בגמ' שבת דף פח, א איתא דבמ"ת כפה עליהם את ההר כגיגית וכו', ושמכאן מודעא רבה לאורייתא (שא"א להעניש את ישראל על העדר קומה, כי נאנסו לקבלה) ואעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש, שאז קבלוה ברצון.

ובתוד"ה מודעה רבה לאורייתא הקשה - דהרי אח"כ כרת משה ברית עם ישראל (בערבות מואב) וכן קבלוה עוד פעם בהר גריזים והר עיבל, וא"כ המודעא התבטלה כבר אז (לפני אחשורוש)? ותירץ ר"ת דע"פ הדיבור הי' והוי כבעל כרחם, אבל בימי אחשורש קבלו מדעתם מאהבת הנס.

ונתקשו המפרשים בביאור תירוצו של תוס', למה בגלל שהי' ע"פ דיבורו של הקב"ה נחשב לאונס, והרי גם בשעת מ"ת מה דנחשב לאונס הוא מפני שכפה עליהם את ההר, ולא רק בגלל דיבורו של הקב"ה? - וי"מ דכיון שמתחילה בשעת מ"ת אנסם, וגם עכשיו מצוה עליהם, וביכלתו לאנסם כמו שאנסם אז, נחשב זה כהמשך להאונס הקודם (עי' בכ"ז בפרשת דרכים דרוש כב), אבל דוחק קצת שלא נזכר זה בתוס', ומשמעות דברי התוס' היא שמצד עצם דיבורו של הקב"ה נחשב לאונס.

אמנם ע"פ המבואר בדא"ח בענין דכפה עליהם, מובנים שפיר דברי התוס', דבתו"א (כח, ד) מבואר דענין כפה עליהם הוא התגלות אור אהבת ה' לבנ"י, שזה גרם שירצו לקבל התורה, ואין זה רצונם העצמי שמצד עצמם "וזהו ענין על כל דיבור פרחה נשמתן, שע"י הדיבור והגילוי מלמעלה פרחה נשמתן בבחינת ביטול לאור א"ס ב"ה", ולכן הוא מודעא רבה, כי לא קבלוה מצדם בבחירה ורצון אשר מעצמם לבד כו', עיי"ש.

ועפ"ז מבואר היטב דברי ר"ת דכיון שגם בערבות מואב הי' ע"פ הדיבור הוי כבעל כרחם, דעצם ענין דיבורו של הקב"ה 'סימל' את האונס (וכפה עליהם כו' הוא רק תיאור של הענין דדיבורו של הקב"ה, ולא ענין לבד).