אי' במס' שבת (ח, א): "אמר אביי זרק כוורת לרה"ר גבוהה י' ואינה רחבה ו' חייב, רחבה ו' פטור" [כי אז לפי החשבון הוה הרוחב של הכוורת ד' על ד', ובמילא הוה הכוורת רה"י]. ונחלקו רש"י ותוס' בטעם הפטור, רש"י (ד"ה רחבה) כתב וז"ל: "רחבה ו' פטור - דהוי רשות לעצמה, ואנן ממשכן גמרינן שהיו זורקין מחטיהן במלאכתו זה לזה, ולא היו זורקין רשויות. [ומקשה:] וא"ת בדלא גבוהה עשרה נמי רשות לעצמה היא, דהא שמה כרמלית. [ומתרץ:] ההיא לאו מדאורייתא הוה רשות, אלא מדרבנן, ולא להקל על דברי תורה בא כגון זו שיפטר מחטאת". עכ"ל.

אמנם בתוס' (ד"ה 'רחבה') כתבו פי' אחר וז"ל: "שהכוורת עצמה נעשית רה"י כשתנוח, והוי כזורק מרה"י לרה"י דרך רה"ר דפטור, כדאמר לעיל (ד, א) דלא יליף זורק ממושיט..." עכ"ל.

וכ' המהרש"א וז"ל: "נ"ל דלא ניחא להו כפרש"י דאנן ממשכן גמרינן כו' ולא היו זורקין רשויות כו' עכ"ל, דא"כ מהאי טעמא כרמלית ומקום פטור, אע"ג דלא הוו רשות לעצמן, מ"מ רשויות אחרות מקרי אף מדאורייתא, ובאלו רשויות נמי לא היו זורקין אלא מחטיהן כו' כפירש"י ודו"ק". עכ"ל.

והקשה החת"ס על המהרש"א דאם ס"ל להתוס' שגם כרמלית ומק"פ נקראים רשויות (אשר לכן גם ע"ז חל הגדר של זורק רשויות), א"כ קשה גם לפי פירוש התוס' עצמם, דכמו שאמרי' שאם הכוורת הוי רה"י ה"ז נקרא שנח ברה"י, והוה זורק מרה"י לרה"י דרך רה"ר, כמו"כ צ"ל באם זה כרמלית, שיהיה נק' שנח בכרמלית, והוי זורק מרה"י לכרמלית דרך רה"ר, וצ"ל פטור, ומוסיף "והודה לי מ"ו והגאון זצ"ל", ולכן ס"ל להחת"ס שהתוס' לא ניחא להו פרש"י מטעם אחר, מטעם קושיית התו"י "דאשכחן מיהא שהיו מוציאין רשויות כגון ארון ומזבחות". (וראה פנ"י שפי' שהתוס' לא ניחא להו פרש"י "משום דלשיטת רש"י שייך הך מילתא אפי' בזורק ד"א ברה"ר, וא"כ אמאי לא קאמר אביי בזריקה כה"ג, משא"כ לפי התוס' לא שייך מימרא דאביי כלל בזורק ברה"ר עצמו". וראה בעוד מפרשים)

ולכאורה קושיית החת"ס על המהרש"א קושאי אלימתא היא. ומוכרח לומר שס"ל להמהרש"א שס"ל להתוס' שלגבי דין זורק רשויות ה"ז אכן נקרא רשות, ולכן באם הפטור כאן הוא מה שהוא זורק רשויות, הו"ל לפטור גם באם זרק כרמלית, משא"כ לגבי זה שיהי' נק' שנח בכרמלית, לא אמרי' שהוא רשות, כלומר: לגבי הנדון האם זה נקרא "חפץ" או רשות", אמרי' שהוה רשויות, אבל לגבי מקום נפילתה, אי"ז רשות אמיתית כדי לומר שפטור מטעם שנח בכרמלית.

אבל הא גופא צריך ביאור - מהו החילוק?

וי"ל בזה בהקדים לחלק בין הפטור דכוורת מטעם זורק רשויות (כרש"י) לגבי הפטור מטעם שנח ברה"י (כתוס'), די"ל דאם פטור מטעם זורק רשויות ה"ז "פטור", משא"כ אם פטור מטעם שנח ברה"י ה"ז "שאינו חייב". כלומר: הפטור מטעם זורק רשויות הוה בגדר "שלילת החיוב", והפטור מטעם שנח ברה"י הוה בגדר "העדר החיוב", וכידוע שהחילוק בין "העדר" ל"שלילה", הוא ש"העדר" ענינו שמעיקרא אין כאן הדבר, ו"שלילה" ענינו שהדבר שייך כאן אלא ששוללים אותו, ע"ד החילוק בין המצב שפורסים וילון על החלון ביום, לגבי המצב של לילה, דכשהוא לילה הוה "העדר" האור, שהרי מעיקרא אין כאן אור, משא"כ כשפורסים וילון על החלון ביום, "שוללים" את האור שיש כאן. עד"ז בעניננו, שלפעמים יש מציאות שמעיקרא אין סיבה לחיוב ולכן פטור, שאז הוי הפטור בגדר "העדר", ולפעמים יש מציאות שיש סיבה לחיוב, אלא שמאיזה טעם מסלקים החיוב, ולכן הוא פטור, וזהו בחי' "שלילת" החיוב.

וי"ל שבזה חלוק הפטור דזורק רשויות מהפטור שנח ברה"י, דפטור של זורק רשויות הוה בחי' "שלילה", כי באמת הוה בגדר איסור הוצאה, שהרי זרק דבר מרה"י לרה"ר, אלא שיש כאן סיבה לפוטרו מן החיוב, מה שהוא רשות לעצמו, משא"כ אם אמרי' שנח ברה"י, הרי מעיקרא אין כאן סיבה לאיסור, שהרי לא הוציא מרה"י לרה"ר, והפטור הוא בבחי' "העדר" החיוב.

כלומר: הפטור דזורק רשיויות פירושו שמה שזה הוה "רשות", ה"ז סיבה חיובית לפטור את הזורק מן החיוב שהי' בזריקתו, משא"כ הפטור דנח ברה"י אינה סיבה לפטור מן החוב, כ"א שאין כאן סיבה מעיקרא לחיוב.

מהנפק"מ בין ב' אופנים אלו הוא בנדון שיהי' סיבה מצד שני לחייבו על זריקתו, האם יתחייב, דאם הפטור הוא מטעם זורק רשויות, עדיין יהי' פטור, שהרי יש כאן סיבה לפוטרו מן החיוב, זאת אומרת, מה מוסיף זה שיש כאן סיבה אחרת לחייבו, הרי כבר לפנ"ז יש עליו סיבה לחייבו, מה שזרק דבר מרה"י לרה"ר, אלא שאעפ"כ התורה פטרתו מטעם שכשזורק "רשות" פוטרים אותו מחיובו, וא"כ ה"ז פוטרו גם מן החיוב שיש עליו מצד השני; משא"כ אם הפטור הוא מטעם שנח ברה"י, ופטור רק לפי שאין כאן סיבה לחייבו, הנה עכשיו שאכן יש כאן סיבה לחייבו מצד שני, פשוט שמחייבים אותו, כי אין כאן שום סיבה לפוטרו מן החיוב.

