בספרי החסידות, הן בחסידות חב"ד, והן בחסידות הכללית, מדובר בהרחבה על חיוב עבודת ה' מתוך הכנעה ושפלות, ביטול היש לאי"ן, שלילת כל גאוה וגסות הרוח, וכיוצא באלו ימצא המעיין בכל ספרי החסידות במקומות אין ספור.

אולם להלן, נרשום איזה מקומות, אשר בהם נתבאר שלפעמים צריך להיות גם התרוממות והגבהת הלב, "ויגבה לבו בדרכי ה'" (לשון הכתוב דברי הימים-ב יז, ו על המלך יהושפט), גם תנועת הגדלות הכרחית היא לעבודת ה', אלא כי צריך לכלכל דבריו במשקל ומדה נכונה, מצד אחד ביטול ושפלות, ולאידך הגבהה ורוממות.

לשון הגמ' "שמינית שבשמינית"

ובתורת הנגלה, הוא הנקרא "שמינית שבשמינית", עי' גמ' סוטה ה, א, בענין גסות הרוח: אמר ר' חייא בר אשי אמר רב תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית (משקל קטן הוא, כלומר צריך שיהי' בו מעט גאוה שלא יהיו קלי ראש הראש משתוללין בו, ויהיו דבריו מתקבלין עלייהו בעל כרחם) כו', אמר רבא בשמתא דאית ביה ובשמתא דלית ביה, א"ר נחמן בר יצחק לא מינה ולא מקצתה כו'.

וראה תוס' ר"ה יג, א ד"ה חסר. פיהמ"ש לרמב"ם אבות פ"ד מ"ד. ראשית חכמה שער הענוה פ"ו. חובת הלבבות שער הכניעה פ"ו ד"ה והששי וד"ה והשביעי, ושם פ"ט. ס' קב הישר פס"ה.

ועי' השקו"ט בזה בענין אם כן הוא להלכה דצ"ל שמינית שבשמינית גסות הרוח או שצ"ל לא מיני' ולא מקצתי' - בלקו"ש כרך ז' ע' 297, וכרך כ"ב ע' 162. וכן בהערות הרבי בסו"ס הנחות הר"פ ע' קנב. ונמצא מזה גם בלקוטי לוי יצחק אגרות ע' שה.

בתורת חב"ד וספרי החסידות הכללית

להלן נאסוף קצת, מהמקורות וסוגיות בענין זה בתורת חב"ד, ובהזדמנות הבאה אי"ה נציין בענין גם קצת מספרי החסידות הכללית, בספרי תלמידי הבעש"ט ותלמידי הרב המגיד, וגם מספרי החקירה הראשונים ועוד. (וגם החלק שנכתוב כאן מתורת חב"ד, זוהי התחלה ואין עדיין האוסף בשלימות).

עיניו למטה ולבו למעלה

א) בתו"א מגילת אסתר צא, ב (ד"ה יביאו לבוש מלכות): והנה לעומת זה יש בקדושה ונק' ג"כ בחי' המן לאחר הבירור, כי מבני בניו של המן למדו תורה ברבים, הרי שיש בחי' המן לאחר הבירור שנכלל בקדושה והוא ויגבה לבו בדרכי ה', וכמארז"ל שצ"ל עיניו למטה ולבו למעלה, עינים הם בחי' חכמה כח מ"ה בחי' משה שהיה עניו מכל האדם בחינת בטול, ובחי' הלב צ"ל למעלה ששם יסוד האש והצמאון וטבע האש להגביה ולעלות למעלה, והאדם צ"ל כלול משניהם, כי אם לא יהיה בבחי' הגבהה כלל לא יערב לבו לגשת אל העבודה באמרו מי אנכי ומה עבודתי. לכך צריך לו הגבהת הלב בתשוקה והצמאון שבו כו'. וזהו ענין שהתלמיד חכם צריך להיות בו שמינית שבשמינית, כי הנה בבחי' חכמה יש ל"ב נתיבות החכמה וגם לב בגימטריא ל"ב וכללות שניהם עולה ס"ד, ושמינית שבשמינית הוא חלק א' מס"ד והיינו הגבהת הלב המחובר אל מוח החכמה כי העיקר היא החכמה המשכת בחי' הבטול אלא שצריכה העלאה תחלה בבחינת הגבהת הלב כדי להמשיך אח"כ שאם אין העלאה אין המשכה, והגבהה והעלאה זו הוא בחי' התנשאות דקדושה בחי' המן לאחר הבירור ומקורה ושרשה למעלה באורות עליונים כו'.

