בתו"א בסוף פרשת חיי שרה בד"ה ויצא יצחק לשוח בשדה כשמבאר דטעמי המצות לא נתגלו ולע"ל יתגלו, מוסיף "וזהו ר"ש דריש טעמא דקראי שפרש שמה שנאמר בפסוק טעם של דבר לא זהו עיקר, רק שיש טעם בזה גבוה יותר למעלה מהטעם".

והעירני ח"א דלכאו' המשמעות דר"ש דריש טעמא דקראי ע"פ נגלה היא להיפך ממש מהמבואר כאן, דבפשטות כשאומרים שרשב"י "דריש טעמא דקרא" הכוונה שאף שלא נאמר טעם בפסוק, מ"מ ר"ש דורש את הטעם, ולדוגמא: הלאו ד"לא תחבול בגד אלמנה", דלדעת ר' יהודה בין עני' בין עשירה אין ממשכנים אותה, אבל רשב"י דורש את הטעם שמסתבר לומר שזה שייך רק באלמנה עני' שמתוך שאתה ממשכנה אתה חייב להחזיר לה כסות לילה בלילה וכו' ואתה משיאה שם רע בשכנותיה (ב"מ קטו, א). והיינו דגם במקום שהתורה לא כתבה טעם למצוה אנו באים מדעתינו ואומרים טעם בשכל אנושי על המצוה, ועפ"ז משתנה הדין דדוקא בעני'.

ואילו במאמר הובא הענין דר"ש "דריש טעמא דקרא" על ענין הפכי ושונה לגמרי, שאפי' כשהתורה כתבה טעם מפורש על המצוה "לא זהו עיקר"?

ועיקר התמיהה היא דגם אם לפועל הי' רשב"י דורש טעמים בפנימיות הענינים שהם שונים מהטעמים המפורשים בקרא - אך למה מקשר זאת אדה"ז עם הא ד"ר"ש דריש טעמא דקרא"?

ואוי"ל דהדמיון בין הפי' דר"ש דריש טעמא דקרא ע"פ נגלה, להפי' שבמאמר הוא, שר"ש - בניגוד לדעת חכמים אחרים - אינו "מתחשב" כ"כ עם הדברים המפורשים בכתוב.

שזה מתבטא בנגלה, שגם כשהתורה לא הזכירה טעם, ולכאו' נאמר אלמנה סתם בלי כל חילוק, מ"מ ר"ש אינו "נבהל" ודורש את הטעם שיש לומר בזה ע"פ נגלה - ואף שישנו חילוק בדין עפ"י הטעם שדרש - וכמו"כ בפנימיות הענינים מגלה ר"ש שגם מצוות שנתפרשו טעמיהן בתורה "לא זהו עיקר" ואפשר לדרוש טעם גבוה יותר שלמע' מהטעם המפורש בקרא.

בסגנון אחר: דוקא רשב"י שביכולתו לראות את הטעמים הנסתרים גם באותם מצוות שנתפרשו בקרא טעמים אחרים, הוא זה שבכחו ויכולתו גם כשבא לדרוש ע"פ נגלה ולומר מדעתו טעם אף שבכתוב לא נאמר טעם, ועפ"ז לשנות את הדין ממשמעות הפשוטה של הכתובים, שזהו עיקר החידוש דר"ש על ר' יהודה - דבמקום שהטעם מפורש בקרא גם ר' יהודה דורש טעמא דקרא לחלק בדין, וכמו"כ במקום שאינו נוגע לדין גם תנאים אחרים דורשים טעמא דקרא (ראה בכ"ז אנצ' תלמודית ערך "טעמא דקרא").

משא"כ מי שאינו בדרגא זו דרשב"י - בנוגע לפנימיות הענינים - יש לו להזהר טפי לבוא ולדרוש - במקום שישנו חילוק בדין - טעם למצוה אף שבכתוב לא נאמר כל טעם.

ולהעיר דזהו מעלתו וענינו של רשב"י שהי' "מארי דרזין דאורייתא" להמשיך פנימיות התורה - בנגלה דתורה - בגלוי, וכמבואר בהמשך והחרים תרל"א (ומרגלא בפומי' דכ"ק אדמו"ר נשיא דורינו בהשיחות ומאמרים המדברים אודות רשב"י). שזה לכאו' מתאים למשנת"ל, דבהא דר"ש דריש טעמא דקרא" ג"כ מתבטא החיבור בין פנימיות התורה לנגלה דתורה.