[וכמובן בפשטות שבנדון של "שלילת דבר", הפירוש הוא שיש כאן ענין "חיובי" השולל ומבטל הדבר, ובנדון של "העדר דבר", אין כאן שום ענין חיובי הגורם שהדבר לא יהי', ולכן [אף שמעיקרא יש מעלה בה"עדר הדבר" לגבי "שלילת הדבר", כי ב"העדר הדבר" אין כאן הדבר כלל, משא"כ ב"שלילת הדבר" אכן יש כאן הדבר אלא ששוללים אותו, מ"מ יש גם מעלה ב"שלילת הדבר", והוא: שבאם יהי' סיבה אחרת שהדבר אכן יהי' הנה בנדון שבתחילה הי' "העדר הדבר", עכשיו שבאה סיבה אחרת להדבר, אין שום טעם שלא יהי' הדבר, משא"כ באם מעיקרא הי' בבחי' "שלילת הדבר", היינו שהדבר כבר הי', ושללו אותו, הנה גם כשיש סיבה אחרת להדבר, עדיין (אפ"ל ש)אינו כאן, כי יש סיבה חיובית לשלול הדבר.

וע"ד המבואר בחסידות מעלת הבע"ת לגבי הצדיק, שהצדיק היות ולא עשה רע מעולם, הנה כשיבוא מצב של נסיון אין יודעים אם יוכל להתגבר עליו, משא"כ בע"ת שכבר הי' במצב כזה ושלל אותו, הנה גם כשבא לו נסיון אחר בודאי יוכל להתגבר עליו.]

והנה יש להביא דוגמא לזה מסוגיא אחרת לגמרי, דהנה אי' בב"ק (עה, א) "מודה בקנס ואח"כ באו עדים רב אמר פטור ושמואל אמר חייב", וממשיכה הגמ' לבאר המקורות בהפסוקים שיש לכל א' לשיטתו, אמנם הרגצ'ובי (צפע"נ ריש הל' נערה בתולה) מבאר סברת מחלוקתם, דתלוי בהטעם מדוע בכלל מודה בקנס פטור, דיש לבארו בב' אופנים: א. חיוב קנס אפ"ל רק ע"י עדים, ולכן אם הוא מודה בעצמו בלא עדים, אין כאן סיבה לחייבו קנס, ולכן הוא פטור. ב. חיוב קנס הוא על עצם המעשה, גם בלי עדים, אלא שהיות והוא הודה מעצמו חס עליו רחמנא ופטרו מן הקנס. ומזה מסתעף שכשאח"כ באו עדים האם הוא חייב. דלאופן הא', ה"ה חייב, כי הטעם שהי' פטור ע"ע, ה"ז לפי שלא הי' כאן סיבה לחייבו, ועכשיו שיש כאן סיבה לחייבו, למה שלא יהיה חייב, אמנם לאופן הב', לא נתוסף שום דבר ע"י העדים, כי גם בלי העדים הי' בעצם חייב, אלא שיש כאן סיבה חיובית לפטרו, מה שהודה מעצמו, הנה סיבה זו פוטרו גם עכשיו כשבאו עדים.

כלומר: באם מודה בקנס פטור הוא "העדר" החיוב, אז כשמופיע סיבה לחייבו, ה"ה חייב, משא"כ אם מודה בקנס פטור הוא "שלילת" החיוב, אז כשמופיע סיבה אחרת לחייבו, עדיין פטור הוא, כי הרי יש סיבה חיובית לפטרו.

עד"ז הוא בנדו"ד כשזרק כוורת גבוהה י' ורחב ו' [שאז ה"ז דע"ד]: באם הוא פטור מטעם זורק רשויות, שהוא "שלילת החיוב", הנה גם כשיש כאן סיבה אחרת לחייבו, עדיין פטור הוא, כי יש כאן סיבה לפוטרו מן החיוב, משא"כ אם הוא פטור מטעם שנח ברה"י, שהוא "העדר החיוב", הנה באם יש כאן סיבה אחרת לחייבו, ה"ה חייב, כי אין כאן סיבה לפוטרו.

ובזה יש לבאר סברת המהרש"א, כי י"ל שחפץ שהוא כרמלית, יש ע"ז ב' הגדרים, שזהו אכן "רשות" של כרמלית, ולאידך אינו נשלל ממנו זה שהוא "חפץ", כי רק בחפץ שהוא רה"י, שזהו רשות אמיתית, אמרי' שאי"ז "חפץ" כ"א "רשות", משא"כ חפץ שהוא כרמלית אי"ז רשות כ"כ שיסתלק ממנו גדר "חפץ", וממילא נשאר ע"ז ב' הגדרים, שהוא "חפץ" והוא "רשות".

ומזה מסתעף החילוק הנ"ל: דאם הפטור הוא מטעם זורק רשויות, גם בכרמלית צ"ל פטור, כי סו"ס זרק רשות, שהרי כרמלית הוא ג"כ "רשות". ומה שהוא ג"כ "חפץ", (ובמילא זוהי סיבה לחייבו שהרי חפץ מרה"י לרה"ר), אינו משנה כלום, כי יש כאן סיבה חיובית לפוטרו מן החיוב, מה שהוא "רשות" [כי מה שהוא "חפץ" אינו מוסיף כלום, שהרי יש עליו חיוב בלא"ה, אלא שהתורה פטרתו מטעם שזרק "רשות", א"כ פטור אף שזהו "חפץ"]. משא"כ אם הפטור הוא מטעם שנח ברה"י, הנה בכרמלית צ"ל חייב, כי אף שמטעם ה"רשות" שבזה אין טעם לחייבו, מ"מ יש לחייבו מטעם שזהו ג"כ "חפץ", והרי אין סיבה לפוטרו.

ומעתה יובן סברת המהרש"א בטוב טעם: הוא ס"ל ששיטת התוס' היא שבכרמלית יש ב' הגדרים "חפץ" וגם "רשות", ולכן ס"ל שבאם טעם הפטור בכוורת הוא כרש"י, לפי שזהו זורק רשויות, שזוהי סיבה חיובית לפטור, אז צ"ל כן גם בכרמלית, כי גם כרמלית "רשות" הוא, ויש בזה טעם לפטור. משא"כ אם טעם הפטור בכוורת הוא לפי שנח ברה"י ואין כאן סיבה לחיוב, הנה בכוורת אינו כן, וצ"ל חייב, כי בכוורת אכן יש סיבה לחיוב, כי ה"ז "חפץ" ג"כ.