[וע"ד סגנון זה ובתוספת ביאור נמצא גם בתו"א שם צא, ד ואילך. וד"ה ענין שמינית שבשמינית בסה"מ הנחות הר"פ ע' יב. ובס' מאמרי אדהאמ"צ קונטרסים ע' שפז ואילך. וראה אוה"ת להצ"צ מג"א ע' צה. תורת מנחם ח"ז ע' 209].

ב) וראה הלשון בתו"ח תצוה ח"ב שסו, ב: מה שאנו רואים שיש בעובדי ה' אלה בחי' התוקף וחוזק ועקשות קשה כארז בעבודה שבלב ומוח בתפלה ותורה וגם גבהות והתנשאות הלב באהבה ויראה בתפלה כמו ויגבה לבו בדרכי ה' דוקא וכמבואר במ"א בענין המן מן התורה מנין שיש בחי' המן בקדושה האלקי' והוא חלק שמיני' שבשמינית מגסה"ר שבת"ח שהוא רק חלק ס"ד,אבל חלק ס"ג נק' גסות הרוח דקליפת עמלק כו'.

ביטול שלמעלה מהגבהת הלב

וע"ש עוד בהמאמר (ד"ה יביאו לבוש מלכות) אשר בחי' כתר מלכות נמשך רק ע"י ביטול הרצון מכל וכל, על דרך הקדמת נעשה לנשמע, והוא למעלה גם מבחינת המן וגדלות דקדושה.

א) ובלקו"ת מטות פו, ג ז"ל: וגם בענין ויגבה לבו ארז"ל ת"ח צ"ל בו שמינית שבשמינית כו', א"כ הענוה צ"ל הרבה יותר ויותר מבחי' ויגבה לבו כו'.

ב) ועי' הלשון באוה"ת מג"א ע' צה: ועיין מ"ש במ"א ע"פ בשלח פרעה מענין "ולא נחם דרך ארץ פלשתים" דקדושה, אלא בחי' ארץ כנען דקדושה הכנעה וביטול, שהוא גבוה יותר מבחי' פילוש ושמחת הלב לבד שבלי ההכנעה כו', ומשם יובן ענין זה דבחי' ביטול רצון גבוה מבחי' ויגבה לבו לבדו, רק שמכל מקום צ"ל ב' הבחי' וכששניהם יחד הוא טוב ונעים.

ועי' עוד בדברינו לקמן בענין הגסות בתחילת העבודה, ובענין גבהות שלמעלה מביטול.

מדת ה"גסות" בתחילת העבודה

א) קרוב לדברים אלו, נמצא ג"כ בדרוש נוסף בתו"א מג"א קיט, ג ואילך (ד"ה ויקח המן), דמבאר שם בארוכה לשון מארז"ל שתלמיד חכם צריך להיות בו שמינית שבשמינית ומעטרא לי' כסאסאה לשבולתא, שהסאסאה הוא שומר לעצם החטה, כך השמינית שבשמינית בחי' יש אדעתי' דנפשי' קא עביד שבתחילת העבודה זהו שומר לשיוכל לבוא לבחי' הביטול ממש כו'. [אך בהשתלשלות למטה יכול להיות מזה בחינת קליפות ממש, דוגמת נהר דינור יוצא מזיעתן של חיות כו'].

ובין הדברים שם כותב: הענין הוא דאנו רואים שכל מי שמתחיל בעבודת ה' בעבודה שבלב זו תפלה א"א לו בלתי אמצעות מדות הגסות והוא במה שעושה את עצמו לבחי' יש ודבר מה שצריך להיות עובד ה' ויש מי שעובד וכו', ומניעת העבודה יצר לו מפני שאינו חפץ להיות נפרד כו', הגם שזהו בחפץ ורצון אמיתי שחפץ בקרבת ה' ואינו רוצה להתרחק מ"מ יש בזה בחי' גסות כי נחשב בעיניו לאיזה דבר שבעבודתו יתקרב ויהי' לנח"ר למעלה כו'.

