בד"ה 'את שבתותי תשמרו' דש"פ בהר עטר"ת (סה"מ עטר"ת ע' תד ואילך) מבאר בארוכה איך שבכל שבת יש ג' בחינות. דבפסוק "את שבתותי" - ל' רבים, משמע דיש שתי שבתות שצריכים שימור; ובפסוק "ושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת" משמע, שמלבד השבת שצריך רק "לשמור" יש עוד שבת שנצטוינו "לעשות".

והם ג' מדריגות וענינים זה למע' מזה: הבחי' הא' - שמיקדשא וקיימא; ומביא בזה ב' דעות מהמד"ר: דעת גניבא שמביא משל על הענין דשבת מכלה וחופה, ודעת רבנן שהביאו משל מטבעת וחותם, עיי"ש, שבכללות מפרש שם במאמר דזהו בחי' בינה. והבחינה הב' הוא מה שנש"י "עושים" את השבת, שמקדשים את השבת, שממשיכים בחי' החכמה שנק' 'קדש' שלמע' מבינה, (ובהמשך מבאר שם שזהו המשכת התענוג "וקראת לשבת עונג"), וזה נמשך ע"י העבודה בששת ימי החול ע"י המס"נ שבתפלה והתורה שלאחרי התפלה וכו', עיי"ש. והבחינה הג' - בחי' 'שבת שבתון', בחי' עצמות התענוג, שזה נמשך בדרך ממילא בבחי' אתעדל"ע מצ"ע, בחי' מתנה וכו', עיי"ש בארוכה.

והנה בהמאמר בסוף אות א בא לבאר איך שכל ג' הבחי' הנ"ל מרומזים בפסוקי 'ויכולו': ד"ויכל אלקים" זהו הבחי' הא' שנמשך בשבת, שע"ז הובא במדרש ב' הדעות הנ"ל דגניבא ורבנן. והבחי' הב' - זהו מה דאי' במד"ר שם: "ומה נברא בו לאחר ששבת - שאנן ונחת שלוה והשקט", ומפרש ד'נברא' הוא לשון גילוי (ומביא ראי' ע"ז, עיי"ש), והיינו דמה נתגלה לאחר ששבת? וע"ז עונה המדרש: "שאנן ונחת וגו'", שזהו הארת התענוג שנש"י ממשיכים ע"י העבודה בששת ימי החול, וכנ"ל. ועל הבחי' הג' מבאר במא': "ואח"כ כתיב וישבות ביום השביעי, וכ' המזרחי שזהו ששבת גם משאנן ונחת שלוה והשקט", שזהו הבחי' ד'שבת שבתון' הנ"ל.

ולכאו' צ"ב, איך אפשר לומר ד"וישבות ביום השביעי" זהו כבר בחי' הג' שלמע' גם מהענין ד'שאנן ונחת וכו', והרי בכתוב נאמר "וישבות ביום השביעי" תיכף בהמשך ל"ויכל אלקים ביום השביעי", שזהו הרי הבחי' הא' כנ"ל?

ומה שהובא במאמר מהמזרחי, הרי אין זה שכך מפורש בהמזרחי הלשון הזה שבמאמר, ש"וישבות ביום השביעי" - "זהו ששבת גם משאנן ונחת שלוה והשקט", דהרי במזרחי לא נתבאר כלל ג' דרגות, אלא ד"ויכל אלקים ביום השביעי" הכוונה בזה שנמשך בו המנוחה, ואח"כ וישבות ביום השביעי ששבת גם מזה עיי"ש. וא"כ במאמר דידן שנתבארו בו ג' דרגות זה למע' מזה בענין השבת, איך זה ש"וישבות ביום השביעי" זהו הבחי' הג', אף ש"ויכל אלקים" שנכתב בסמוך לו הוא הבחי' הא'?

ובאמת עוד תגדל התמיהה כשמעיינים במד"ר בבראשית פרשה י קרוב לסיומו, דרואים שם שהדרשה הנ"ל ד"ומה נברא בו לאחר ששבת שאנן וכו'" היא, כמבואר במפרשי המדרש שם, על הפסוק "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות", ונמצא דהענין ד'שאנן ונחת' שזהו הבחי' הב' שבשבת - נרמזת בסוף הפסוקים ד"ויכולו". ולכאו' לפי המבואר במאמר - הענין ד"אשר ברא" היה צריך להיות בין "ויכל אלקים" ל"וישבות ביום השביעי", שהם הבחי' הא' והג' דשבת?