וי"ל שגם לזה נתכוון המהרש"א במ"ש "דא"כ מהאי טעמא כרמלית ומק"פ אע"ג דלא הוו רשות לעצמן מ"מ רשויות אחרות מקרו אף מדאורייתא" - כי י"ל שנוסף על פי' הפשוט בתיבות אלו מכווין המהרש"א ג"כ לומר שאע"ג דבאמת ה"ז "חפץ" ולא רשות ("אע"ג דלא הוו רשות לעצמן"), מ"מ הוו רשות ג"כ ("מ"מ רשויות אחרות מקרו"), שלכן גם ע"ז חל הפטור דזורק רשויות, ומדלא קאמר כן בגמ' ראי' שאין הפטור דכוורת מטעם זורק רשויות, כ"א מטעם אחר, מטעם שנח ברה"י, וזה אין שייך לומר בכרמלית, לפי שסו"ס הוה "חפץ" ג"כ כנ"ל.

א. גרסינן בגמ' (שבת ז, א) "אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא לבינה זקופה ברה"ר וזרק וטח בפניה חייב, על גבה פטור. אביי ורבא דאמרי תרוייהו והוא שגבוה שלשה דלא דרסי לה רבים, אבל היזמי והיגי [קוצים וכיו"ב] אע"ג דלא גביהי שלשה [הוי מקו"פ לעצמו דלא דרסי בה רבים עליה שלא יזוקו - רש"י]. וחייא בר רב אמר אפילו היזמי והיגי [דדרסי עליה בסנדליהון - רש"י] אבל צואה לא [אע"ג דלא גבוה לא דרסי עלה - רש"י]. ורב אשי אמר אפילו צואה". וברמב"ם טושו"ע נפסקה הההלכה כר"א דבכל מקרה - גם בצואה - אם אינה גבוה שלשה ה"ה נחשבת כחלק מרה"ר והזורק ע"ג חייב.

והנה בביאור שיטה זו של ר"א דגם צואה נחשבת לחלק מרה"ר (כשהיא פחותה משלשה), הי' אפשר לפרש לכאורה, דסב"ל שגם על צואה יש דריסת הרבים (ע"י סנדלים וכיו"ב). והיינו דכמו שחייא בר רב חלק על אביי ורבא בדין היזמי והיגי מחמת זה דסבירא ליה שגם בהן יש דריסת הרבים, עד"ז חלק ר"א על חייא בר רב וסב"ל דגם בצואה ישנה לתנאי זה. ואכן יש כאלו שמפרשים כך (ראה לדוגמא ב'חפץ ה' - לבעל האוה"ח הק' - על סוגיין, ועוד).

ולדרך זה נמצא דאכן אין כאן פלוגתא תוכנית בין ג' השיטות בגמרא; דכולן מסכימין דבעינן דריסת הרבים כדי שיחול על איזה דבר (הנמצא ברה"ר) דין רה"ר, וכל השאלה היא באם היזמי היגי וצואה יש עליהן דריסת הרבים או לא (דאביי ורבא סב"ל דבכולן ליתא, ר"א סב"ל דבכולן איתא, וחייא בר רב מחלק ביניהן וסב"ל דבהיזמי והיגי איתא, ובצואה ליתא).

אמנם מלשון הטור ושו"ע מוכח דלא פירשו כן שיטת ר"א, וז"ל אדה"ז בשלחנו (סי' שמה סעי' יג) - שהוא ממש כל' הטושו"ע בענין זה - "כל דבר שהוא ברה"ר אם אינו גבוה ג' טפחים אפי' הם קוצים או צואה שאין רבים דורסים עליהם חשובים כקרקע וה"ה רה"ר", דמובן מזה דהא דלר"א - דהלכה כמותו כנ"ל - הרי גם צואה נחשב כרה"ר, אינו משום דסב"ל דגם בזה ישנה לדריסת הרבים, אלא משום דסב"ל דבדבר שהוא פחות מג"ט לא צריכים לדריסת הרבים, ד"חשובים כקרקע" גם בל"ז.

ונמצא לפ"ז דר"א חולק על אביי, רבא וחייא בר רב בתוכן; דלשיטתם כן צריכים לדריסת הרבים גם בדבר שפחות מג"ט כדי שיחול על אותו דבר שם רה"ר (אלא דפליגי באם ישנה לדריסת הרבים בהיזמי והיגי או לא כנ"ל), משא"כ לר"א ל"צ לזה כנ"ל.

ב. והנה יעויין בדברי אדה"ז לקמן (סי' שנד ס"א) בדין בור ברה"ר שהוא רחב ארבעה ועמוק עשרה - ונמצא שיש לו דין רה"י - שעומד בתוך ד' טפחים לרה"י, שמותר למלאות ממנו לרה"י זו, דהרי הממלא מוציא מרה"י לרה"י דרך מקו"פ, דהיות שהמקום שבין הבור לרה"י הוה פחות מד"ט יש לה דין מקו"פ.

וממשיך אדה"ז, "ואע"פ שכל מקום שאין בו דע"ד שברה"ר אינו מקו"פ אא"כ גבוה ג"ט מהארץ, אבל פחות משלשה רה"ר הוא לפי שרבים דורסים עליו [וא"כ מדוע כאן מחשיבים אותו מקום שבין הבור לרה"י כמקו"פ]? אבל הפסק זה שבין הבור לרה"י אין רבים בוקעים בו לפי שאינו נוח תשמיש הליכתו הואיל ואין בו רוחב ד'".

ומדברי אדה"ז כאן יוצא מפורש דהא דדבר שפחות מג"ט הרי דין רה"ר עליו, הוא רק מחמת זה שרבים דורסים עליו (ושלכן באותו מקרה של מקום פנוי שבין הבור לרה"י אכן אין דין רה"ר על אותו מקום מחמת זה שאין הרבים בוקעים שם), ולכאורה הרי זה בניגוד גמור לדבריו לעיל (הנ"ל) דפסקינן כר"א - בדין צואה - דדין רה"ר עליו אף דאין רבים דורסים עליו!?

ונראה דדבר זה יתבאר היטב ע"פ עוד סעיף ב'שלחנו' של רבינו (בבחינת 'יבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם');

דהנה לקמן (סי' שנה סעי' יב) דן בדין מי שרוצה ליפנות בביה"כ כזה שהוא "בולט חוץ לחומת העיר וצואה נופלת בחפירה שסביב העיר שיש בחפירה זו יותר מבית סאתיים וה"ה כרמלית [וא"כ הרי אסור לטלטל בו יותר מד"א - המעתיק]", ובהמשך הדברים מביא סברא שהוזכר ברמ"א שם (והוא מהמרדכי): "וי"א שאם היתה שם צואה מבע"י בכרמלית והוא נפנה עכשיו עליה מותר בכל ענין . . לפי שהצואה שמבע"י היא מקו"פ (אם אין בה דע"ד) (והיא גבוהה ג', או אפי' אינה גבוהה ג' אלא שרחבה ד' שאין רבים פוסעים ומדלגים עליה אלא מקיפין אותה) וכו'".