וממשיך שם: וזהו הטעם שצריך ת"ח להיות בו גסות הרוח חלק א' מס"ד כו' כי הנה ידוע דע"י אתעדל"ת אתעדל"ע נעשה באותה הדוגמא ממש כי רוח אייתי רוח ואמשיך רוח כו', והנה באתעדל"ת זה בתלמיד חכם נעשה אתעדל"ע להיות למעלה ג"כ בחי' גיאות והתנשאות בקדושה העליונה כי ע"י שנמצא בחי' גסות בת"ח במה שאינו רוצה ליפרד כנ"ל וחפץ בקירוב כו', כך למעלה נתעורר ג"כ להיות מואס בהרשעים וכמ"ש ואת עשו שנאתי מפני כי גאה גאה כלומר מתגאה ומסתלק מן הגיאים והם הרשעים כו' ולא כאברהם שיצא ממנו ישמעאל לפי שמצד הרוממות כלא חשיב כו' דהיינו דוקא כשאיננו מתגאה ומתרומם אבל כשמתגאה ומתרומם אזי נותן לב לדקדק שלא יצא אור ההשפעה להרשעים וכו'.

[ועיי"ש עוד במאמר זה בתו"א דף קכ, ב ואילך. קכא, ב ואילך. ובארוכה בס' שערי אורה לאדהאמ"צ שער הפורים סב, א ואילך. ובאוה"ת להצ"צ על מגילת אסתר ע' נא-פא. וראה יהל אור להצ"צ ע' תרמד וע' תרמו. סה"מ תרל"ח ע' קלה ואילך. תר"ם ע' רכ ואילך. תרמ"א ע' רא. ובארוכה במאמר ד"ה וידבר ה' גו' והקריתם לכם ערי מקלט, משנת תשי"ב, נדפס בתורת מנחם ח"ו ע' 284 ואילך. וראה גם תורת מנחם ח"ג ע' 151. חכ"א ע' 203. "רשימות" חוברת ט"ו ע' 34 ואילך].

ב) ועי' הלשון בד"ה באתי לגני תשי"ח (ס"ה), דאף שלפעמים צריך לעמוד על איזה דבר בתוקף גדול, שיהי' נעשה הדבר ההוא בהידור והדומה, ובכ"ז הנה מדבר בנחת ודברי טעם, ומתרחק מהגאוה עד קצה האחרון. וכמבואר בתורת הבעש"ט על הפסוק כל שאור וכל דבש לא תקטירו גו' קרבן ראשית תקריבו גו' (דלכאורה יש בזה סתירה, דכיון דשאור ודבש אינם רצויים, למה מביאים מהם קרבן ראשית), אמר הכתוב לא תקטירו ממנו אשה לה' לעבוד ע"י גבהות, רק קרבן ראשית, ראשית ההתקרבות להש"י מותר להיות בגבהות, וע"ד המבואר במארז"ל ת"ח צריך שיהא בו אחד משמונה שבשמינית, שענין זה הוא בתחלת העבודה, כי, אם לא יהי' בבחי' הגבהה כלל, לא יערב לבו לגשת אל העבודה באמרו מי אנכי ומה עבודתי כו'.

וראה עוד להלן בכותרת: גאות רוחנית ולא הגבהה חומרית.

בחינת גדלות שלמעלה מ"ביטול"

א) בלקו"ת פ' צו יג, א (ד"ה להבין מ"ש בהגדה), ז"ל: אבל לעתיד לבא יהי' ע"ד שלא הספיק להחמיץ כו' כי גם מבחי' חמץ לא יהי' יניקה לחיצונים, דהיינו שלא יהי' החמץ בחי' יש וגסות דקליפה אלא ע"ד ויגבה לבו בדרכי ה', וכמו שבקרבן תודה היו עשרה חלות חמץ וכמ"ש הטעם ע"פ מזמור לתודה (בסידור). והרי ארז"ל ברבות פ' צו פ"ט לע"ל כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל כו' והרי כל הקרבנות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם שהן באות חמץ א"כ מזה מוכרח שלע"ל מחמת עוצם הגילוי יתברר ויתעלה גם החמץ ועמ"ש בד"ה וידבר דעשה"ד מענין שתי הלחם שהיו באות חמץ. ע"כ.

