר אינו מינו ובטלה ברוב.

ולכן, גם כשהביא הש"ך לדעת המרדכי (בסי' קב שם, בשם יש אומרים) כביאור לדברי הרמ"א (שם ס"ד) דחמץ בפסח לא מיקרי דבר שיש לו מתירין ואינו בטל שלא במינו, כתב: "מיהו י"ל בזה, דמ"מ [בערב פסח], בטל שלא במינו כשאר איסורים שיש להם מתירים, ומה שאינו בטל בפסח אפי' שלא במינו - היינו משום חומר איסורו, וכמ"ש הרמב"ם פט"ו מהל' מאכלות אסורות דין י"ב". הרי שגם בפסח נקרא החמץ לדעתו ככח אחר מעורב בו, אלא שמחמת חומר חיסורו יש אומרים דמחמירינן בי' ולא בטל אפי' שלא במינו, אך הוא עצמו ס"ל בנקודות הכסף שם דבטל שלא במינו כיון שכח אחר מעורב בו, כנ"ל.

אולם רבינו הלך בשיטתי' דהמרדכי, דשאני איסור משהו דחמץ בפסח, שכיון שאסר לח בלח אוסר גם יבש ביבש אפי' שלא במינו, והיינו משום שכאן גדרו אחר לגמרי ואי"ז מצד גריעתו האיכותית שלא נתן מספיק טעם בההיתר כ"א מצד מעלתו הכמותית, שמתפשט ומתחלק בכל חתיכות היתר ואוסרם, ולכן גם חתיכה שנאסרה במשהו ונפלה לחתיכות היתר - אינה בטלה בהם אפי' שלא במינו, כיון שאיסור המשהו שבה מתחלק ומתפשט בהם וגובר עליהם.

וממילא אין סתירה בדבריו להמבואר בתוס' חולין הנ"ל דתרי משהו לא אמרינן, דכללא דהתוס' איירי בכל איסור משהו האוסר רק במינו, אולם רבינו מיירי באיסור משהו האוסר בין במינו בין שלא במינו, שגדרו אחר לגמרי מאיסור משהו דמין במינו דוקא, ולכן אמרינן בי' דאוסר אף לשאר החתיכות במשהו וכן לעולם.

[ומה שמ"מ סמך במקום הפסד מרובה או שעת הדחק על הדיעות המקילות משום דרק טעם משהו חמץ יש בהחתיכות - י"ל כמ"ש בס' פסקי אדמו"ר הזקן בהל' איסור והיתר (קה"ת תשנ"ו, ח"א סי' צב אות ב או"ק ב), שטעם הקולא הוא בשל צירוף כל דעות המתירין, דהיינו דעת הסוברים (בשו"ע) שיבש ביבש בטל, דעת הנקוה"כ דמין בשאינו מינו בטל בכה"ג, ודעת הא"ז (סי' תמז סקט"ז) שפסק להקל בנדו"ד. ע"ש. ולדברינו מוכרח הוא].