ומדבריו אלו למדים דגם בדבר שאינו גבוה ג' הרי בכדי שיחשב רה"ר צריכים לזה שהרבים פוסעים ומדלגים עליה. ומובן א"כ שאין שום סתירה בין מש"כ - בסי' שמה - לפסוק כר"א דלא בעינן שהרבים ידרסו על הצואה, למש"כ - בסי' שנד - שכן צריכים לדריסת הרבים; דבדבריו הראשונים בא לשלול הצורך שהרבים ידרסו על הצואה ממש (כשיטת אביי, רבא וחייא בר רב שכן מצריכים את זה), משא"כ בדבריו האחרונים בא להצריך שהרבים יפסעו וידלגו מעל להצואה בכדי להחשיב אותה מקום לרה"ר (משא"כ בהמקום פנוי שבין הבור לרה"י, או הצואה שרחבה ד').

והיוצא מזה דיש ב' סוגי 'דריסת הרבים'; יש שהרבים דורסים על הדבר ממש, ויש שהרבים דורסים ומדלגים מעל הדבר. ושיטת ר"א הוא (וכן היא ההלכה) דבעינן רק להסוג השני בכדי להחשיב דבר שגבוה פחות משלשה כרה"ר.

ג. ונראה לבאר הצורך והפעולה של ב' סוגי דריסה הנ"ל;

הנה כשבאים לדון על ה'גב' של הלבינה או איזשהו חפץ הנמצא ברה"ר לדעת כאיזה רשות להחשיבו, הרי השאלה הראשונה היא האם להסתכל עליו כדבר בפנ"ע או כדבר שבטל להקרקע שנמצא עליו. וי"ל דלזה מהני הא דרבים דורסים עליו (ממש - היינו כסוג הראשון) לבטל חשיבותו כדבר בפנ"ע ולהחשיבו כדבר שבטל להקרקע שמונח עליו.

ובזה הוא דקאמר ר"א דאם הדבר גבוה פחות מג"ט אז לא בעינן לדריסת הרבים עליו בכדי לבטלו ולהחשיבו כחלק מהקרקע שמונח עליו, דזה כבר נכלל בהדין של לבוד - שכל מה שנמצא תוך ג"ט ה"ה מתבטל ומתחבר עם מה שתחתיו.

אמנם גם לאחר שכבר נתבטל אותו חפץ לקרקע שתחתיו, עוד יש מקום לדיון אחר: האם על הקרקע שתחתיו עדיין יש שם רה"ר? דהא באם מחמת חפץ זה המונח עליו הרי לפועל אין הרבים הולכים על מקום זה, אפשר דנפקע ממקום זה שם רה"ר (וכמו כמה מקומות שמוזכרים בגמ' שאין עליהם דין רה"ר מחמת זה דלא ניחא תשמישתייהו עבור הרבים).

וי"ל דלזה צריכים סוג הב' דדריסת הרבים - מה שהרבים "פוסעים ומדלגים עליה", דזה 'אומר' שהמקום הזה עדיין הוא בכלל רה"ר, דאע"פ דהרבים אינם דורכים על הצואה (וכיו"ב) עצמה, מ"מ לא נפקע שם רה"ר מהמקום הכללי מחמת זה שהרבים עדיין משתמשים עם כללות מקום זה ע"י פסיעתם ודילוגם בו.

ד. ודאתינן להכא יש לחקור בהסברת שיטת אביי, רבא וחייא בר רב החולקים אר"א וסב"ל דגם בדבר שגבהו פחות משלשה צריכים לדריסת הרבים עליו ממש (ולא מספיק זה שפוסעים ומדלגים עליו), דלכאורה להנ"ל יש לבאר שיטתם בב' אופנים:

א) דאכן מסכימים עם זה שפסיעת הרבים מעל הצואה (וכיו"ב) מהני שהמקום הכללי - היינו הקרקע שעליו מונחת הצואה - נחשב רה"ר, אלא דפליגי על זה שדבר שנמצא בתוך ג"ט לא יוכל להחשב כדבר מסויים וחשוב בפנ"ע, ושלכן סב"ל דבכדי שדבר זה לא יחשב לדבר בפנ"ע כן צריכים להתנאי שדורסים עליו בפועל, ודלא כר"א דסב"ל דבפחות מג' לעולם אינו יחשב לדבר בפנ"ע כנ"ל (ולפ"ז נמצא לכאו' דפליגי בהגדרת והסברת דינא ד'לבוד').

ב) דמסכימים עם זה שכל שגבהו הוא פחות משלשה אינו נחשב כדבר בפנ"ע (מחמת דינא דלבוד), אלא דפליגי על זה דפסיעת ודילוג הרבים מעל גבי מקום זה מהני להחל שם רה"ר על המקום. והיינו דסב"ל דמכיון שלפועל אין הרבים דורסים על מקום מסויים זה שבקרקע, נפקע עי"ז שם רה"ר ממקום זה, והוה כמו כל מקום שהרבים לא משתמשים בו דאין עליו שם ודין רה"ר.

ובקיצור: זה דסב"ל - לאביי רבא וחייא בר רב - דגם בפחות משלשה אי ליתא לדריסת הרבים אינו נחשב כרה"ר, האם הוה מחמת זה דדבר זה נחשב בפנ"ע ואינו בטל להקרקע, או מחמת זה שבטלה שם רה"ר מקרקע זה שחפץ נמצא עליו.

ויש להוסיף דחקירה זו אינה נוגעת רק בביאור שיטת אמוראים אלו דלא נקטינן כותייהו להלכה, אלא גם אליבא דר"א ושיטת ההלכה; והיינו בביאור הא ד'גבו' של חפץ שגבוה יותר מג"ט אין לו דין רה"ר - לכו"ע - מחמת זה דלא דרסי עליו רבים, דגם זה יש לבאר בב' האופנים דלעיל: דהוא מחמת זה שדבר זה נחשב כדבר בפנ"ע ואינו בטל לרה"ר שתחתיו, או שהוא מחמת זה דבטלה שם רה"ר ממקום זה דחפץ זה עומד עליו כנ"ל.

ונראה לומר דחקירה זו שנויה בפלוגתא בין הראשונים בסוגיין;

דמדברי רש"י בפירושו בהמשך הסוגיא נראה ברור שפירש כאופן הראשון - שהחיסרון הוא בזה שהלבנה (או איזה חפץ שתהי') נחשבת כדבר בפנ"ע שאינו בטל להקרקע, והצורך והפעולה של דריסת הרבים הוא לבטל החפץ אל הקרקע. ראה לדוגמא בד"ה 'על גבה פטור' מש"כ "...דלא דרסי בה רבים דהוי מקום לעצמה", ובד"ה 'כזורק בארץ' מש"כ "...נח על דבר מסויים למטה מי' דההוא חשיב למהוי רשות חשוב לעצמו . . ולא הויא הנחה ברה"ר".

אמנם יעויין בלשון הרשב"א על סוגיין מש"כ בביאור הדבר מדוע לאביי ורבא הרי 'היזמי והיגי' דלא דרסי בהו רבים אינם נחשבים רה"ר, "כיון שמונעין את הרבים מלדרוס שם אין שם רה"ר באותו מקום שאין דין רה"ר אלא במקום המוכן לדריסת רבים". ולכאורה הרי דבריו אלו מורים להדיא שפירש החיסרון בהעדר דריסת הרבים כאופן השני דלעיל - דשם רה"ר בטלה מהמקום שהחפץ נמצא בו.