ב) וכן בלקו"ת פ' במדבר טז, ד (ד"ה וידבר גו' אנכי): ולכן כתיב בשתי הלחם שהקריבו בשבועות חמץ תאפינה, כי חמץ הוא לשון התנשאות ובפסח אסור החמץ שיש לזה יניקה לקליפות וסט"א גבהות וגסות הרוח כו', משא"כ בשבועות שנזדככו המדות הטבעיות ועולות להיות נכללות בקדושה הרי אין ההתנשאות אלא בבחי' הקדושה, שזו ההתנשאות היא כמ"ש לך ה' הגדולה כו' ואין שם יניקה לקליפה וסט"א כלל, מחמת גילוי רצון העליון ב"ה שלמעלה מעלה מגדר ההשתלשלות כו'. [ועי' מזה גם בסה"מ תרל"ג ח"א ע' קלא ומביא שם מסידור עם דא"ח ד"ה מזמור לתורה, וכן בלקו"ש חכ"ב ע' 32].

ג) ונמצא גם קרוב לדברים אלו, אך בסגנון אחר, בס' פירוש המלות לאדהאמ"צ (צח, ג) וז"ל: ויובן זה ע"ד דוגמא ממה שמצינו בבחי' התנשאות היש דקדושה האלקי' כמו התנשאות דוד במלכותו שהי' מרכבה לבחי' מל' דאצי' בתכלית הביטול וכמ"ש ונקלותי עוד כו' וכן אמר כי עני ואביון אני כו', וא"כ ההתנשאות ויש שלו הי' שורה ביש והתנשאות זו בחי' התנשאות ויש האמיתי דבחי' מל' דאצי' שז"ש ה' מלך גאות לבש כו' וכמ"ש רשב"י אנא סימנא בעלמא כו' שהגביה את עצמו מאד ואין זה בחי' פירוד בגבהות הלב דחמץ הנ"ל אלא אדרבה בגבהות הלב זה שורה גאות ה' והתנשאות העליונה האלקי' ממש, ולא כמו שכתוב ביהושפט ויגבה לבו בדרכי ה' שהרי דוד אמר לא גבה לבי כו', אלא אדרבה כל מה שגבה לבו לא הי' רק בחי' גבהות ה' והתנשאות האלקי' ממש, ואמנם מלובש בהתנשאות וישות שלו הטבעי' ממש, וא"כ מובן מזה שהיש שלו הוא יש דאלקות באין אמצעי ביניהם כו'.

וממשיך שם בפיה"מ: וזה השלימות לתכליתו יהי' במשיח שהוא למעלה מבחי' משה כו', אבל גופו של משיח למעלה מזה כי ישרה עצמות אלקות בגופו ולא יבוטל גם בנשמתו ולא כמו משה שהי' בחי' ביטול בנשמתו גם שדבר עמו פא"פ ולא נתבטל גופו כשאר הנביאים וזה האות שבחי' יש האמיתי שורש ביש שלו כמו שהוא בגופו ונשמתו בלי ביטול כלל וכלל כו' (ועכשיו אין ת"ח שאין בו חלק שמיני שבשמינית אבל לא יותר שנק' גס אותיות ס"ג ולע"ל גס וס"ג יתאחדו והוא יש דבינה בחי' ס"ג ויש מוגבל לאחר הבירור וזהו אותיות סוס גימט' ב"פ ס"ג כמ"ש במ"א בענין וסוס אשר רכב עליו כו'). ובכ"ז יובן ענין המצוה בשתי הלחם חמץ דוקא שהוא יש נפרד בבחי' יש דקדושה ממש כו' ולכך חמץ תאפינה ולא מצה שהוא ביטול היש כו'.

