בס' מאמרי אדה"ז "אתהלך לאזניא" ע' יא כ' וז"ל: "שהרי אנו רואים כשאדם אוכל איזה מאכל ניתוסף בו חיות כו' וגם שיש בו טעם, והטעם הוא ממקום גבוה, וכן אמר הצדיק ר' אברהם בהמגיד מה שאנו מרגישין הטעם ולא נת"א [נקודות תגין אותיות] כי בנת"א הי' שבירה משא"כ בטעמים לא הי' שבירה כי אם השתלשלות". ע"כ.

וכן נמצא ג"כ בס' לקוטי אמרים להה"מ סקכ"ג, וז"ל: "והענין שהעונג בא מהטעמים ר"ל מחמת טעמים טובים יש תענוג, וכך הוא בשרשו שעולם התענוג בא מהטעמים, כי ד' בחינות טעמים נקודות תגין אותיות יש בכל דבר שבעולם, רק שבתענוג לא הי' שבירה, ולכך מבינים הטעם מכל דבר ושאר בחינות אינם ניכרים בו, שזה הדבר בא מהשבירה שהדבר גשמי בא מעפריות מה שנפלו מהשבירה שלא נתבררו כו'". ע"כ.

הלא מפורש בשני מקומות אלו שבטעמים ותענוג לא הי' שבירה.

שבירה גם בטעמים

וצ"ע בסה"מ תקס"ה ע' קנג (ד"ה כי הוא יברך הזבח) שכ' וז"ל: "דהנה שורש המאכלים הוא מבחי' טעמים דתוהו שנפלו למטה לנוגה דבי"ע דרך שבירה כנודע". ע"כ.

והובא גם בס' דרמ"צ מצות אכילת קדשי קדשים דף צג, א, וז"ל: "ב' מיני חיות שיש במאכל א' הטעם שבו ב' גופו וממשו כו', והם באמת שני מיני חיות שיש במאכל מצד שרשו משם ב"ן דתוהו שנפל בשבירה, שהרי שם ב"ן הנ"ל כלול מטנת"א וכולם נשברו, ומצד עצמיות ב"ן נתהוה גוף חיות המאכל אבל מבחי' טעמים שבו נתהוה הטעמים והעונג שבמאכלים". ע"כ.

טעמים גשמיים שרשם מנפילת רפ"ח ניצוצים

ועי' ג"כ בסידור עם דא"ח צז, ד, ז"ל: "כי הטעם שבמאכל הוא מנפילת רפ"ח ניצוצים דשבירת הכלים שבתוהו שקדמו לתיקון כו', והענין ידוע שהוא מבחי' עולם התענוג, כי יש בחי' טנת"א כו' והטעמים בבחי' כתר, ומזה שאנו רואים תענוגי עוה"ז שיש בפירות הערבים ומתוקים יובן ממילא בחי' עונג העליון שמשם נפלו כו'". [ובהמשך מבאר שם שטעם המתיקות בגופו ומהותו של הפרי זה מורה שג"כ למעלה קודם השבירה בשורש המתיקות בעולם התוהו בבחי' טעמים עליונים דכתר עליון היה בהם ממהות ועצמות עונג העליון עתיקא דעתיקין]. ועד"ז הוא בס' מאמרי אדהאמ"צ הנחות תקע"ז ע' רצז.

ועד"ז באוה"ת משפטים ע' א'שז, שבמאכלים גשמיים מלובש רק חיצוניות התענוג וע"י שבירת הכלים כו' ע"ש.

הלא שנקט בכל מקומות אלו ענין נפילה ושבה"כ גם לגבי טעמים. ואיך יתאים כ"ז עם המובא בשם הה"מ ור"א המלאך שטעמים גשמיים שרשם מטעמים העליונים בדרך השתלשלות ולא בדרך שבירה.