פלוגתת הראשונים בדין מקום פטור בכרמלית

ה. והנה בהמשך הסוגיא אמר רב ששת דכרמלית "תופסת עד עשרה", והגמרא מבארת כוונתו ד"עד י' הוא דהויא כרמלית למעלה מי' טפחים לא הוי כרמלית". ומפרש רש"י דהכוונה היא לענין הנחה על מקום שאינו מסויים כמו פני הכותל וכדו' (דע"ז נאמר האי כללא דעד י' הוא דהויא כרמלית וכו'), משא"כ לענין הנחה ע"ג דבר מסויים, הרי ממ"נ, אם הדבר הוה רחב ארבעה אז פשוט שלמעלה מי' לא הוה כרמלית דהא הוה רה"י, ואי אינו רחב ארבעה אז גם למטה מעשרה לא הוה כרמלית אלא מקו"פ, כדין כל דבר שאינו רחב ארבעה.

וממשיך רש"י להביא סברא דאולי מדובר באמת בדבר שאינו רחב ארבעה ומ"מ במקרה כזה כן תהא כרמלית כשהיא למטה מעשרה "כיון דלית ביה ד' הוי שם כרמלית עליו", ומיד דוחה סברא זו "א"כ מצינו חומר בכרמלית מרה"ר דאילו ברה"ר כה"ג מקו"פ הוא . . ואנן אמרינן בשמעתין דהאי תופסת עד י' מקולי רה"ר הוא וכו'".

אמנם הר"ן על הרי"ף בסוגיין - אחר שמביא דברי רש"י האלו - מביא דעת 'אחרים' שכן יש לפרש שמדובר בהנחה ע"ג מקום מסויים, וסב"ל כאותה סברא שדחה רש"י שדבר שאינו רחב ד' כשנמצא בכרמלית יש עליו דין כרמלית "דנהי דאי קאי כה"ג ברה"ר מקו"פ הוא, בכרמלית מצא מין את מינו וניעור כדאמרינן בפ"ק דעירובין". ואכן כן הוא שיטת כמה מהראשונים והובא נמי להלכה ברמב"ם טושו"ע.

והנה הר"ן הביא כמקור לשיטתו דברי הגמ' בעירובין דאכן דומים מאוד לנידון דידן, דמבואר שם שיטת רבא דפתח המבוי שכנגד הלחי (או תחת הקורה) הרי אם הוא פתוח לרה"ר יש למקום הפתח דין מקו"פ מחמת זה שאין בו ארבעה, אבל אם הוא פתוח לכרמלית יש לו דין כרמלית מחמת האי סברא ד'מצא מין את מינו וניעור'. ויוקשה לשיטת רש"י דאיך יתרץ גמרא זו שהיא לכאורה הוכחה נגד שיטתו?

אמנם יעויין בשו"ע אדה"ז שבדינא דסוגיין הביא (סי' שמה סכ"ה) ב' השיטות - באם מקו"פ בכרמלית דינו כמקו"פ או כרמלית - אמנם בדין פתח המבוי פסק בפשיטות כרבא דאמרינן האי סברא דמצא מין את מינו וניעור, ומוסיף "ואף החולקים שם [היינו שיטת רש"י בסוגיין דלא אמרינן מצא מין כו' לגבי עמוד פחות מעשרה בכרמלית - המעתיק], מודים כאן הואיל ואין בגובה מקום ג"ט" (והוסיף עוד כמה מילים בהסברה זו בסי' שמה קו"א סק"ג עיי"ש).

ועכ"פ נמצא דגם לרש"י קיימת האי סברא דמצא מין את מינו במקרים מסויימים (כשאין בגובה מקום ג"ט) ורק דבנידון זה סב"ל דליתא.

וצלה"ב:

א) מהו עומק פלוגתתם של רש"י והר"ן באם האי סברא דמצא מין את מינו נאמרה גם לענין דבר שיש לו גובה ג"ט או לא?

ב) באם גם לרש"י הרי במקרים מסויימים כן אומרים האי סברא, נמצא דלפועל כן ישנה 'חומרא' בכרמלית על רה"ר - דהרי באותה מקרה (דפתח המבוי) הרי כשהוא אצל רה"ר דינו כמקו"פ ולאידך כשהוא אצל כרמלית דינו ככרמלית - והרי רש"י מבסס סברתו בסוגיין ע"ז דלא יכול להיות חומרא בכרמלית על רה"ר!?

ג) ולאידך, מדוע באמת אין הר"ן 'מקבל' האי סברא דלא יתכן להיות חומרא בכרמלית על רה"ר, והרי לכאורה זה מונח בפשטות דברי הגמ' בסוגיין כמו שהביא רש"י!?

ו. והנה ההבדל הפשוט בין מקו"פ שהוא גבוה ג"ט (כבסוגיין) למקו"פ כזה שאינו גבוה ג"ט (כפתח המבוי בעירובין), הוא, דזה שגבוה ה"ה מקום בפנ"ע שנבדל מהרשות שעומד בו, וכדי שיצטרף להרשות שנמצא בו צריכים 'לבטלו' להרשות, משא"כ המקו"פ שאינו גבוה ג' הרי באמת אינו מציאות בפנ"ע שצריכים לבטלו, אלא דמחמת עצמו ה"ה 'חסר' משהו - השיעור של דע"ד - להחשב רשות בפנ"ע, וע"י שמצרפים אותו להרשות שאצלו כבר יש לו גם תנאי זה, ויכול להחשב כחלק מהרשות.

ועפ"ז נראה לומר שרש"י והר"ן פליגי כאן בב' הסברות דלעיל בגדר החיסרון של חפץ העומד ברה"ר ואין רבים דורסים עליו;

דרש"י סב"ל - כמו שאכן ביארנו שיטתו לעיל - דהחפץ נחשב לדבר בפנ"ע שאינו בטל להרשות שנמצא בו, וא"כ מובן היטב ההבדל הנ"ל בין מקרה כזה למקרה של מקו"פ שאינו גבוה ג', דשם אין החיסרון שהוא דבר בפנ"ע כו' אלא שחסר לו תנאי הרשות (כנ"ל). וסב"ל לרש"י דכל האי כלל של מצא מין את מינו אינו נוגע כלל לעניננו, דכלל זה נאמר רק לענין לצרף (ו'לעורר') שני הרשויות באופן שעכשיו יש גם להמקו"פ התנאים הדרושים להחשב כרמלית, אבל לעולם לא נאמר הכלל לענין שרשות א' יבטל את השני עד שיחשב כמותו.

אמנם הר"ן סב"ל - י"ל - כשיטת הרשב"א דלעיל, דכל החיסרון בדבר המסויים שעומד ברה"ר הוא זה שמונע ממקום זה ה'תנאים' הנצרכים לחלות שם רה"ר (היינו הילוך הרבים), ונמצא דל"צ כאן 'לבטל' המקום מסויים (כמו שהוא לשיטת רש"י כמשנ"ת), אלא דצריכים רק לצרף מקום זה (שמתחת להחפץ) שמצ"ע חסרים לו תנאי הרשות שנמצא בו, לכללות הרשות, ושוב ליתא שום חיסרון. וא"כ דומה ממש להאי דינא - ומקרה שבו נאמר - 'מצא מין את מינו וניעור'.