ד) וקרוב לענין זה נמצא במאמר נוסף של הצ"צ, בד"ה נשא את ראש באוה"ת נשא (הוצאה החדשה בהוספות ע' 79 ואילך), שמביא מארז"ל ע"פ ואולך אתכם קוממיות "בקומה זקופה" (ב"ר פי"ב), וקושיית ס' המקנה בקידושין דל"א מהגמ' שם אשר "כל ההולך בקומה זקופה כאילו דוחק רגלי השכינה", דלפי"ז מאי מעליותא קוממיות "קומה זקופה". ומאריך שם הצ"צ ע"פ הזוהר אשר לעת"ל יהי' בחי' זקף גדול זקיפו דרישא כו' א"כ אז גם הצדיקים נושאי כלי ה' ילכו בקומה זקופה, וגם כי לעת"ל שיהי' התגלות כבוד ה' ויהי' הביטול בנשמות בתכלית ע"ד הביטול שלמעלה באצי', א"כ אז הקומה זקופה אין זה בחי' יש כלל מאחר שלא יהי' האדם נפרד כלל כו' ויהיו דוגמת ע"ס דאצי' דאיהו וגרמוהי חד, ע"ד שארז"ל עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש, ולכן מה שילכו בקומה זקופה זהו הגבהת שיעור קומה שלמעלה, ר"ל שאין זה בחי' יש ודבר ח"ו כ"א שהוא ע"ד וזוקף בשם כו', כך הוא ענין קומה זקופה דלע"ל שהזיקוף וההגבהה הוא עליות כלי המוחין חב"ד לקבל גילוי אור א"ס ב"ה, עד"ז הוא בחי' קומה דקוממיות ומעין זה הי' משה בעל קומה ולכן אמר ונתתי מטר כו' לפי שהי' בטל לגמרי, ועד"ז י"ל פי' נשא את ראש כו'.

ואח"כ מוסיף שם באוה"ת: עוד יש לומר קומה זקופה ע"ד שאמר רשב"י אנא סימנא בעלמא וכיוצא בזה בהתפארות ורוממות עצמותו במאד שזה תמוה שאין זה מדרך הצדיקים, והענין כי יש נשמות דאצילות שנקראים למען אחי ורעי כו' ואצילות הוא אלהות לכן ההגבהה שלו זהו אינו מסתיר כו', כן הקשה ותירץ אאזמו"ר ז"ל [ד"ה להבין ענין הילולא דרשב"י בסה"מ תקס"ד], וע' זהר בא דל"ח ע"א מאן פני האדון כו'.

[ענין זה שבאוה"ת נמצא גם בסגנון אדמו"ר מהר"ש בסה"מ תרל"ב ח"ב ע' שנו וע"ש במ"מ. ומאדמו"ר מהורש"ב בסה"מ תער"ב-תרע"ו ע' רנח וע' רטו ואילך. וכן בתורת מנחם חכ"ה ע' 314].

ובאמת אף שכתב הצ"צ בלשון "עוד יש לומר ע"ד שאמר רשב"י כו'", ה"ז קרוב לפירושו הראשון ושניהם עולים בקנה אחד. ויש לעיין במאמר אדמו"ר מהר"ש ואדמו"ר מהורש"ב שם, ולא ראיתים כעת].

ועי' ג"כ במובא לקמן בפיסקא "גאות רוחנית" מלקו"ת פ' במדבר ד"ה וידבר גו' אנכי, ולקו"ש חכ"ב, בענין מעלת שתי הלחם חמץ דשבועות שהוא ענין "אתהפכא" על מצה דפסח שהו"ע "אתכפיא".

ה) וכל מה שהבאנו כאן בענין הגדלות שהוא למעלה מהביטול והוא בחינת לעת"ל כו', מתאים ע"פ מ"ש בלקוטי שיחות חכ"ח ע' 257, שמביא שם את הענין שצ"ל ב' התנועות הן ביטול והן הגבהה ותוקף, ומוסיף בהערה: "ויש לומר שהתכללות דב' התנועות ביטול והגבהה כו', לא רק שההגבהה נמשכת מהענוה אלא שההגבהה גופא היא ענין של ביטול. דבביטול יש ב' מדריגות כלליות: כאשר הביטול הוא באופן שיש לו איזה מציאות לעצמו (אלא שמ"מ הוא בטל) - אזי צריך ליזהר, שההגבהה שלו תהי' הגבהה דקדושה ושלא יתערב בזה ענין של ישות וכו', משא"כ כשהביטול שלו הוא ביטול דעבד שאינו מציאות לעצמו כלל, ומציאותו הוא מציאות האדון - אזי ההגבהה גופא היא חד עם הביטול, מכיון שההגבהה שלו היא ההגבהה של האדון כו'". (ובמ"מ מציין ע"ד הדרגות בביטול דעבד לתרס"ו כו'). ע"כ בלקו"ש.

