בגליון לש"פ וישלח [גליון תתח - ע' 39] מביא הרב שמואל שי' זאיאנץ מכ"מ בדא"ח שבהם משתמשים בהלשון ד"הרהור לא עביד מידי" הן בנוגע ל"הרהור" וגם בנוגע ל"מחשבה", והיינו דשניהם לא עבידי מידי, ע"ש. ולפי"ז מקשה עמ"ש בגליון תתז לבאר הלשון בלקו"ת (ואתחנן ד, א) ד"דעת היא העמקת הלב, משא"כ הרהור בעלמא לא עביד מידי דהרהור לאו כדיבור דמי", דהפי' בזה שדוקא על "הרהור" שקלו וטרו אי דמיא לדיבור ולא אמרו כן על "מחשבה", דבמחשבה לא הוצרכו לשלול משום דאין בו שום קירבה לדיבור, משא"כ ב"הרהור" (שמצייר במחשבתו את האותיות) שקרוב לענין הדיבור. ולכן בשביל שתקבע האמונה בלבו - הרהור בעלמא אינו מספיק וצריך דוקא העמקת הדעת וכו'.

וע"ז מקשה הרב זאיאנץ שי' מאותם מקומות שהביא ולדוגמא מלקו"ת שה"ש (יז, ג) דהלשון הוא "דהנה באדם הרהור דהיינו מחשבה לא עביד מידי" והיינו דהרהור ומחשבה שוים בזה שאינם כדבור, ולכן נראה לו כדוחק לפרש במאמר דואתחנן שהכוונה היא לחלק דין "מחשבה" ו"הרהור" ושהחסרון של הרהור ביחס למחשבה הוא בקרבתו ושייכותו אל הדיבור שזה לכאו' להיפך מהמבואר בלקו"ת דשה"ש, וכן עד"ז בלקו"ת מטות וכו' ע"ש.

ואכן בהשקפה ראשונה יפה הקשה אך כאשר מעיינים בגוף המאמרים הדברים מתבארים היטב ולענ"ד לק"מ.

דהרי בכל המקומות שהביא מיירי במעלת ענין המעשה והדבור, הן בתניא הרי כל ההדגשה שם היא על מעלת המעשה - מצוות מעשיות - שדוקא עי"ז ממשיכים אורות למטה וגורמים החזרת פב"פ (ע"ש בסימן א' וב'), ושגם בדבור - דעקימת שפתיו הוי מעשה - אפשר לפעול ולהמשיך למטה כמו ע"י מעשה וכו' ע"ש.

וממילא בדבר שצריכים לזה מעשה דוקא או דבור - דבעקימת שפתיו הוי מעשה - והרהור לא עביד מידי, הרי ברור שבכגון דא גם "מחשבה" אינה מועילה, אף שמחשבה נעלית מהרהור, אבל הרי כל מעלתה היא בזה שהיא יותר רוחנית ויותר מופשטת ובנדו"ד ההדגשה היא דוקא על ענין העשי' ולכן אם אפי' "הרהור" שיותר קרוב לענין הדיבור "לא עביד מידי" הרי כ"ש "מחשבה".

ועד"ז בלקו"ת מטות שמבאר דאתדל"ת תלוי במצות מעשיות דוקא משא"כ הרהור לכד"ד והרהור לא עביד מידי, הרי ברור שהכוונה היא שלהרהור אין את מעלת הדבור, ופשוט שכ"ש שגם ב"מחשבה" לא עביד מידי שהיא הרי יותר רחוקה מענין הדיבור.

וכן בלקו"ת שה"ש מדבר בענין "כי לא מחשבותי מחשבותיכם" דהמחשבה שבאדם אין לה כח לפעול ולעשות כמו הדבור ומעשה (ראה בארוכה לקו"ש חי"א שיחה ב' לפרשת בא) ושוב אין לחלק בענין זה בין הרהור למחשבה, ולכן אומר שם "וזהו דהרהור לא עביד מידי שהמחשבה היא בחינת אין לגבי הדיבור והמעשה שהם היש והעיקר", וכנ"ל דמעלת המחשבה - זה שהיא "אין" - לגבי הדבור - לפעמים זהו חסרונה וק"ל.