[ובאמת יש בחי' טנת"א בכל עולם, וגם בעולם הנקודים דשבה"כ יש טנת"א פרטיים כמ"ש בע"ח בכ"מ. אבל בכל מקומות אלו מדובר בטנת"א הכלליים, ובכ"ז נקט ע"ז לשון שבה"כ. וצ"ב].

שבה"כ בעולם הנקודים ולא בעקודים

עוד יש סתירה בענין קרוב לזה, והוא דאיתא במקומות רבים בענין ג' עולמות עקודים נקודים וברודים, אשר השבירה היתה בעולם הנקודים ולא בעולם העקודים,

עי' הלשון בלקו"ת אמור לח, א: "וכמו בעולם העקודים שודאי הי' שם ריבוי האור יותר מבנקודים ואעפ"כ לא הי' שם שבירת הכלים ח"ו, והיינו מחמת קרבתן לאוא"ס כו'". והובא זה ג"כ בסה"מ תרל"ג ח"א ע' קלב.

ועד"ז בתו"א נח י, ד. לקו"ת חוקת סא, א. ואתחנן ג, ג. ובארוכה בתו"ח בראשית טז, ג. יח, ב. ובכ"מ.

ובמאמרי אדה"ז ענינים ע' תיז, שם הד"ה "להבין מ"ש בע"ח בענין שבירת הכלים שהי' בעולם התוהו שהוא עולם הנקודים", וכותב בהמשך: "משא"כ בעולם העקודים יכלו הכלים לסבול האור הגדול ולא נשברו כלל". [ושם בהמ"מ נסמן לעוד מאמרים בענין זה].

ועי' באוה"ת בשלח ע' תי: "והקושי' גדולה שאם בנקודים שהיו עשר כלים לא יסבול א"כ איך בעקודים שהיו עקודים בכלי אחד יכול לסבול ולא הי' שבה"כ". (ומבאר מפני שבעקודים הי' הביטול במציאות כו')

ועד"ז בהמשך תער"ב ח"א ע' קעד: "וכמו בעקודים שהי' כלי א' ולא הי' שבירה ח"ו מפני שהכלי הוא בבחי' אחרת כו'".

והמקור בכתבי האריז"ל הוא בע"ח שער דרושי הנקודות (ש"ח) פ"א. ושער שבה"כ (ש"ט) פ"ב ועוד, אשר התחלת השבירה הוא ביו"ד נקודות דס"ג כו'. ועי' דרמ"צ קע, ב ועוד.

בסידור אדה"ז "השבירה היתה בעולם העקודים"

אולם נגד כל זה איתא הלשון בסידור עם דא"ח צח, ד [והוא רשימת כ"ק אדהאמ"צ של מאמר אדה"ז פ' עקב תקס"ד]: "וידוע ג"כ שהשבירה הי' בעולם העקודים כשהיו עקודים בכלי אחד מפני ריבוי האור ומיעוט הכלים כו' ומזה סיבת הנפילה בדברים תחתונים כ"כ". ע"ש.

ובהשקפ"ר הוא פלאי, כי הלא בכל המקומות מבואר אשר השבירה היתה בעולם הנקודים ולא בעולם העקודים.

לשון הע"ח: באו"א נפילה, בזו"נ מיתה

אך באמת יישוב כל סתירות אלו, יתבאר ע"פ עיון במקור הדברים בע"ח שער שבה"כ (שער ט') פ"ב, וז"ל:

"והענין כי מן האדרא זוטא נראה שלא ירדו רק הז' מלכים בלבד, וממדרשים אחרים בס' הזהר משמע כי גם באו"א יש ביטול ופגם וכמעט אפי' בכתר. ואמנם הענין הוא כי ודאי שמכל י' נקודות נפלו מהם בחי' ובכולם היה ביטול, רק זו"נ נפלו כולם בין בבחי' היותן אחור באחור ובין בבחי' היותן פנים בפנים והנה זו נק' מיתה כי הכל ירד לגמרי, אבל אבא ואימא שלא ירד מהם רק בחי' אחוריים יקרא ביטול ולא מיתה, וכתר שלא נפלו ממנו רק בחינת נצח הוד יסוד שלו כו' לכן לא נקרא ביטול בכתר רק פגם בעלמא. עוד יש טעם אחר והוא כי אינו נקרא מיתה רק מי שהולך מעולם לעולם ונבדל מעולמו ולכן שבעה מלכים שהיו באצילות וירדו אל הבריאה יקרא מיתה ממש כמ"ש באדרא קל"ה לא תימא דמיתו אלא כל מאן דנחית מדרגא קדמאה דהוי ביה קרי ביה מיתה כמו שכתוב וימת מלך מצרים, אמנם אחורי או"א אע"פ שנפלו לא ירדו בבריאה אלא נשארו בעולם האצילות עצמו לכן להיותן שלא במקומן יקרא ביטול אבל לא יקרא מיתה". ע"כ.

ואח"ז כ' בע"ח שם (באותו פרק) אודות אחורי או"א: "כי כאן לא היתה מיתה ושבירה ממש כמו בז' מלכין רק קריעה ושבירה בעלמא ונשאר במקומו".

[והובא ג"כ לשון ע"ח זה בס' אוצ"ח שער הנקודים פ"ח, ובדפוס ירושלים של האוצ"ח צויין לשער ההקדמות, ששם הלשון שונה קצת: "כי לא היתה נתיצה ושבירה כמו בשבעה מלכים רק קריעה לבד"].

ועי' מזה עוד שם בע"ח שער דרושי הנקודות (ש"ח) פ"ב, וז"ל: "והרי נתבאר ג' בחי' אלו, והם כי הכתר נתקיים כולו (שהארתו גדולה מאד ולא נשבר כלי שלו), ואו"א נשברו ונפלו האחוריים שלהן, וזו"ן נפלו פנים והאחוריים שלהם כו'", ע"ש.

וע"ש עוד בע"ח שער המלכים (שי"א) פ"ז: "עוד הי' שינוי ב' כי הכלים דאו"א לא נשברו שבירה גמורה הנקרא מיתה, רק ירידה לבד למטה ממקומם אבל נשארו עומדים בעולם אצילות עצמו במקום שהי' עתיד להיות מקום נוקבא דז"א לכן לא נזכר בהם בחי' מיתה, רק בז' מלכים תחתונים שבהם נאמר וימת כי ירדו למטה מעולמן ונפלו לעולם הבריאה ונפלו ממש תוך הקליפות ונתבטלו שם בתוכם". ע"כ.

וע"ע שם בשער שבה"כ (ש"ט) פ"ג (ובהגהת צמח שם). ובפ"ו. ובשער המלכים (שי"א) פ"ז. ומענין הפגם בכתר נזכר גם בע"ח שער דרושי הנקודות (ש"ח) פ"ג. ועי' ג"כ מענין הנפילה באחורי או"א בהמשך תער"ב ח"ג ס"ע א'תסג.

גם בבחי' טעמים, נפילה ולא שבירה

ובעז"ה מצאתי מזה גם במאמרי אדה"ז, והוא בסה"מ תקס"ח ח"א (ע' תקסד), וז"ל: "לפי שבחי' טנת"א לפעמים בחי' הטעמים בכתר והנקודים בחכמה ולפעמים הטעמים בחכמה והנקודות בבינה כו', ובשבירת הכלים דתוהו היה עיקר השבירה בנקודים בבחי' בינה שהוא שם ס"ג כנודע, אך גם מבחי' החכמה נפל והן בחי' הטעמים וכל מיני תענוגים הגשמי' כו'". ע"כ.

[שם בתקס"ח הוא ביאור ד"ה המגיד מראשית אחרית. ומובא ג"כ לשון זה באוה"ת משפטים ע' א'שז].

