בקובץ תתסט (ש"פ וירא, כ"ף מרחשון), העיר הרב משה מרקוביץ על משנ"ת בשיחת שמח"ת תשכ"ב בענין הכתרת הקב"ה למלך בר"ה, בכתבו, שכל השקו"ט בשיחה זו דורש הבנה מכמה צדדים, ומאריך לבאר שע"פ פשטות ההלכה קבלת המלכות בר"ה היא כמו קבלת עול מלכות שמים באמירת ק"ש בכל יום, ואין לזה ענין עם עצם מלכותו כו'. ומוסיף, שאף שע"פ קבלה וחסידות יש לעורר את המלכות מחדש, אבל כאן השאלה היא ע"פ נגלה (וע"פ דבריו, הרי לכאורה אין מקום לכל השאלה). ומוסיף להקשות גם על התירוץ, ומסיק, שאין כוונת השאלה למה צריכים להכתיר את הקב"ה למלך, אלא הכוונה היא מדוע צריך האדם לעשות מעשה מיוחד לבטא את קבלת המלכות שלו, ועל זה קאי כל השקו"ט.

ויש להשיב על דבריו, מכמה צדדים:

ולכל לראש – שלא נהג ע"פ כללי הלימוד שאין ענין יוצא מידי פשוטו, שכן, בגלל מה שהוקשה לו בהענין, הסיק להוציא ממשמעות הדברים לאורך כל מהלך השיחה, כפי שרואים ברור גם בעיון קל, שהמדובר הוא בנוגע לעצם ענין המלכות – החל מהחקירה בנוגע למשיחת המלך אם היא פעולה חד-פעמית, או שנמשכת ומתחדשת תמיד, ע"פ סוגיית הגמרא בכריתות (ו, ב) בדין "הסך בשמן המשחה למלכים וכהנים", שבודאי אינו ענין להאדם המקבל את המלכות, אלא להמלך עצמו; ועד להמפורש בהשיחה ענין חידוש המלכות מצד זה שחוזרים הדברים לקדמותן כו' – כפי שהזכיר בעצמו, אלא, ששולל זאת בגלל שמחלק בין קבלה וחסידות לנגלה!

זאת ועוד: גם ע"י פירוש השאלה כדבריו, עדיין לא העלה ארוכה לשאלותיו על הביאור בהשיחה. ודו"ק.

ולגופו של ענין:

ובהקדמה, שמ"ש לחלק בין קבלה וחסידות לנגלה, שע"פ קבלה וחסידות אכן ישנו ענין התעוררות המלכות מחדש, משא"כ ע"פ נגלה – הרי זה היפך שיטת רבינו בכ"מ שכל הענינים שבקבלה וחסידות מתאימים גם ע"פ נגלה, שהרי תורה אחת היא, וזהו יסוד הדברים.

ואכן מפורש להדיא בהשיחה, "שזהו דין בנגלה דתורה שבר"ה צריך להכתיר את הקב"ה למלך".

כלומר, רבינו ס"ל שדברי הגמרא "אמר הקב"ה . . אמרו לפני בר"ה מלכיות . . כדי שתמליכוני עליכם" – פשוטן כמשמען:

אין כאן רק הוראה לאדם שבר"ה צריך לחזק בנפשו את הרגש של קבלת עול מלכות שמים, כמו באמירת ק"ש שתוכנה "שיקבל עליו עול מלכות שמים" – כמובן מדיוק לשון חז"ל "אמרו לפני מלכיות (לא "כדי שתקבלו עלי מלכותי", אלא) כדי שתמליכוני עליכם", כך, שדבר ברור הוא שהכוונה במאמר זה – נגלה דתורה – שטעם אמירת מלכיות בר"ה הוא כדי להמליך את הקב"ה למלך, וענין זה נעשה עי"ז שהאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים.

[והעירני חכם אחד מדיוק לשון רבינו הזקן בשו"ע (או"ח סתקצ"א ס"א): "תיקנו חכמים להתפלל . . ט' ברכות דהיינו שבברכות קדושת היום כולל פסוקי מלכיות כדי לקבל עליו עול מלכות שמים"; כלומר: תקנת חכמים הלכה למעשה היא שהאדם צריך לומר פסוקי מלכיות כדי לקבל עליו עול מלכות שמים, אבל, הסיבה לכך שבר"ה צריך לקבל עליו עול מלכות שמים ע"י אמירת פסוקי מלכיות, היא – בקשת הקב"ה "שתמליכוני עליכם"].