[ולהעיר גם מלקו"ת בהר בד"ה 'את שבתותי תשמרו' וביאורו (עמ' מב, ד) - שמדבר ג"כ על הפסוקים ד'ויכולו', ואמנם כללות הביאור שם הוא בענין אחר, אך מ"מ מבואר שם בקשר לב' הפסוקים ד"וישבות ביום השביעי" ו"כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא" הנ"ל, דהשביתה הראשונה זהו 'שבת תתאה', ששבת מכל אשר עשה, והפסוק השני זהו בחי' 'שבת עילאה', ששבת גם מכל אשר ברא, עיי"ש בפרטיות, - שזהו הסדר בד"כ בחסידות דכשנמצא בפסוק א' ב' ענינים באותו לשון הרי מבארים בזה שהענין השני הוא הבחי' הנעלית יותר, ולדוגמא כשמובא ב"פ הוי' בפסוק אחד (וכיו"ב) -, ואילו כאן במאמר דעטר"ת (וכ"ה גם בד"ה הנ"ל דשנת הש"ת) מבואר ד"וישבות" זהו כבר הבחי' הכי נעלית, והוא נמצא בסמוך לבחי' הראשונה, ורק אח"כ נרמז בפסוק שלאח"ז המדריגה הב' שבשבת. והדבר דורש ביאור].

ואולי י"ל הביאור בזה, דזה מתאים מאד לכללות הביאור שבמאמר על הפסוק ד"את שבתותי תשמרו" - דישנם שתי שבתות שצריכים שמירה, ומבאר שם דשמירה שייך לומר בהמשכה שהיא בבחי' אתעדל"ע מצ"ע, ואין אנו צריכים לפעול את ההמשכה, רק לשמור מדברים שעלולים למנוע ולעכב את ההמשכה, וכפי שמבאר בהמאמר מה הם ב' השמירות בעבודת האדם; ויש עוד בחינה בשבת שצריכים ל'עשותה', שזה נמשך ע"י עבודתנו דבאתעדל"ת אתעדל"ע, עיי"ש בארוכה.

ועפ"ז אפ"ל בדא"פ דזהו הטעם שהכתוב ב'ויכולו' מחלק את הענין השני בפסוק בפ"ע, משום שהמדריגה הראשונה והשלישית הם שייכים זל"ז, דבשניהם אין צריך ל"עשותם" אלא רק ל"שמרם", משא"כ המדריגה השנית שהיא תלויה ונמשכת דוקא ע"י עבודת האדם. הרי אף שמצד סדר המדריגות הרי זוהי הדרגה השניה, אך מ"מ היא בסוג בפ"ע (נפרדת) מהדרגה הא' והג', משום שהם נמשכים בכללות מעצמם, משא"כ הדרגה הב'1.

אולם עצ"ע, דבד"ה 'את שבתותי' תרל"ה (סה"מ תרל"ה ח"ב עמ' רפט ואילך), שבכללות הוא אותו מאמר שבעטר"ת (וכפי שצוין שם בתרל"ה ע"י המו"ל), ושם ג"כ הביאור בהפסוקים ד'ויכולו' הוא כבעטר"ת, הנה בנוגע להביאור דפסוק 'את שבתותי' - מפרש בעמ' רצג ואילך דקאי על השבת ד'מיקדשא וקיימא' (והוא הבחי' הא' הנ"ל), והשבת השני' שבפסוק 'את שבתותי', הוא השבת שצריך לקדשו - "לעשות את השבת" -, שהוא הבחי' הב', המשכת החכמה, עיי"ש. ואף שהמאמר שם לא נגמר בגוכי"ק, הרי גם בקטע שנדפס שם בהמשך למאמר מפרש ג"כ ב' השמירות על השבת בעצם, ועל השבת שצריך לקדשו, עיי"ש.

ולפ"ז הרי א"א לומר את ביאורנו דלעיל, (דמצד השייכות דשבת הא' והג' שבהם שייך 'שמירה', משא"כ השבת הב' שענינה לא שמירה אלא 'עשיה' - לכן נאמר ב'ויכולו' "וישבות" (שהוא הבחי' הג') תיכף ל"ויכל" (שהוא הבחי' הא'), וכנ"ל בארוכה), דהרי כאן מבאר דגם בבחי' הב' דשבת - "לעשות את השבת" - ישנו ענין ה'שמירה'.

אמנם בעטר"ת, וכן במאמר דת"ש, מפורש כמ"ש לעיל, דב' השבתות שצריכים "שמירה" הם הבחי' הא' והג', שהם בבחי' אתעדל"ע מצ"ע, משא"כ הבחי' הב' - שענינה "עשיה" וכנ"ל, ועפ"ז מובן הסדר דהפוסקים ב'ויכולו'.

[ובאמת גם ללא התמיהה דלעיל (בהנוגע להפי' והסדר ב'ויכולו') צ"ע בכללות הביאור שם בתרל"ה, - משום דאינו מבאר כלל מהם הג' בחינות? דבשלמא לפי המבואר בלקו"ת הנ"ל (וכן באוה"ת פ' בהר בארוכה ובכו"כ אופנים) דכללות ענין השבת נכלל בשתי בחי' (מתאים למארז"ל "אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות כהלכתן כו'"), אז מבארים ד'את שבתותי תשמורו' קאי על כללות המדריגות דשבת, ו"לעשות את השבת" אינו בחי' בפ"ע, ראה באוה"ת שם; וכן במאמרים אלו גם נת' דשני הלשונות ד'שביתה' שב'ויכולו' הם בסדר דמלמטלמ"ע, ודלא כהמבואר בעטר"ת2, וכנ"ל.