ולפי הלקו"ש מובן מה שלפעמים (במקומות שהבאנו לעיל בתחילת דברינו) מבואר שדרגת הביטול גבוה יותר ועדיף על הגבהות ד"ויגבה לבו בדרכי ה'". ואילו במקומות שהבאנו כאן בסמוך איתא במעלת הגבהות שהיא עבודת הצדיקים ונעלה יותר מעבודת הביטול.

בחינת גדלות עבור נצחון נגד היצה"ר

א) בלקו"ת תזריע כא, ב: ובמ"א נתבאר שהנצח נמשך מבחינת גדולה כי כל איש רחב לבב בגדולה יתירה כן לפי ערך תגדל ותתפשט מדת הניצוח אצלו להיות הדבר כרצונו דווקא שיהיה דידיה נצח, משא"כ מי שהוא קטן בעיניו לא יתפעל בניצוח כ"כ שיהיה הדבר דוקא כרצונו אלא מיד ירך לבבו כו'. ועד"ז יובן ג"כ בעבודת ה' שבחי' הנצח להיות קשה עורף נגד היצה"ר הרוצה להחטיאו נמשך דוקא מהגדולה ורוממות הנשמה ע"ד ויגבה לבו בדרכי ה', וכמ"ש כי מי גוי גדול כו' וע"ז נאמר ואעשך לגוי גדול כמ"ש ברבות ר"פ לך לך, והיינו ששרש הנשמות מבחי' סוכ"ע אשר ולגדולתו אין חקר וכמ"ש וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול כו'.

ב) וראה בלקו"ת בהעלותך כט, ג, אשר מונה אחת מז' המדריגות בעבודת ה':וכן יש עבודה ע"י התנשאות כמארז"ל במשנה ס"פ י"ד דשבת כל ישראל בני מלכים הם וכמ"ש ויגבה לבו בדרכי ה', ויש ע"י שפלות כו'.

ג) ועי' אוה"ת חוקת ע' תתב: ושיהי' ג"כ קשה כארז נגד היצה"ר כו', גם צ"ל ע"ד ויגבה לבו בדרכי ה' וע"ז מורה גובה הארז כי אעפ"י שצ"ל שפלות כאזוב אבל צ"ל ויגבה לבו שלא להשפיל א"ע בתאוות ולכן ניתנה תורה על ה"ס, וגם ענין ויגבה לבו שלא יסתפק א"ע רק לצאת י"ח לבד כ"א לקבל עליו עול תורה וכמארז"ל שצריך לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי כו'.

ד) וראה גם בס' מאמרים הקצרים ע' רכג וע' רכה (ד"ה מזמור שיר ליום השבת) על מארז"ל חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם (סנהדרין לז, א), אשר התבוננות זו היא בשביל העבודה אשר בשבילי כו' כי אני מחוייב לצאת ממצרים ולהעלות החיות שלי כו'. [אך ענין זה לא קשור כ"כ לענין "ויגבה לבו" גו'. וראה אוה"ת חנוכה כרך ה' תתקמז, א].

ביטול ושפלות, מביא לשמחה והגבהת הלב

א) בלקו"ת במדבר טו, ג, ד"ה ענין שניתנה תורה על הר סיני, ז"ל:

אבל הענין כי באמת עם היות שצריך כל האדם להיות שפל במאד מ"מ צריך התחזקות וקצת הגבהה כמ"ש ויגבה לבו בדרכי ה' (וכמ"ש מזה בד"ה יביאו לבוש מלכות) כי אם לא יהיה בבחינת הגבהה כלל לא יערב לבו לגשת אל העבודה באמרו מי אנכי ומה עבודתי, לכך צריך לו הגבהת הלב בתשוקה והצמאון שבו כו' אלא שהביטול צ"ל יותר הרבה כו' ע"ש, וזהו ענין ויספו ענוים בה' שמחה כי הנה השמחה היא התחזקות והגבהת הנפש, אלא ששמחה והגבהה זו נמשך מן הענוה והשפלות דוקא וכמ"ש בסש"ב ס"פ ל"ד שמצד הגוף ונפש הבהמית הוא נבזה בעיניו מאד והיותו בשמחה הוא מצד נפש האלקי' וניצוץ אלהות המלובש בה להחיותה כו' ע"ש ובמ"ש סד"ה תחת אשר לא עבדת בשמחה דאדרבה כל מה שיעמיק בענין פחיתות עצמו ויהיה נבזה בעיניו נמאס אזי יהיה שמחת נפשו בעסק התורה כפולה ומכופלת כו', וזהו ויספו ענוים דוקא בה' שמחה.