וכמו"כ מביא רבינו בהשיחה מה שאומרים בנוסח התפלה: "מלוך על העולם כולו בכבודך" [ודלא כדברי הרב הנ"ל שזוהי רק בקשה על הגאולה העתידה שאז תהי' התגלות המלכות באופן ש"ידע כל פעול כי אתה פעלתו וכו'", אלא] וחותמים [גם בקידוש היום ובהפטרה, שאין שם אריכות הבקשה הנ"ל] "מלך על כל הארץ" – ברכה בשם ומלכות על מלכותו של הקב"ה, שלא מצינו כזאת בכל השנה, לפי שאז אכן מתחדשת מלכותו של הקב"ה על כל העולם (ולא רק ברגש האדם שמקבל עליו מלכותו ית').

וזהו גם ענין תקיעת שופר (כהמשך הגמרא: "ובמה בשופר") ע"פ נגלה – כמ"ש הרס"ג בביאור הטעם דתק"ש: "הענין הראשון מפני שהיום היתה תחלת הבריאה שבו ברא הקב"ה את העולם ומלך עליו, וכן עושין המלכים בתחלת מלכותם שתוקעין לפניהם בחצוצרות ובקרנות להודיע ולהשמיע בכ"מ התחלת מלכותם, וכן אנו ממליכין עלינו את הבורא כו'".

וראה גם ברכות (יב, ב): "כל השנה כולה אדם מתפלל הא-ל הקדוש, מלך אוהב צדקה ומשפט, חוץ מעשרה ימים שבין ר"ה ויוהכ"פ שמתפלל המלך הקדוש, המלך המשפט", ובפרש"י: "לפי שבימים הללו הוא מראה מלכותו לשפוט את העולם".

ועל יסוד זה שענין ההכתרה דר"ה הוא (לא רק ע"פ קבלה וחסידות, אלא גם) דין בנגלה דתורה – באה השקו"ט בהשיחה ע"פ נגלה דתורה (כמודגש בהתחלת השיחה שזהו בתור השתתפות בה"כינוס-תורה") בגדר משיחת המלך, והחילוק שבזה בין מלך בו"ד למלכותו ית' – שמצד חידוש ההתהוות (כפס"ד הרמב"ם בנגלה דתורה), צריך להיות גם חידוש ענין המלכות,

[ולכאורה כך הוא פירוש הדברים:

מבואר בשער היחוד והאמונה (רפ"ז) בנוגע למדת המלכות ושם אדנות המורה עלי', ש"מדה זו ושם זה הן המהוין ומקיימין העולם . . כי בהסתלקות מדה זו ושם זה ח"ו הי' העולם חוזר למקורו כו'", והיינו, שהתהוות וקיום העולם הוא עי"ז שהקב"ה הוא מלך על כל הארץ.

ולכן, כדי שיהי' בר"ה חידוש התהוות הבריאה (לא רק חידוש הישנות כבכל יום, אלא חידוש ממש), צריכה להתחדש גם מדת המלכות, כי, חידוש הבריאה שנמשך בר"ה שעבר עי"ז שהקב"ה נעשה מלך על כל הארץ הי' רק למשך שנה אחת (וכמו בנוגע להדין ומשפט דר"ה על כל עניני הבריאה והאדם שהוא בנוגע לשנה אחת בלבד).

והתחדשות מדת המלכות נעשה ע"י עבודת בנ"י שמכתירים את הקב"ה להיות "מלך ישראל" ועל ידם "מלך על כל הארץ" (דאף שבתחלת הבריאה היתה ההתהוות שע"י המלכות מצד כי חפץ חסד, ורק לאחרי שנברא אדה"ר המליך את הקב"ה באמרו ה' מלך גו', הרי לאח"ז באתערותא דלתתא תליא מילתא), ועי"ז נעשה חידוש הבריאה],

ולא עוד אלא שגם ביאור החילוק שבין חידוש הישנות שבכל השנה, מבחי' חיצוניות המלכות, לענין ההתחדשות ממש בר"ה, מבחי' פנימיות המלכות – קשור גם עם הדין בנגלה דתורה שאמיתית ענין המלכות הוא באופן ש"אין על גביו אלא ה' אלקיו", כמבואר בהשיחה בטוב טעם, בהתאם לשיטת רבינו שנגלה וחסידות הם תורה אחת.