בד"ה "ובחמשה עשר יום" (דיום ב' דחה"ס תש"ל- יצא לאור חגה"ס תש"ע, בלתי מוגה), המיוסד בחלקו על ד"ה להבין שורש ענין מקיפים דבינה תר"ל (הנדפס בסוף ספר המאמרים תרכ"ט), סוס"ה:

"ומז"א למלכות אינו מאיר רק דרך נקב, דהיינו שצריך להתצמצם עוד יותר מז"א למלכות, וכמו שאנו רואים למטה, שכאשר האדם הוא בהתפעלות המדות אינו יכול לדבר ע"פ שכל כו', לא רק כשנתצמצמו המדות ואינם מאירים בתוקף, אז יכול לדבר בכיוון (דיבור מסודר). וזהו שמז"א למלכות אינו מאיר אלא דרך נקב כנ"ל".

וממשיך בסעיף ו: "ויש להוסיף ולבאר מה שמדייק בהמאמר [הכוונה לד"ה הנ"ל תר"ל] ש"מז"א למלכות אינו מאיר רק דרך נקב, דהיינו שצריך להתצמצם עוד יותר מז"א למלכות". שכוונתו בזה לשלול נתינת מקום לטעות שהאוא"ס עצמו מאיר במלכות דרך נקב, ולכן מדייק שצריך להתצמצם עוד יותר מז"א למלכות, היינו, שהאור דז"א מתצמצם ומאיר במלכות דרך נקב.

וזהו גם מה שמבאר במשל, שכאשר האדם הוא בהתפעלות המדות אינו יכול לדבר ע"פ שכל כו', ולא כפי שמבואר במק"א שבעת התפעלות המדות אינו יכול לדבר כלל, כי כאן לא מדובר אודות התהוות הדיבור עצמו (שנמשך מהנפש ע"י המדות) אלא שלאחרי שכבר ישנו ענין הדיבור ומאירה בו הארת המדות, הנה מצד התגברות המדות לא יכול להיות דיבור מסודר, והיינו, שהאור שבמדות (לא אור הנפש שממנו נמשך הדבור עצמו) צריך להתצמצם כדי שיוכל להיות דיבור מסודר. ודוגמתו בנמשל, שהאור שבז"א (לא האוא"ס כשלעצמו) מתצמצם ומאיר במלכות דרך נקב.

ומזה מובן גם בנוגע להדרגות שלפני זה, היינו, שהאור שבא בז"א ע"י חלון הוא לא האוא"ס עצמו אלא האור דבינה. וכן האור שבא בבינה בריחוק מקום הוא האור דחכמה, וכן האור שמאיר בחכמה בקירוב מקום הוא האור דכתר", עכ"ל.

ומשמע מהמשך הדברים, שמדיוק הלשון במאמר אדמו"ר מהר"ש "שצריך להתצמצם עוד יותר מז"א למלכות", למד רבינו חידוש בכללות פירוש דברי העץ חיים, שאין הכוונה שהאור אין סוף עצמו מאיר בחכמה בקירוב מקום ובבינה בריחוק מקום ובז"א דרך חלון ובמלכות דרך נקב, אלא שהארת הכתר באה מהכתר לחכמה בקירוב מקום, והארת החכמה באה מחכמה לבינה בריחוק מקום, והארת הבינה מבינה לז"א דרך חלון, והארת הז"א מז"א למלכות דרך נקב.

והנה לכאורה יש כאן חידוש גדול בהבנת הדברים, דמשמע שהכוונה בזה היא, שהצמצום מחכמה לבינה הוא גדול יותר מאשר הצמצום מכתר לחכמה, והצמצום מבינה לז"א הוא גדול יותר מהצמצום מחכ' לבינה, והצמצום מז"א למלכות הוא גדול יותר מהצמצום מבינה לז"א.

דלפי פשט הדברים עצמם לפני חידוש זה, לכאורה הכוונה בדברי הע"ח, שהאור אין סוף מאיר יותר קרוב לחכמה, ולבינה רחוק יותר, ולז"א רחוק עוד יותר, ולמלכות רחוק עוד יותר, אבל לפי פירוש הרבי יש כאן משמעות חדשה בדברי הע"ח.

ועוד, שגם במאמר זה עצמו לפני כן בסעיף ג' מבאר משל מזה שהתלבשות השכל במחשבה היא בבחי' קירוב ואילו בדיבור היא בבחי' ריחוק, ומשמע שהמדובר על אותו דבר שמאיר בשני מקומות שונים אלא שבמקום א' הוא בקירוב ובשני הוא בריחוק.

ועדיין הדבר צריך ביאור והסבר, והאם מצינו במ"א שהאין ערוך בין חכמה לבינה הוא גדול יותר (ריחוק מקום) מאשר האין ערוך שבין כתר לחכמה (קירוב מקום). או שהאין ערוך שבין ז"א למלכות (נקב) הוא גדול יותר מהאין ערוך שבין בינה לז"א (חלון).

ולהעיר מהלשון בהמשך תער"ב פרק לז:

וכמו"כ הוא למע' דבבינה מאיר האור בהתרחבות ובז"א רק דרך חלון בבחי' מיעוט האור כו', ובמל' האור דרך נקב לבד, וכמו עד"מ שמגלה את המדות בדבור וכמו כשמדבר דברי אהבה או שהאהבה היא סבת הדיבור דמצד האהבה הוא מדבר עמו, הרי הדיבור מגלה מדת האהבה שהרי השנאה היא היפך הדיבור, וכמו איזה שונא כל שלא דיבר עמו כו', ומ"מ מה שהדיבור מגלה ה"ז רק הארה לבד מהמדה, והראי' שהרי בתוקף התפעלות המדות אינו יכול לדבר רק כשהמדה מתצמצמת יכול לדבר ומאיר בזה רק הארה לבד מהמדה כו', וכמו"כ הוא בבחי' המל' שמאיר האור בצמצום ומיעוט בבחי' נקב לבד כו', וזהו"ע מעלה ומטה שבע"ס דבחי' ריבוי האור הוא בחי' מעלה ומיעוט האור הוא בבחי' מטה כו', וע"כ החכ' היא בבחי' מעלה לגבי הבינה מפני שבחכ' מאיר האור בריבוי יותר כו', וכן המוחין הן בבחי' מעלה לגבי המדות כו'. עכ"ל.

וגם שם משמע מלשון המשל שהמיעוט שבמלכות באופן דנקב הוא ביחס למדות דז"א ולא ביחס לאוא"ס עצמו.

ומצד הבנת הדברים, לכאורה בפשטות הארת האור אין סוף במדריגות התחתונות הוא "דרך" המדרגות העליונות, ולכן לכאורה גם כשמביאים דוגמא מזה שהארת המדות בדיבור היא בצמצום הרי זה משל לא רק על הארת המדות עצמן אלא גם על האור אין סוף שבהם.

כללו של דבר, לכאורה הבנת הדברים דורשת הסבר, וגם הפרטים הנ"ל אודות ריחוק הערך דחכ' ובינה וז"א ומל' צריכים הסבר.

ולא באתי אלא להעיר.