בגליון הקודם (תתסט) העיר הרב מ.מ בענין ההפרש בין ההמשכה והפעולה הנעשית ע"י מעשה האדם סתם (שאינו מצוה) כשעושה אותה באמונה או לש"ש, ובין מעשה המצות. וכן גם בההפרש בין מעלת המלאכה סתם (שאינו מצוה) על כל שאר עניני רשות שאדם עוסק בהם.

ויש להעיר שהענין נתבאר בפרטיות ובאריכות בד"ה וירד ה' על הר סיני סה"מ תרס"ב. ובקיצור: אחרי שהסביר הענין של מלאכה (למטה) באמונה, מפרט שענין זה מתבטא בכל שאר עניני רשות שאדם עוסק בהם לש"ש. ומסיק, ש"כל הדברים ככולן העבודה והכוונה בהם הכל באופן א' . . לש"ש דוקא כו', שזהו הכלל בכל עניני הרשות . . ע"י הבירורים בעניני הרשות נעשה תיקון ובירור בחי' כלים פשוטים שאינן לקבל בתוכם בחי' גילוי אור כו' ולכן כולם שוין כו'". עכ"ל.

ומבאר שם שעי"ז נעשה בירור ותיקון רק בחיצוניות הכלים, שהוא התחדשות הישנות בלבד, וגם הביטול הנמשך עי"ז הוא ביטול היש דבחי' בי"ע לבד.

משא"כ ע"י מעשה מצות, כל אחד ענין בפ"ע, וכן ע"י כל מצוה נמשך המשכה פרטית למעלה ולמטה. והיחוד והתיקון נעשה בפנימיות הכלים, ונמשך ע"י התחדשות ואור חדש ממש, וביטול הוא מבחי' אצילות שהוא מדריגת ביטול במציאות.

וגבי ההפרש בין מלאכה ושאר עניני רשות, י"ל בד"א, שאע"פ שבכללות ענין אחד הוא - התחדשות הישנות - מ"מ בפרטיות נעשה הבירור והתיקון בכלים שונים. והיינו, אע"פ שהכל בחיצוניות הכלים בלבד, מ"מ התיקון והבירור נעשה ע"י כל אחד שעוסק בעניני רשות, והבירור גופא הוא כפי אופן שורשו (בחיצוניות הכלים) למעלה, שממנו נשתלשל ענין זה למטה בעניני רשות.

ובזה לכאו' יש מעלה במלאכה גבי שאר עניני רשות, והוא, כי ע"י מלאכה נעשה התחדשות הישנות יותר (בכמות עכ"פ) בחצוניות הכלים, וממילא נמשך למטה יותר ע"י, והוא "כי ששת ימים תעבוד כו'", והיינו שהמלאכה הוא הענין הנצרך ביותר בין כל עניני הרשות כיון שבו תלוי קיום האדם, דבלי פרנסה אינו יכול להתקיים. וענין זה הנצרך לקיום האדם הוא חודר ברוב עניניו ולקח יותר זמן משאר עניני רשות הנצרכים לקיומו, ומכיון שהתעסקותו של אדם בענין זה לוקח רוב הזמן וחודר ברוב בעניניו בערך לשאר עניני רשות, לכן מובן שגם בשורש למעלה נעשה ע"י ענין זה רוב ההמשכה בערך להנמשך ע"י התעסקות בשאר עניני רשות. והוא מכיון שענין זה נשתלשל מענין של צמצום שנק' מלאכה למעלה, שהוא הענין הכי חשוב והנצרך לקיום העולם, לכן כן נשתלשל גם למטה.