ובאותיות פשוטות: הסברא דמצא מין את מינו לא בא לבטל איזה דבר, ורק לעורר ולחזק אותו. ובכן, אם החיסרון ב'דבר מסויים' הוא שהוא מציאות בפנ"ע שאינו מתבטל להרשות, לא יועיל לזה האי סברא, משא"כ אם החיסרון של 'דבר מסויים' הוא בזה שהמקום תחתיו אינו מצטרף לשאר הרשות, אז יכול סברא זו - של מצא מין כו' - לעוררו ולצרפו לשאר הרשות.

ונראה דיתורץ לפ"ז גם ב' הקושיות האחרונות דלעיל: דהנה באם הגדר של מצא מין את מינו הוא רק לצרף איזה מקום שמצ"ע חסר לו בהתנאים כו' כנ"ל, אז נראה פשוט דליתא להאי 'טענה' דיש כאן איזה 'חומרא' בכרמלית (בזה שאומרים בו סברא זו) על רה"ר (דלא אומרים אותו); דהרי זה שברה"ר לא נאמר האי סברא הוא משום דברה"ר צריכים הילוך הרבים לפועל, וא"כ אם איזה מקום חסר לו תנאי זה לא יהני שום 'צירופים' וכיו"ב, דבלי השתמשות הרבים א"א שיחול על המקום דין רה"ר. משא"כ בכרמלית דליתא לתנאי זה כמובן.

ומובן א"כ מדוע לרש"י לא הי' איכפת מה שנאמר האי דינא דמצא מין את מינו, וגם מדוע להר"ן ליתא מדין זה שום קושיא על הכלל שבגמ' דכרמלית יש לו רק קולי רה"ר ואינו חמור ממנו.

והא דרש"י הזכיר האי סברא דאם המקו"פ בהכרמלית הי' נחשב לכרמלית הי' זה 'חומרא' בכרמלית על רה"ר, הרי זה היתה רק: א. במקרה דמקו"פ שגבוה ג"ט, ב. ואליבא דשיטתו דמקום כזה צריכים לבטלו בכדי שיחול עליו דיני הרשות שנמצא בו, וע"ז קאמר דאם כרמלית הי' בכחו לבטל מקו"פ הנמצא בתוכו משא"כ לרה"ר לא הי' כח זה, אז הי' זה חומרא בכרמלית על רה"ר (אשר זה לא יתכן כנ"ל).

בשבת דף ז, א "א"ר חסדא לבינה זקופה ברה"ר וזרק וטח בפניה חייב", ובתוס' 'וטח בפניה': "אומר ר"ת דאם נח למעלה משלשה צריך שיהא בפניה ארבעה על ארבעה".

וצ"ל דהא שיטת ר"ת בזה שצריכים ד' על ד' כדי שתהיה הנחתו הנחה מבוארת בדף ד, א בתוס' ד"ה 'והא בעינן עקירה והנחה מעל מקום ד' וז"ל: "אומר ר"ת דאין רגילות להניח החפץ בפחות מד' וכן היה מסתמא במשכן". עכ"ל. וא"כ, דסברת ר"ת היא שצריכה להיות רגילות, צלה"ב ממה נפשך, אם היא רגילות לטח הלבינה אז תהיה הנחה גם בלי דע"ד, ואם אין זו רגילות אז מה ניתוסף בזה דיש ד'.

והנה שיטת רש"י בזה שצריכים ד' על ד', הוא לפי שאז הוי מקום חשוב, וכמבואר בראשונים דאז הוי מקום רחב שיכול להשתמר בו שלא יפול, ולכן בסוגיא דלבינה סבר רש"י דאין צריכים ד' לפי שאין חילוק אם יש ד' או אין ד' לפי שהוא טח ואז זה משתמר גם בלי ד', אבל לפי ר"ת מה ניתוסף בזה דיש ד' דאז היא כבר רגילות.

ועוד קשה על שיטת ר"ת מה שהקשה השפת אמת דמה בכלל קושיית הגמ' "והא בעינן עקירה והנחה מעל גבי מקום ד' וליכא", אם כל הסברא היא שצריכים שתהיה רגילות הא ביד רגילין להניח.

וי"ל בהקדים, דלכאו' מהי רגילות, האם זו סברא או סימן, אם לומדים דרגילות היא סברא לזה שצריכים ד' על ד' אז קשה קושיותינו הנ"ל דהא לבינה לא ניתוסף בהרגילות אם יש ד' או לא, ועוד דהא ביד יש רגילות גם בלי ד'.

אלא מוכרחים לומר דרגילות היא רק סימן שהיה במשכן ד' על ד' כמו שאומר תוס' "וכן היה מסתמא במשכן", ועכשיו לאחר שהיה במשכן צריכים ד' על ד' צד דומיא דמשכן ואע"פ דהיא רגילות גם בלי ד', ולכן בלבינה אע"פ שלא ניתוסף בהרגילות אם יש ד' אלא צריכים ד' מצד דומיא דמשכן ולכן גם ביד אע"פ דהיא רגילות להניח גם בלי ד', צריכים ד' מצד דומיא דמשכן.

וכן מפורש להדיא בהספר הישר לר"ת סימן קפה: "וצ"ל שכן מצינו בנדבת המשכן שמוציאין מבתיהם שהן ד' ומניחין לפני עושי המלאכה" ולא הזכיר רגילות.

וכן משמע מחדושי רע"א בדף ד, ב מערכה ב' אות יא וז"ל: "אבל ר"ת לשטתיה דמפרש רק מטעם דדומיא דמשכן דהיה מקום ד'".

בגליון תתקט (עמ' 41) העיר הרב מ.ר. על קושית התוס' בשם הרשב"א דף ד, א דלכאו' בהדביק פת בתנור יתכן מציאות של ידיעה באמצע המלאכה ואעפ"כ יתחייב, וע"ד המובא לקמן בס"פ הזורק גבי מעביר ד"א ברה"ר בשוגג ונזכר באמצע דחייב ומתרץ דלא שכיח שיחזור וישכח. עיי"ש.

והרב הנ"ל רצה לתרץ באו"א, דיש לחלק בין מלאכת הוצאה לאפי' בהוצאה הגדר הוא מוציא מרשות לרשות, והחיוב הוא ברגע אחד, רק שישנם פרטים שבלעדם אינה מלאכה גמורה, כגון עקירה, הנחה, מקום דע"ד, אבל החיוב הוא בנקודה אחת -הוצאה מרשות לרשות, ועפי"ז במעביר ד"א, ע"פ שיטת בעה"מ ר"פ הזורק דיסודה הוא משום ליתא דשינוי רשות, ועיקרו הוא בסוף הד"א שאז נחשב לשינוי רשות.