גאות רוחנית, ולא הגבהה חומרית

א) ועי' בתו"ח תצוה ח"ב שסו, ג, וז"ל: אך מצד בחי' ההרגשה יתירה שמרגיש בעצמו בהתפעלות עבודתו תומשך ונסתעף ממנו להיות בבחי' גסות דעמלק, שהוא בחי' התפשטות החיצוני' בהנהגה ברוממות בהרחבה גדולה בצרכי ביתו כמו במלבושי יקר וכסף וזהב וידו רחבה בכל, ונדמה לו שהכל לש"ש כי נצרך לכך להרחיב לבו ודעתו בעבודת ה' וגם לבניו ואשתו ינהיג כן, ולא באלה חפץ ה' כי לא ישכון כ"א בבחי' אין ומ"ה בעצם והן עובדי הוי' בשפלות וענוה יתירה שאינם מרגישים בעצמם כלום, אדרבה כל מה שעובד ועושה אינו רואה לכלום ומוצא בזה התחייבות ע"ע עד שנפשו כעפר לכל בלב נשבר כו' (ושפלות בעצם נישטקייט בעצם) וממילא לא יחפוץ בטבעו כלל בהנהגת ברוממות בהרחבה, ואדרבה ישנא מאד להתנהג בכאלה וכגון רבי חנינא בן דוסא שהי' די לו בקב חרובין כו' לפי שהוא כמותר בעולם וכל אשר לו יפזר לעניים ואורחים כאברהם אבינו וכה"ג. ע"כ. ועי' מזה עוד באריכות בתו"ח שם שעה, א ואילך.

ב) וכן מבואר בהמשך תער"ב ח"ב ע' א'מז: וכמו מדות הגאות שהיא מדה רעה מאד והרחיקו אותה מאד חכמי האמת ונק' אבי אבות הטומאה כנודע, מ"מ ארז"ל ת"ח צריך שיהי' בו שמינית שבשמינית מגסה"ר כו', וכמ"ש ויגבה לבו בדרכי ה' שעי"ז דוקא מעוררים למע' ענין כי גאה גאה שמתגאה על גיותנא להיות ואת עשו שנאתי כו' וכמ"ש בהוספות לתו"א ד"ה ויקח המן, אך זהו בחי' הדקות שבמדה הזאת ושנכללת בקדושה היינו שא"ז הגבהה חומרי' כו', אבל הגסות המדות הן במדת הגיאות והן בשארי מדות טבעי' הרי"ז פסולת שאין בזה טוב כנ"ל וצריך דחי' לגמרי כו'.

[וראה עוד לעיל, בכותרת: מדת הגסות רק בתחילת העבודה].

ג) בענין זה יש לציין גם לס' השיחות תר"פ-תרפ"ז (שיחת שמח"ת תרפ"ה) ע' 71, וז"ל: עס הייבט זיך דאך אן צו פארגעסן די יסודות עצמיים פון חסידות מצד ריבוי הנביעה מהמעין, ביז אַז מען קאָן אַראָפ טראָגן חסידות שלא במקומו, למשל אין דעם "ויגבה לבו בדרכי הוי'" וואס אין חסידות רעדט זיך אַז עס דאַרף זיין לפעמים דער ויגבה לבו בדרכי הוי', וואָס בדרך כלל בעבודת האדם דאַרף זיין כפי' וביטול והכנעה ושפלות ומרירות הנפש, פאַרוויינטע אויגן מען זאָל טאַקע וויינען, אבל לפעמים צריך להיות ענין ההגבהה, אַ איד דאַרף אין זיך האָבן אַ ברייטקייט, אָבער דאָס טראָגט זיך אַראָפ שלא במקומו, אין אַ גלייך ווערטל לה"ר רכילות, און זאָגט אַז דאָס איז מכלל החסידות כו'.

ועי' לקוטי דיבורים ח"ד תשעה, ותורת מנחם ח"ד ע' 218, בענין שתלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה שבשמינית, שצריכים להתחיל מצד ה"תלמיד חכם" ולא מצד ה"אחד משמונה שבשמינית".