תירוץ דברי הה"מ והר"א המלאך

ומשני מקורות אלו (בס' ע"ח וסה"מ תקס"ח), למדנו אשר בשבה"כ יש שני ענינים: א) עיקר ענין שביה"כ, ב) הנפילה למטה. וע"כ עיקר ענין שבירת הכלים הוא אמנם בעולם הנקודים, אך גם בטעמים היתה נפילה ומנפילה זו נשתלשל למטה בטעמים ותענוגים גשמיים.

א"כ מובן מ"ש בלקו"א להה"מ (ובמאמרי אדה"ז בשם הר"א המלאך) דשביה"כ הי' רק בנקודות ולא בטעמים. וזהו כמבואר כי בטעמים הי' רק נפילה והשתלשלות ולא שבירה לגמרי. ובכל זאת שייך גם לומר לשון "שביה"כ" על הטעמים מצד כי גם שם הי' ענין הנפילה.

יישוב לשון הסידור עם דא"ח

וכן מתורץ מ"ש בסידור עם דא"ח שהשבירה היתה בעולם העקודים, דלפי כל האמור מובן שגם בעקודים היתה פגם ונפילה כו'.

ומפורש הדבר בסה"מ תרס"ה ע' צט שמביא מהאוצ"ח "שגם בעקודים הי' ביטול".

[בסה"מ תרס"ה כותב בסתם "מ"ש באוצ"ח שגם בעקודים הי' ביטול" ואין מציין מקומו באוצ"ח.

ולא ידעתי אם מפורש לשון זה באוצ"ח "שגם בעקודים הי' ביטול", או שכוונתו ללשון הע"ח שהבאנו למעלה ש"גם באו"א יש ביטול ופגם וכמעט אפי' בכתר", כי כל הלשון של הע"ח בשער שבה"כ פ"ב נמצא ג"כ בע"ח שער העקודים פ"ח,

ומפורש בע"ח (כאשר הובא לעיל) שגם באו"א וכתר הי' ביטול ופגם (ביטול באו"א ופגם בכתר), ואו"א וכתר הם אוזן חוטם פה דעקודים (כמ"ש בע"ח שער דרושי הנקודות פ"א). א"כ אפשר לזה כוונתו בסה"מ תרס"ה במה שמביא מאוצ"ח ש"גם בעקודים הי' ביטול". והוא דברי הע"ח שהובאו למעלה.

אך אפשר יש גם לשון מפורש במ"א באוצ"ח על עולם העקודים שהי' בו ביטול].

ירידה ונפילה גם באורות

והנה יש עוד ענין קרוב לזה, והוא משנ"ת בכ"מ כי אף שעיקר השבירה הי' בכלים אבל גם באורות הי' הסתלקות ונפילת ניצוצי האור, עי' בלקו"ת מטות פב, ג. ובאריכות בדרך ההסברה בד"ה ויגדלו הנערים בסה"מ תרס"ה ע' צה ואילך, וע"ש ע' קג ואילך. ובהמשך תער"ב ח"א ע' תרה. ח"ג ע' א'תסד. ומשם אפשר יובן ג"כ לענין הטעמים שבבחינת טנת"א שהי' בהם רק נפילה, ועד"ז בענין בעולם העקודים.

מענין הירידה בהאורות נזכר גם בע"ח שער שבה"כ (ש"ט) פ"ג. ושם בפ"ו בהגהת צמח. ובשער המלכים (שי"א) פ"א (ובהגהת שמן ששון). ועוד.

השבירה ב"אור" ולא ב"מאור"

ועי' הלשון בס' מאמרי אדה"ז עה"ת ח"ב ע' תשיב: "שלא הי' השבירה רק בבחי' האורות כידוע דהאורות דתוהו נסתלקו כו' וירד מהן למטה רפ"ח ניצוצים".

ושם קאי שם בכללות האורות וכלים ביחס לעצמותו ית', שע"ז כ' שהשבירה היתה רק באורות וכלים ולא בעצמות המאור.