אך לפי המבואר בתרל"ה שמקדים דעפ"י הפסוקים ד'ויכולו' נמצא דיש כאן ג' בחי', וכמו שנת' בעטר"ת ובת"ש, הנה בהמשך המאמר כשמבאר את הפסוק ד'את שבתותי', ומבאר בפרטיות מהו ענינם של המדריגות בשבת, - מבאר ענין 'שמירה' הב' בהבחי' ד"לעשות את השבת", המשכת בחי' חכמה, שהוא הבחי' הב' דשבת, וכנ"ל, וא"כ אין כאן אלא ב' בחי' בשבת, הן מצד עבודת האדם והן מצד הבחי' הנמשכות מלמעלה, שזה מתאים להדרושים המבארים כללות ענין השבת לב' בחינות, וכנ"ל מלקו"ת; ולאידך כל הביאור שם בתרל"ה בנוגע לב' הבחי' הוא ממש ע"ד הביאור שבעטר"ת ות"ש, ולא כבלקו"ת וכו', עיי"ש היטב, וצ"ע בכ"ז].

ויש להוסיף בדא"פ, שע"פ הביאור שבעטר"ת ובת"ש יומתק מאוד שדוקא בפסוק שמדבר על הבחי' הב' (לפי הביאור שבמאמר דעטר"ת), ששייכת לעבודת האדם דוקא יותר מבשאר הבחינות, - נאמר "אשר ברא אלקים לעשות", שע"ז נאמר במד"ר (פי"א, ו): "אשר ברא ועשה אין כתיב כאן אלא לעשות לומר שהכל צריך תיקון", (הובא ריבוי פעמים במיוחד במאמרי ושיחות כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו), היינו שזה תלוי בעבודת האדם; משא"כ בהבחי' הא' והג' שרק צריכים שמירה, נאמר רק "ויכל אלקים גו'" וכן "וישבות" - שמדבר על הקב"ה, משום שאלו ב' הדרגות נמשכים מלמע' באתעדל"ע, משא"כ הדרגה הב' וכנ"ל.

1) ולהעיר דאמנם בלקו"ש ח"ג בשיחה לפרשת שמיני (ע' 957 בהפנים, ובהע' 8) כשמדבר על ג' הבחינות הנ"ל, וכפי שמצויין שם לד"ה 'את שבתותי' ת"ש שהוא המאמר דעטר"ת וכנ"ל, מחלקם לשתים באו"א,

- הבחי' הא' והב' זהו ענין א': זה ששבת היא חלק משבעת ימי הבנין, אלא שביחס לששת ימי החול הרי"ז קודש, עיי"ש; ולאח"ז יש עוד ענין איך ששבת הוא מעין דלעתיד, שזהו הבחי' ד'מתנה טובה יש לי בבית גנזי', שהוא הבחי' הג' הנ"ל -

משום שבנוגע להמבואר שם (וכפי שהוא גם בפשטות מצד סדר המדריגות בסדר ההשתלשלות וכנ"ל), הרי הבחי' הב' משתווה וקרובה לבחי' הא', והבחי' הג' היא ענין בפ"ע; אך בנוגע לתוכן המאמר ד"את שבתותי תשמרו" שבעטר"ת, שבא לבאר הענין ד'שמירה' ו'עשיה', הרי בזה משתווים הבחי' הא' והג', והבחי' הב' היא ענין בפ"ע.

2) ואולי יש לבאר הא דבעטר"ת הביאור הוא לא באופן דב' הלשונות הם מלמטלמ"ע, אף שלכאו' בד"כ זהו הסדר בחסידות בב' לשונות שוים הסמוכים זל"ז, וכנ"ל, - נוסף על הטעם המבואר בפנים לכללות הביאור שבעטר"ת - י"ל דכאן גם עפ"י פשוטו אין זה דאותו לשון ממש נזכר ב"פ, דהרי "וישבות ביום השביעי" הוא סיפור דברים, ש"ויכל אלקים ביום השביעי", וכן גם "שבת" וכו', ואילו הפסוק ד"כי בו שבת מכל מלאכתו", אינו עוה"פ סיפור הדברים איך שהקב"ה שבת, אלא נתינת טעם דקאי אדלעיל מיניה: "ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו". ולכן אפשר לבאר גם את הביאור שבעטר"ת, ד"וישבות" הראשון הוא הבחי' הכי נעלית, וכנ"ל בפנים.