איתא בתניא פכ"ג: "וזהושכתוב כי קרוב אליך הדבר מאד וגו' שבכל עת ובכל שעה בידו של אדם וברשותו הוא להעבי' רוח שטות והשכחה מקרבו ולזכור ולעורר אהבתו לה' אחד המסותרת בודאי בלבבו בלי שום ספק. וז"ש ובלבבך ונכלל בה גם דחילו דהיינו שלא ליפרד בשום אופן מיחודו ואחדותו יתברך אפי' במסירת נפש ממש בלי שום טעם ושכל מושג אלא בטבע אלקי וכ"ש בשבירת התאוות הקלה מיסורי מיתה שקרוב אליו הדבר יותר לכבוש היצר הן בבחי' סור מרע אפי' מעבירה קלה של דברי סופרים שלא לעבור על רצונו ית' מאחר שנפרד בה מיחודו ואחדותו כמו בע"ז ממש בשעת מעשה" כו'.

וכן כתב לקמן פכ"ה: "שלעמוד נגדו ולכבשו קרוב מאד אל האדם כשישים אל לבו שלנצח היצר בכל זה ויותר מזה ולעשות הפכו ממש קל מאד מיסורי מיתה ה' ישמרנו ויסורי מיתה ה' ישמרנו היה מקבל באהבה וברצון שלא ליפרד מיחודו ואחדותו ית' אפי' לפי שעה להשתחות לע"ז ח"ו ".

ויש להבין, דאכן ' היינו אם זה לפעמים ולא באופן תמידי, אבל אם צריך ללחום כל החיים בלי הפסק - 'אם יהיה כן כל ימיו במלחמה זו' - וכמ"ש רבנו הזקן בפכ"ז: "ולכן אל יפול לב אדם עליו ולא ירע לבבו מאד גם אם יהיה כן כל ימיו במלחמה זו כי אולי לכך נברא וזאת עבודתו לאכפיא לס"א תמיד. ועל זה אמר איוב בראת רשעים ולא שיהיו רשעים באמת ח"ו אלא שיגיע אליהם כמעשה הרשעים במחשבתם והרהורם לבד והם יהיו נלחמים תמיד להסיח דעתם מהם כדי לאכפי' לס"א ולא יוכלו לבטלה מכל וכל" - אזי לכאורה בכלל אינו קלה יותר אפילו מיסורי מיתה שהם פעם אחת בלבד, ואמנם יסורי שבירת התאוות כל ימיו באופן תמידי קשה יותר אפילו מיסורי מיתה ר"ל?

ואכן כך איתא בהדיא בגמ' כתובות (לג, א-ב) שמקשים: "ממאי דמיתה חמור דלמא מלקות חמור, דאמר רב אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא? א"ל רב סמא בריה דרב אסי לרב אשי ואמרי לה רב סמא בריה דרב אשי לרב אשי, ולא שני לך בין הכאה שיש לה קצבה להכאה שאין לה קצבה. הרי מבואר דגבי הכאה שאין לה קצבה אמנם חמור הוא ממיתה, והכא הרי מיירי גביהכאה שאין לה קצבה, וצ"ע.