בב"ק (ה, א) מקשה על ר' אושעיא ור' חייא שמנו י"ג וכ"ד אבות נזיקין : "בשלמא לתנא דידן תנא אבות מכלל דאיכא תולדות, אלא לר"ח ור"א אבות מכלל דאיכא תולדות, תולדותיהן מאי ניהו? אמר ר' אבוהו כולן כאבות לשלם ממיטב, מאי טעמא, אתיא תחת נתינה ישלם כסף".

ומפרש רש"י (ד"ה תחת) איך כל האבות נזיקין נלמדים מהגז"ש הזה של תחת נתינה ישלם כסף. ותוך דבריו מפרש ג"כ "בעדים זוממין כתוב בהו נפש בנפש (שופטים יט, כא), וכמאן דכתיב תחת דמי". וכתבו התוס' (ד"ה תחת) וז"ל: ועדים זוממין פרש"י דכתיב בהו נפש בנפש, וצ"ל דאפילו אם העידו על שור תם שהזיק, או העידו פלוני חייב לפלוני מנה, דדינו [בבינונית, או שהעידו על כתובה דדינה] בזיבורית, דמשלמי במיטב, דאם רצו לחייב אחרים ממיטב לא צריך קרא, דמכאשר זמם נפקא דיתחייבו ממיטב. עכ"ל.

אמנם הרשב"א כותב וז"ל: ור"י ב"ר אברהם ז"ל פירש דעדים זוממין לא צריכי קרא , דהם רצו להפסיד מיטב, ועושים לו כאשר זמם, והקשו עליו בתוס' א"כ כשהעיד על שור תם שהזיק, או על כתובת אישה שאינה גובה אלא מן הזבורית לא ישלמו מן העידית. והראב"ד ז"ל כתב כן כדעת ר"י ז"ל , וכתב שאם העידו בכתובת אשה וא"נ בשור תם אינם משלמים מן העליה, ומ"מ שפיר קרא להו אב, כיון דמשלמי ממיטב בעלמא, משא"כ בקרן תמא שאינו משלם לעולם אלא מגופיה, עכ"ל. וגם המאירי (הובאו דבריו בשטמ"ק) ס"ל שאם העידו בשור תם אינה משלם מן העליה.

וצע"ק, דלכאורה מה שאמרינן "כולן כאבות לשלם ממיטב", הפי' שנקראין "אבות נזיקין" לפי שיש להם תכונת האבות נזיקין בזה שעצם דינם הוא שמשלמים ממיטב, כמו הארבעה אבות נזיקין (שמפורש בשן ורגל (משפטים כא,לו) "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם"), אבל לא מטעם שלפעמים מטעם צדדי יארע מציאות "במקרה" כביכול שחייב לשלם ממיטב, ולדוגמא גנב או גזלן וכיו"ב, באם לא הי' לימוד מיוחד שמשלמים ממיטב, לא היה נקרא אב אף שאפ"ל מציאות שישלמו ממיטב, באם למשל אין להגנב או הגזלן קרקעות אחרות ממה לשלם חוץ מעידית, שאז יחייבוהו בי"ד לשלם מהעידית שלו, או באם לא הי' לימוד מיוחד שהשומרים חייבים לשלם ממיטב, והותנה ביניהם בתחילה שבאם יתחייב לשלם יצטרך לשלם ממיטב, שאז יחייבהו בי"ד לשלם ממיטב, אבל פשוט שזה אינו סיבה ליקרא "אב", כי זהו כאלו "במקרה" שהוא חייב במיטב, ולא מעצם דין גנב או גזלן או שומר וכיו"ב.

וא"כ איך אפשר לקרוא עדים זוממים "אב", רק מטעם שבאם העידו שפלוני חייב לשלם ממיטב, חייבים גם הם לשלם ממיטב - והרי אי"ז מעצם דין נזק של עדים זוממים, כ"א באם "במקרה" העידו על חיוב מיטב, חייבים הם ג"כ לשלם ממיטב, מטעם "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו", אבל אי"ז מצד גדר עדים זוממים. ובמילא קשה איך תירץ הראב"ד שעדים זוממים נק' "אב" מטעם שלפעמים - באם העידו על חיוב מיטב והוזמו - חייבים לשלם ממיטב? (ובפשטות זוהי הסיבה מדוע רש"י ותוס' לא ס"ל כן).