[ואגב אורחא יש להעיר דכ"ז יתכן רק לשיטת הבעה"מ וכמ"ש, אך נחלקו בזה הראשונים, ולדעת כמה מהם יסוד מלאכת מעביר הוא עצם העברת ד"א ברה"ר ואינו דומה למלאכת הוצאה - ראה מה שהאריך בזה הגראי"ב גערליצקי שליט"א בגליון תתקה עמ' 17 ואילך ובמש"כ להוסיף בזה שם עמ' 40 ואילך יעוי"ש באורך - ולדעתם ברור הוא דכל אמה ואמה הוה חלק מגוף המלאכה ואפי' לשיטת הבעה"מ יתכן דבמעביר ד"א כל אמה ואמה הוה חלק מגוף המלאכה ורק דיסודה הוא משום ליתא דשינוי רשות - יעויין בארוכה בגליון תתקז שם ובדברי הגר"ח שנסמנו שם - ואכ"מ.]

ולכן הידיעה שבאמצע אינה חסרון, כי לא נגע בעצם ונקודת המלאכה - שינוי רשות שבסוף ד"א - דהעיקר הוא שחזר ושכח כשנתהווה החיוב - "השינוי"

משא"כ באופה י"ל לכאורה שכל רגע של האפי' הוא נקודה ורצף א' של מלאכה ולכן אפי' שידיעה באמצע מחסירה בשלימות המלאכה ופטור. עכת"ד.

ובהערת המערכת על אתר העירו "ראה חלקת יואב ח"מ סי' יו"ד ושו"ת קול גדול (ולבעל הכפות תמרים) סי' עה ורש"ש לקמן עג, א דס"ל דלמאלכת אפי' הוא רק המעשה דהנחתו בהתנור"

ולענ"ד אין שיטה זו שייכת לכאן, דהרי קושיית הרשב"א הנ"ל קאי על המבואר בגמ' שם דאם הדביק פת בשבת בשוגג וקודם שנאפה נזכר אינו חייב חטאת, דבעינן תחלתו בשגגה וסופו בשגגה (וע"ז הק' הרשב"א דתיתכן מציאות של ידיעה באמצע ואעפ"כ יתחייב כנ"ל), ומעתה לשיטת החלקת יואב וסיעתו דחלות החיוב הוא בעת נתינת הפת בתנור, מה איכפת לן בזה שנזכר קודם אפיית הפת חשבינן לי' משום זה אין סופו בשגגה, ותיפוק לי' דכל חלות החיוב בעת נתינת הפת ואז הי' הגמ' לדוכתא.

ובע"כ מוכח מסוגיית הגמ' שלנו דלא ס"ל כשיטת החלקת יואב וסיעתו, ולכן בעינן שיהי' בשגגה גם בסוף, בשעה שנאפה, וכמ"ש להדיא בהר צבי סי' קכח, שע"ז קאי קושיית הרשב"א דתיתכן עדיין מציאות של ידיעה באמצע ואעפ"כ יתחייב וכנ"ל. וא"כ שוב אפשר לתרץ לכאו' כמ"ש הרב הנ"ל.

אמנם יש להעיר מאידך גיסא, דהנה יעויין היטב בהר צבי שם [ובס' 'מי טל' למורי הגר"י קלמנסון שליט"א ממלאכת אופה ס"ד] שכתב להוכיח מסוגיית הגמ' הנ"ל דבנתן הפת בתנור בשבת ונאפה במוצ"ש פטור דחלות החיוב הוא בסוף בשעה שנאפה (דלכן בעינן שגם בסופו בשעה שנאפה יהי' בשגגה) יעויי"ש, וא"כ שוב אא"ל כמ"ש הרב הנ"ל שידיעה באמצע מחסיר בשלימות המלאכה, ושפיר הקשה הרשב"א [דהרי קאי על סוגיית הגמ' הנ"ל], וראה גם מש"כ בגליון הנ"ל עמ' 40 ואילך.

בגליון העבר (עמ' 62) הקשה הרב ש.ד.ל. ממ"ש בשוע"ר סי' שמה ס"ו: "אפילו אין בו אלא ב' מחיצות ולחי שלחי זה נדון כמחיצה ג' ע"ד שיתבאר בסי' שסג הרי הוא רשות היחיד גמורה מן התורה והזורק מרשות הרבים לתוכו חייב אבל חכמים אסרו לטלטל בו יותר מד' אמות ושלא להוציא ולהכניס מתוכו לרשות היחיד ולא לרשות הרבים כדין הכרמלית שיתבאר".

וכן ממ"ש בריש סי' שסג: "...שלחי זה נידון משום מחיצה גמורה מן התורה בכל מקום שיש לו ב' מחיצות שלימות ולחי זה". הרי שאף בפרוץ לרה"ר מועיל לחי מה"ת. שמזה נראה לכאורה, שאף בב' בתים משני צדי רה"ר, אם יהי' לחי מכאן ולחי מכאן יהי' רה"י מה"ת, כיון שיש לו ד' מחיצות.

דלפי זה צ"ע איך לפרש הגמרא בשבת (ו, ב): "מי שיש לו ב' בתים בשני צדי רה"ר עושה לחי מכאן ולחי מכאן או קורה מכאן וקורה מכאן ונושא ונותן באמצע, אמרו לו אין מערבין רה"ר בכך. ואמאי קרו ליה גמורה, מהו דתימא כי פליגי רבנן עליה דרבי יהודה דלא הוי רה"י ה"מ לטלטל אבל לזרוק מודו ליה קמ"ל". ופירש רש"י שם ד"ה קמ"ל "לא נגמרו מחיצות שלה למניינן ולא רה"י היא כלל". הרי שלדעת רבנן, אפילו הי' לחי מכאן ולחי מכאן לא הוי רה"י מה"ת. ואילו כאן בסי' שמה פוסק רבנו שאפילו לחי אחד הוי רה"י מה"ת.

ונראה דלא דק בפירוש הגמרא, דכל דיוק הגמרא הוא דר' יהודא סובר שתי מחיצות מדאורייתא ורבנן סברי שלוש מחיצות מדאורייתא. וכמ"ש רש"י בה'הוה אמינא' בד"ה אבל לזרוק: "[מהו דתימא] מודו לי' דחייב, דשתי מחיצות מדאורייתא ושם רה"ר עליה" ולא כתב "[מהו דתימא] מודו לי' דחייב משום מדאורייתא לחי היינו מחיצה" וע"ז כתב רש"י במסקנא "אבל דר"י לא נגמרו מחיצות שלה למניינן ולא רה"י היא כלל" (היינו דר"י הסובר שתי מחיצות מדאורייתא). וכן הוא בתוס' ד"ה יתר.

וז"ל הפני יהושע על אתר "ועוד נ"ל דלא מצי למתני מקום המוקף ד' מחיצות דהא לקושטא דמילתא אפילו בשלשה מחיצות הוי רה"י לחייב הזורק לתוכו ואפילו בב' מחיצות ולחי קיי"ל בעירובין דהזורק לתוכו חייב, ולא מצי למתני נמי ג' או ב' מחיצות ולחי כיון דמ"מ לא הוי רה"י מדרבנן . . משא"כ הנך דקתני הוי רה"י בין מדאורייתא בין מדרבנן".

