רב ומרא-דאתרא כפר חב"ד, אה"ק
ראיתי בגליונות 'הערות וביאורים' האחרונים מה שהעירו אודות המבואר בלקו"ת דברים ה, א: "וגם דעת הוא העמקת הלב שלא יסיח דעתו מזה ויהי' לו לזכרון לפניו תמיד שלא ישכח ויסור מלבו, משא"כ הרהור בעלמא לא עביד מידי דהרהור לאו כדבור דמי".
וע"ז הקשו שהרי גם הרהור בהעמקת הדעת לאו כדבור דמי.
ולענ"ד* לא שייך בכלל לומר 'הרהור בהעמקת הדעת', ד"הרהור" ו"העמקת הדעת" הם שני דברים, כפמ"ש בהלכות ת"ת עם הערות וציונים פ"ב סי"ב הע' 7\א, עיי"ש.
- וז"ל בספר המאמרים תער"ב ע' תרסה: "ואי' בלק"ת מהאריז"ל שהן ד' מדרי' מח' הרהור דבור ומעשה, כי הרהור אינו עצם המח' ממש רק היא פנימיות הדבור, ולכן אמרז"ל הרהור לאו כדבור דמי, וכן הרהור לא עביד מידי, ולא אמר כן במח' דלאו כדבור דמי, לפי שמח' היא מהות אחר ואין סברה כלל לאמר דכדבור דמי כו' .. משא"כ הרהור הוא פנימיות הדבור וע"כ יש מ"ד בגמ' דהרהור כדבור דמי, אלא שפסקו הפוסקים כמ"ד דהרהור לאו כדבור כו'. דהנה הרהור הוא שחושב צירופי אותיות הדבור, והיינו כשמצייר ומחשב במח' את האותיות כמו שהן בדבור זהו הנק' הרהור, וכמו הרהור לענין ק"ש היינו שמהרהר ומחשב תי' שמע ישראל כו', וכמו ב"ק מהרהר בלבו במ"ד פ"ג דברכות, דמח' הוא שמחשב המכוון בפסוק זה והוא איך שה' אלקינו ה' אחד כו' והוא כוונת הענין, וכמו אם כיוון לבו כו' שצ"ל כוונת ק"ש ליחדו ית' כו', אבל הרהור הוא שמחשב האותיות כו', וע"כ יש לה שייכות אל הדבור מאחר שזהו שמחשב אותיות הדבור כו', רק שהוא פנימיות הדבור שהרי זהו שמחשב לעצמו ואינו נראה ונגלה אל הזולת ודבור הוא שנראה ונגלה אל הזולת (ולכן אין יוצאים י"ח ק"ש בהרהור כי המצות צריכים להיות במעשה דוקא וכן בדבור בגלוי כו' (ויש בזה ג"כ מעשה דעקימת שפתיו הוה מעשה כו')...)". עכלה"ק.
וכשנעיין היטב בדבריו המאירים נראה שלענין היכא שצריך דבור - קס"ד שגם הרהור הקרוב אל הדבור הוא כדבור, והמסקנא דהרהור לאו כדבור דמי.
ומ"ש: "לפי שמח' היא מהות אחר ואין סברה כלל לאמר דכדבור דמי כו'", לכאו' אין הכונה לומר דמחשבה גריעא גם מהרהור - אלא הכונה שהיא מהות אחר ויש לה המעלות שבמחשבה דוקא. אבל אין לדמותה ולהסתפק אם המחשבה כדבור, כמו שאין להסתפק אם מעשה נחשב כדבור.
ולכן לדינא היכא שצריך דבור שקו"ט בגמרא אם גם הרהור נחשב כדבור; אבל היכא שהצריכו מחשבה ודאי שמועיל מחשבה לכו"כ מצות התורה.
ומוכח כן, דוכי מצינו בחז"ל לשון 'מחשבה לא עביד מידי'. ורק על הרהור "בעלמא" (כמו שהוסיף בלקו"ת) - שאינה לא מחשבה ולא דבור*.
והנה עפי"ז מובן שמ"ש אדה"ז בשוע"ר סי' לב סל"א: "ויש להסתפק בכ"מ שצריך לשמה אם די במחשבה שיחשב בלבו שעושה דבר זה לשם מה שצריך לעשותו כגון הפרשיות לשם קדושתן או אם צריך להוציא כן בשפתיו ולא די במחשבה בלבד" -
פשוט שהספק אינו שייך להמחלוקת אם הרהור כדבור או לאו כדבור, דגם למ"ד הרהור לאו כדבור, כמו שפסק רבנו בסי' סב ובסי' קפה, מ"מ נסתפק בסי' לב לענין לשמה - אם "די" במחשבה.