וי"ל בזה בהקדים שמצינו בכמה ענינים השייכים לדברים הרבה שחוקרים האחרונים אם זהו עניין כללי או פרט בכל דבר ודבר, וכמו שמובא דבר זה בלקו"ש (חל"ט ע' 184) וז"ל: בנוגע לכמה עניינים שישנם במצוות הרבה כמו חצי שיעור למשל, שישנו בכל איסורים, ישנה חקירה (צפנת פענח - להגרוצובי - על הרמב"ם הל' איסו"ב פ"א ה"ח, ומבאר שם מאי בינייהו) אם זהו עניין בפני עצמו - שבאיזה עניין שיש בו החצי שיעור (אכילת חלב, דם, מלאכת שבת, ועוד) האיסור שבזה הוא - חצי שיעור, או שהחצי שיעור שבכל איסור, נכנס להאיסור הפרטי: בעת שאוכל חצי שיעור חלב, ה"ז איסור חלב, ובעת שעושה חצי שיעור ממלאכה בשבת, ה"ז איסור שבת.

אותה החקירה היא גם בנוגע "לפני עיור לא תתן מכשול" (שו"ת צפנת פענח ירושלים תשכ"ה סי' ה', וש"נ). ועוד. עכ"ל. ועיי"ש בהערות שתולה חקירות אלו בכמה עניינים בש"ס.

והנה עד"ז יש לחקור בנוגע לגדר עדים זוממים והדין ד"ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו", האם זהו"ע כללי, שבאיזה ענין שנתחייבו העדים זוממים, ה"ז עניין א' כללי, שעברו על איסור כללי , עדים זוממים, והעונש הוא ג"כ ענין א' כללי של "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו". ואין נפק"מ אם העידו שפלוני חייב מיתה, או מלקות או פרעון כסף, וגם אין נפק"מ על איזה עבירה פרטית העידו שפלוני חייב מיתה או מלקות, או באיזה אופן חייב כסף, בכל אלו ישנו איסור שווה כללי, של עדים זוממים, והעונש הוא ג"כ עניין א' של "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" - אלא שבפועל משתנה העונש לכל נדון, לפי עניינו [וכמו בח"ש ולפני עיור , שאף שבפועל היה זה כל נדון לפי עניינו, כמו אכילת ח"ש של חלב או דם וכו', וכן בלפני עיוור, מ"מ הכל הוא איסור א'] ,

לאידך אפ"ל שזהו פרט בכל עניין ועניין , שאם העידו בנוגע חילול שבת המחייב מיתה עברו העדים על איסור שבת, וכאילו בדיני שבת ישנו דין שכמו שחייבים מיתה על עצם חילול שבת כמו"כ, באם מעידים בשקר שמישהו חילל שבת (באופן שעדים אחרים אמרו עמנו הייתם), העדים עצמם חיללו שבת, וחייבים מיתה (שאין זה לפי שהם עדים זוממים בכלל, כ"א) לפי שהם חיללו את השבת באופן המחייבם מיתה. וכשנחקור איזה מלאכה עשו, המענה ע"ז היא שישנו עוד דין בדיני שבת, שנוסף על הדין שמי שעושה מלאכה חייב מיתה, גם מי שמעיד בשקר (באופן שנעשים זוממים) שמישהו חילל שבת, ג"כ חייב מיתה, כי גם הוא חילל את השבת בזה.

וכן הוא בכל התורה, שנוסף על כל פרטי הדינים שבכל הלכה והלכה, מתי חייבים מיתה או מלקות או ממון, ישנו עוד דין המחייב מישהו מיתה או מלקות או ממון וכיוצ"ב, כשהעידו בשקר שמישהו עבר על עבירות אלו. לדוגמא, א' מדיני אכילת חזיר ועונשו, הוא שלא רק מי שאכל חזיר חייב מלקות, כ"א גם מי שמעידים בשקר על פלוני שאכל חזיר , ג"כ חייב מלקות, כמו מי שאכל חזיר בעצמו. וכ"ה בדיני ממונות, ששני דין בחיוב תשלומים על הלואה או נזק וכיו"ב, שלא רק מי שלווה כסף חייב לשלם, או מי שהזיק חבירו חייב לשלם, כ"א מי שמעיד בשקר (באופן שנעשה עד זומם) שמישהו לווה או הזיק וכיוצ"ב, ג"כ חייב לשלם.