וממשיך הנ"ל: "אמנם למרות כל זאת יש להוכיח משוע"ר, שגם לפי מסקנת ההלכה הנ"ל, לא יועילו לחי מכאן ולחי מכאן להיות רה"י מה"ת, כאמור בגמ' שבת". והוא בסי' שמה סעי' יא: "איזו היא רה"ר רחובות ושווקים הרחבים ט"ז אמה על ט"ז אמה . . שהם מפולשים משער לשער דהיינו שהשערים מכוונים זה כנגד זה הרי יש לאותו דרך המכוון משער לשער כל דין רשות הרבים שהרי אין לו אלא ב' מחיצות משני צדדיו בלבד (אם מחיצות אלו אינן רחוקות אמה ברוחב רשות הרבים מכנגד חלל השער)".

הרי שרה"ר המפולש שיש לו ב' מחיצות מב' צדדיו, גם כאשר יש לו לחי מכאן ולחי מכאן נשאר דינו רה"ר, עד שיהי' לו פס אמה מכאן ואמה מכאן.

והנה המקור להלכה זו שאמה מכאן ואמה מכאן מועלת ברה"ר היא במשנה עירובין יז, ב: "עושין פסין לביראות...", אמנם שם מיירי להתיר לטלטל בתוכו לכתחילה, אף מדרבנן. ומהי א"כ ההוכחה שגם מה"ת אין הלחי מועיל ברה"ר שיש לו ב' מחיצות משני צדדיו?

אלא שהמקור לכך הוא בגמרא שלפנינו: "מהו דתימא כי פליגי רבנן עליה דרבי יהודה דלא הוי רה"י ה"מ לטלטל אבל לזרוק מודו ליה קמ"ל", שאפי' מה"ת לא חשיב הלחי להיות כמחיצה. ע"כ.

וכתב כל זה משום דנעלם ממנו כל הסוגיא דעירובין כב, א (בסופו) "ורמי דר' יהודה אדר' יהודה ורמי דרבנן אדרבנן, דתניא: יתר על כן א"ר יהודה מי שהיו לו שני בתים משני צידי רשות הרבים עושה לו לחי מכאן ולחי מכאן או קורה מכאן וקורה מכאן ונושא ונותן באמצע, אמרו לו אין מערבין רשות הרבים בכך. קשיא דר' יהודה אדרבי יהודה קשיא דרבנן אדרבנן. דר' יהודה אדרבי יהודה לא קשיא התם דאיכא שתי מחיצות מעלייתא הכא ליכא שתי מחיצות מעלייתא דרבנן אדרבנן [נמי] לא קשיא הכא איכא שם ארבע מחיצות התם ליכא שם ד' מחיצות".

וכתב הרשב"א על אתר: "קשיא לי התם נמי כשעושה לחי מכאן ולחי מכאן הא איכא שם ד' מחיצות דהא קי"ל לחי משום מחיצה דהיינו טעמא נמי דקי"ל כאביי בלחי העומד מאיליו, ולמ"ד לחי משום מחיצה אפילו משום מחיצה דאורייתא קאמר וכדאמרינן בפ"ק [יב, ב] 'אמר רב יהודה מבוי הראוי (בגמ' שלנו הגי': שאינו ראוי) לשיתוף הכשירו בלחי הזורק לתוכו חייב הכשירו בקורה הזורק לתוכו פטור אלמא קסבר לחי משום מחיצה וקורה משום היכר'? וי"ל דלרבנן נמי בעינן שם ד' מחיצות חשובות קצת כפסי ביראות אבל לחי מחיצה גרועה היא טובא ובקעת הרבים מבטלתה, ואי נמי י"ל דדלמא רבנן (דסבירו) דאין מערבין (רה"ר בכך) סבירא להו לחי משום היכר, ואע"ג דקיי"ל כוותייהו דאין מערבין רה"ר בכך, לא מטעמייהו אלא מדר' יוחנן דירושלים (היינו מה דאיתא שם: 'א"ר יוחנן ירושלים אילמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים') דבקיעת הרבים מבטלת אפילו מחיצות גמורות, כן נראה לי".

(הנפקותא בין הב' תירוצים הוא דלתירוץ הא' בקיעת הרבים מבטל רק 'מחיצה גרועה' ולתירוץ הב' בקיעת הרבים מבטלת אפילו מחיצות גמורות.)

ואם תקשה על תירוץ הב' דבקיעת הרבים מבטלת אפילו מחיצות גמורות, היאך התירו הדין דביראות? והא אם המחיצות בטילות הא היא רה"ר! י"ל דזה ד'בקיעת הרבים מבטלת' היא מדרבנן והקילו לעולי רגלים והעמידו על דאורייתא.

ורבינו יהונתן (הסובב את הרי"ף ז"ל) כתב: "וחכמים אומרים אינו צריך. כלומר, דלא אתו רבים ומבטלי שם ד' מחיצות, דפסי ביראות יש (שיש - הגהות הב"ח) מכל מחיצה ומחיצה פס ששה מכאן ופס ששה מכאן, שאם לא מחמת הפסין שהם כל כך רחבים מכאן ומכאן בהא הוו מודו רבנן דאתא רבים ומבטלי מחיצתא, כדחזינן בפלוגתא דלעיל דמי שיש לו שני בתים בשני צדי רשות הרבים, והכי מיתרצי בגמ' דר"י אדר"י ודרבנן אדרבנן" (כנראה ס"ל כתירוץ הא' של הרשב"א במ"ש 'שאם לא מחמת הפסין שהם כל כך רחבים מכאן ומכאן').

וכן נראה דעת כ"ק אדה"ז במ"ש "(אם מחיצות אלו אינן רחוקות אמה ברוחב רשות הרבים מכנגד חלל השער)" והיינו דאם מחיצות אלו אינן רחוקות אמה - אתו רבים ומבטלי שם ד' מחיצות, ולפיכך היא רה"ר. אבל אם מחיצות אלו רחוקות אמה - לא אתו רבים ומבטלי שם ד' מחיצות (כדין ביראות) ולפיכך הוא רה"י (והטעם שכתבו בסוגריים הוא משום שלהרשב"א (בד"ה 'קשיא') הדין דאתו רבים ומבטלי שם ד' מחיצות במחיצה גרועה - מדאורייתא; אבל להתוס' (בד"ה דרבנן אדרבנן) הדין דאתו רבים ומבטלי שם ד' מחיצות - מדרבנן).

ומ"ש "ועדיין יש לעיין בזה בלשון רבנו בסי' שסג ס"א: "שלחי זה נידון משום מחיצה גמורה מן התורה בכל מקום שיש לו ב' מחיצות שלימות ולחי זה"." י"ל דלהתוס' אתי שפיר ולהרשב"א היינו בדרך כלל (ואין למידין מן הכללות).

וראה מש"כ כ"ק אדה"ז בשו"ת ס"ג "...משום דלחי אינו נידון משום מחיצה אלא בצירוף מחיצות שתים לפחות, אבל בלא צירוף מחיצות גמורות לא מהני כלל אלא דכעין פסי ביראות".