וביאור הדבר מבואר במאמרים הקצרים ע' תקסח, דענין לשמה הוא כוונת הלב, שעניינה כוונה ורצון ומכוסה בלבו כל משך זמן העשייה. יעו"ש בארוכה.
וזאת להעיר דאין לקבוע כלל דכל היכא שנאמר לשון "מחשבה" הפירוש הוא "כוונה ורצון", דהרי גם במאמרים הקצרים שם בתחילת דבריו שלל את המחשבה שאינה בכלל "כיון לבו".
וכנראה שבמחשבה גופא ישנם כמה דרגות: מחשבה סתם, וכלשון "מחשבה משוטטת תמיד", שבודאי אינה עם "כוונה ורצון"; ומחשבה בהעמקת הדעת, המבואר בלקו"ת שם, דנסתפקו הראשונים אם מועילה לענין לשמה והניחוהו בספק "של תורה".
ויתכן שהחילוק הוא בין מחשבה סתם שהיא במוח, ראה תניא פמ"ב (ס, א): "לבחי' מחשבה ממש שבמוח" -
לבין כונת הלב, שהוא כוונה ורצון, ונק' ג"כ "מחשבות לבו". עי' הל' מכירה ומתנה ס"א: "יש לו לקיים מחשבות לבו אם גמר בלבו לעשות איזה טובה כו'"; ועד"ז בסי' קנו ס"ב: "ואפי' מחשבה שנגמרה בלבו טוב לקיימה". משמע ש"גמר בלבו" היינו כוונה ורצון, ונק' ג"כ "מחשבות לבו".
ולפי"ז "מחשבות לבו" (בראשית ו, ה), אין הכוונה למחשבה שבמוח אלא למחשבה שבלב. ועי' מצו"צ איוב יז, ז ד"ה יצורי: "כן יקרא תאות הלב כי הוא פועל המחשבות כמו (בראשית ו, ה) וכל מחשבות לבו".
ולכאו' בכל גווני מקום המחשבה הוא במוח, אלא שיש מחשבה בלי כונה ורצון שבאה מהמוח בלבד, ויש מחשבה במוח שבאה בכונה ורצון מנטית הלב.
ו"במחשבות לבו" או "גמר בלבו" מיירי בלקו"ת ואתחנן.
ב. עוד העירו בגליונות שם לענין העמקת הדעת שהוא ע"ד מ"ש בהלכות ת"ת שם "להבין דבר מתוך דבר", ויוקשה עוד יותר להנ"ל דאינו שייך להרהור, וא"כ יצטרכו לברך ע"ז ברכה"ת - עיי"ש בהע' 6\ג שהע' כן.
אך כשנעיין היטב בשוע"ר סי' מז ס"ב ששינה סדר השו"ע - דהשו"ע הביא דין המהרהר בס"ד ובהפסק של ס"ג בדין הכותב בד"ת, ורבנו הביאו בס"ב ובהמשך למ"ש הדין דצריך לברך למקרא ולמשנה ולתלמוד, ועוד הוסיף "והמהרהר בד"ת א"צ לברך" [וי"ל שהכונה לוא"ו החיבור] - יש לדייק מזה שלדינא צריך לברך רק על מה שנק' משנה ותלמוד (דלכאו' הכונה לטעמי ההלכה בדרך קצרה); אבל מה שמבין מדעתו במחשבה להבין דבר מתוך דבר, הנה אע"פ שמקיים מצות ת"ת אין ע"ז ברכה. ומוכרח לומר כטעם שכ' כמה אחרונים שם (לענין הרהור) שאין מברכין על המחשבה.
ומ"ש רבנו בסי' מז הטעם מצד דהרהור לאו כדבור - הוצרך לכתוב כן בגלל "הרהור" הקרוב אל הדבור, דבזה הטעם משום הרהור לאו כדבור; אבל לענין מחשבה בהעמקת הדעת ומחדש בתורה ומבין דבר מתוך דבר, עם כל גדולתה שמקיים בזה מצות ת"ת, מ"מ אין מברכין כיון שלא תיקנו ברכה על המחשבה או מטעם אחר. ואכ"מ.
וית' איה"ש בל"נ בכרך ההוספות ומלואים להלכות ת"ת.
*) ראה בזה גם בגליון תתז עמ' 56. המערכת.
*) אבל ראה גליון תתח ע' 39, ובגליון זה בהערה הבאה. המערכת.
Download PDF