והנה אם נאמר כופן הב' יש לתרץ הקושיא דלעיל, (שמה שעדים זוממים משלמים ממיטב כשהעידו שפלוני חייב לשלם ממיטב, אי"ז מצד דיני היזק של עדים זוממים, כ"א לפי ש"במקרה" מה שהעידו הוא שפלוני חייב מיטב, ואיך אפ"ל שמטעם זה יהיה "אב"), כי כשעדים זוממים חייבים במיטב, אין הפי' שחייבים בזה לפי שפלוני היה חייב במיטב, כ"א הם עצמם חייבים במיטב, מצד העבירה (וההיזק שעשו הם, כי ישנו דין בנזקי ממון, שגם מי שמעידים שפלוני חייב מיטב, ה"ז שהם עברו על האיסור הזה, וחייבים הם מיטב מצד מה שהם עשו, ולכן יכול למנות עדים זוממים כ"אב" לחייבו מיטב, כי חייב מיטב מצ"ע.

בגמ' "ואב"א אידי ואידי שלא הייתה לו עידת ומכרה ול"ק הא דשויא בינונית שלו כעידית דעלמא כו", והקשו בתוס' אמאי קרי לה בינונית? והנה לדעת רש"י קשה לומר דס"ל כתי' התוס' דחדא מיירי שלא הייתה לו מעולם עידית ובחדא מיירי שיש לו עכשיו עידית, דלא רמז רש"י לזה. ומטעם זה קשה ג"כ לומר דס"ל רש"י כפי' התוס' ר"פ עיי"ש.

ואפ"ל בזה, בהקדם דהנה ברש"י ד"ה ומכרה כתב "לאחר הלוואה דאישתעבדא ליה בינונית לב"ח מעיקרא בעוד שהייתה עידית בידו". ובפשטות צ"ע מ"ש שהיה לו קודם לכן עידית, אבל הרי כיוון שהשתא אין לו , הוי שדה הבינונית שיש לו עידית שלו ? ומבואר מזה לכ', דדעת רש"י בגדר התק"ח דב"ח בבינונית אינה רק אשעת הגביה, שבפועל יתן לו מבינונית כדי שבעתיד לא ינעול דלת בפני לווין, אלא שתיקנו בעצם חלות השעבוד שבינונית "שייכת" לב"ח מהתחלת חלות השעבוד. ולכן אין השעבוד משתנה אח"כ.

ועפ"ז, מכיוון שלדעת רש"י גבי דין השעבוד בב"ח אזלינן בתר ההלוואה שהוא זמן חלות השעבוד, וא"כ הרי מובן דמה שאמרו בגמ' דשויא בינונית שלו כעידית דעלמא איירי זה לגבי שעת ההלואה; ולאידך דין הברייתא שב"ח גובה מזיבורית הרי פשוט דאיירי בשעת הגביה.

וא"כ י"ל בכוונת הגמ' במה שאמר "אידי ואידי שלא הייתה לו עידית ומכרה" הוא כך דהנה היסוד להאוקימתא בתי' הא' הייתה, דאיכא שעת ההלואה ואיכא שעת הגביה, ואזלינן בתר שעת ההלואה. ולכן אוקמי' לחדא ברייתא בהייתה לו עידית ומכרה. וא"כ י"ל דפרט זה דאיכא שעת ההלואה ואיכא שעת הגביה ושהייתה שינוי בזמן זה, צ"ל כן גם לתי' האב"א (שהרי לעולם לא אמרו בגמ' אידי ואידי דליכא שינוי בין שעת ההלואה ושעת הגביה), אלא שאין צריך לדחוק כמו שאמר בתי' הא' (דס"ל בשלו הן שמין) שהשינוי הוא שהייתה לו עידית ומכרה, אלא דכיון דס"ל בתי' דלכו"ע בשל עולם הן שמין, אפשר לת' שהשינוי הייתה בשל עולם, שבשעת ההלואה הייתה בינונית שלו כעידית דעלמא, ובשעת הגביה בפועל שווה בינונית שלו כבינונית דעלמא. ומכיון דהשוויות בשעת הגביה אינה שייכת לעצם השעבוד, גובה מזיבורית כפי שנקבעה בשעת ההלואה, כמו שכבר אמר בתי' הקודם.

ועפ"ז מובן דלא פירטה הגמ' כ"ז וגם רש"י לא פי' כ"ז בביאור האי תירוצא כיון דהוי המשך ומיוסד על תי' הא', אלא שבתי' הא' אזלינן למד בשלו שמין וא"כ עכצ"ל שהשינוי בין ההלואה והגביה הוא בשלו שהייתה לו עידית ומכרה, ולתי' זה דאזלינן בשל עולם השינוי הייתה בשל עולם , שהיתה שווה כעידית דעלמא בשעת ההלוואה.