בתניא פרק לט בסופו מביא: "שכשאדם עוסק בתורה שלא לשמה ממש לשום איזה פניה לכבוד עצמו ... אזי אותה פניה שמצד הקליפה דנוגה מתלבשת בתורתו והתורה היא בבחי' גלות בתוך הקליפה לפי שעה עד אשר יעשה תשובה...

אך כשעושה סתם לא לשמה ולא שלא לשמה אין הדבר תלוי בתשובה ... מאחר שלא נתלבש בו עדיין שום קליפה דנוגה".

ואינו מובן, בפשטות הפי' ב"לא לשמה ולא שלא לשמה": "לא לשמה" - שאינו לומד כי זה רצון ה', "ולא שלא לשמה" - שאינו לומד ע"מ להיות ת"ח או פניה אחרת. אלא מאיזה סיבה הוא לומד? - כי אוהב את הלימוד, ער האט א גישמאק אין א בלאט גמרא, או מתענג מהשכלה עמוקה בחסידות. - במילים אחרות: רצון הגוף וחפצו ותאוותו.

וא"כ קשה: א) בפ"ז כשמדבר על "קליפת נגה" ומפרט את כל פרטיו, כותב: "וכן קיום וחיות כל המעשה דבור ומחשבה בעניני עוה"ז שאין בהם צד איסור לא שרש ולא ענף משס"ה מצוות ל"ת וענפיהן דאורייתא ודרבנן רק שאינן לשם שמים אלא רצון הגוף וחפצו ותאותו ... והכל כאשר לכל נשפע ונמשך ממדרגה השנית שבקליפות וסטרא אחרא שהיא קליפה רביעית הנקראת קליפת נגה".

הרי שמעשה או דיבור סתמי הוא ג"כ קליפת נגה, ואיך נאמר בפל"ט: "שלא נתלבש בו עדיין שום קליפה".

ב) ועוד, אם זה לא שייך לק"נ וכן לא לקדושה, א"כ מנין לימוד זה ודיבור זה יונק חיותו, הרי כל מעשה יונק או מק"נ ומעלהו לקדושה או ח"ו מגקה"ט.

ג) בפרק לז כשמסביר את בירור הק"נ, מסביר את בירור נפש הבהמית שלו ע"י עשיית המצווה, "שכח נפש הבהמית מתלבש בעשייה זו ועולה מהקליפה. וכן במצוות ת"ת שבדיבור א"א לנפ"א לבטא בשפתים ופה ולשון ושיניים כ"א ע"י נפש החיונית הבהמית", ועי"ז מתברר הק"נ, "...ובחיותן נכלל ועולה ג"כ כח ונפש החיונית ועי"ז תעלה ג"כ כללות הנגה".

הרי שבכל דיבור ולימוד יש בו כח נה"ב שמנגה, ואפי' כשעושה לשמה לשם מצווה לכתחילה, ועי"ז מתברר הק"נ. - וא"כ מה הפי' "מאחר שלא נתלבש בו עדיין שום קליפה דנוגה", והאם אח"כ כשמתקן לימוד זה ומעלהו ע"י שלומד פעם אחת לשמה, לא בירר כלום ע"י לימוד זה כי לא הי' מלובש בו שום קליפה דנגה? ודווקא כשלומד לכתחילה לשמה מתלבש בו קליפת נגה ומבררו? אתמהה?

ואולי אפשר לומר ולחלק כך: בקליפת נגה יש הרי ב' ענינים: א) שהוא קליפה - הסתר, ב) ויש בו נגה - מל' אור. כשהלשון הוא "קליפת נגה", הכוונה הוא באופן כללי - יניקת החיות מדרגה זו, ולא מהרע שבה. וכמ"ש בפ"ז: "קליפה רביעית הנקראת קליפת נגה", וכשפועלים בירור בהנגה הוא כמ"ש בפ"ז בהמשך: "ופעמים שהיא נכללת ועולה בבחי' ומדריגת הקדושה דהיינו שהטוב המעורב בה נתברר מהרע וגובר ועולה ונכלל בקדושה". היינו שהרע שבה מתבטל ורק הטוב שבה עולה*.

וע"ז הוא שמדבר בפרק לז בבירור הנגה, דהיינו כוחות נפש החיונית של מעשה ודיבור, שהם הטוב שבנוגה.

משא"כ בפרק לט מדבר על הרע שבה, על המידות רעות שבה, כגון לימוד לכבוד עצמו שזהו ממדת הגאוה, וכמ"ש בפ"א בפירוט מידות רעות שבה, שזהו הקליפה שבנוגה. ולכן הלשון בפל"ט הוא: "הקליפה דנוגה" - הקליפה של הנוגה; "והתורה היא בבחינת גלות בתוך הקליפה לפי שעה", וצריך תשובה שמביאה רפואה לעולם. שזהו כמו מחלה שהוא רע והתורה בתוכה, ולכן צריך להוציאה משם ע"מ להעלות התורה, כי הקליפה דנגה לא מתברר, כנ"ל פ"ז.

וכן בהמשך אומר: "מאחר שלא נתלבש בו עדיין שום "קליפה דנוגה", אלא סתם נגה, ולכן עולה ללא תשובה. וודאי שמברר עי"ז גם את הנוגה ואת כח הדיבור שבנפש החיונית שזהו הטוב שבנוגה.

וכמו"כ כשעושה לכתחילה לשם שמים מתלבש בו "נגה" ולכן מברר כבפל"ז, אבל לא הקליפה דנגה, לא הרע, הארבע יסודות רעים שבה, מידות רעות שבה.