משא"כ במאמר דואתחנן לא מיירי כלל במעלת הדבור, ואדרבה בנוגע לענין האמונה רואים שיכול להיות מציאות של גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא, ולקבוע האמונה בלב האדם צריך דוקא העמקת הדעת וכו', ולכן כשמבאר את החסרון של הרהור בעלמא שלא עביד מידי מזכיר גם הא דהלכד"ד דהכוונה בזה היא כנ"ל דהרהור דוקא דומה לדיבור, והרי בנדו"ד גם דיבור "לא עביד מידי", ובכדי לפעול פעולה פנימית באדם צריך דוקא "מחשבה" דהיינו העמקת הדעת וכנראה בחוש וכו'.

ונמצא דאין כאן כל סתירה בין המאמרים: דכשמדברים במעלת הדבור ואומרים ע"ז דהרהור לא עביד מידי הרי זה כולל גם מחשבה, וכשמדברים בענין פנימי ורוחני" שבו אין מעלה דדבור אז ודאי שייך לחלק שהרהור קרוב לדיבור ולא עביד מידי, משא"כ מחשבה ולא רק שאין בזה סתירה אלא אדרבה מאותו טעם עצמו נמשכים ב' הענינים ודו"ק.

ובאמת אם לא נפרש דהכוונה במאמר דואתחנן הוא למה שנת' לעיל הרי אז תקשה לן סתירת המאמרים אהדדי, דהרי "דל פירושי מהכא" ועדיין יש כאן סתירה בין מה שמחלק במא' דואתחנן בין העמקת הדעת לבין הרהור בעלמא שלא עביד מידי, והיינו דעל העמקת הדעת לא נאמר דלא עביד מידי, והרי בכל ג' המקומות הנ"ל שהביא הרב זאיאנץ שאומר דהרהור לא עביד מידי וגם מחשבה, האם נאמר שע"י העמקת הדעת כן אפשר לפעול כמו בדבור ומעשה?!

וא"כ הרווחנו1 לפי הפי' הנ"ל בלקו"ת לא רק פשט במאמר דואתחנן אלא גם ביאור איך שלא יסתרו המאמרים אהדדי, וכמו"כ מכאן גם סייעתא למה שדחיתי בגליון תתו דברי המתרצים שרצו לפרש בלקו"ת ואתחנן שם שהעמקת הדעת דמיא לדיבור (כ"א בסגנונו), ומכל המקומות הנ"ל נראה ברור שבדבר זה שוים הרהור ומחשבה שעל שניהם אומרים לא עביד מידי ביחד לדיבור, ועכצ"ל כפי שפירשנו לעיל.

ובאמת מצאתי בע"ה בשני מאמרים מכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע כמעט מפורש כפי שפירשנו לעיל בלקו"ת - וזה נוסף על מה שהבאתי בגליון תתז מביאורי הזוהר לאדהאמ"צ שאומר במפורש דעל "מחשבה" לא אמרו דלאו כדיבור דמי ורק על "הרהור" והרי"ז סותר למאמרים הנ"ל, אלא ודאי עכצ"ל כפי שפירשנו לעיל -

דבד"ה ועשית חג שבועות תרע"ו (סה"מ תער"ב - תרע"ו עמ' צט) מביא דברי הלקו"ת להאריז"ל דיש בחי' מחשבה והרהור, וממשיך שם "דהנה הרהור אינו מח' עצמה רק היא פנימיות הדיבור ולכן אמרז"ל הרהור לאו כדיבור דמי וכן הרהור לא עביד מידי כו' ולא אמרו מח' לאו כדיבור דמי לפי שמח' היא מהות אחר ואין סברא כלל לומר דכדבור דמי משא"כ הרהור שזהו פנימיות הדבור לכן יש מ"ד בגמ' דהרהור כדבור דמי אלא שפסקו הפוסקים כמ"ד בגמ' דהרהור לאו כדבור אבל מ"מ מובן דיש לו שייכות אל הדבור ואינו כדבור, וענין הרהור הוא שמחשב צירופי אותיות הדבור שמציירן ומחשבן במח' איך שהן בדבור זה נק' הרהור וכמו לענין ק"ש ב"ק מהרהר בלבו כו', היינו שמהרהר ומחשב תי' שמע ישראל כו' משא"כ מח' הוא שמחשב הכוונה והפי' דתי' שמע ישראל והיינו ההבנה דנה"א איך שה' אלקינו הוא ה' אחד כו' ואז אין קפידה על האותיות כלל רק על ההשכלה, ולכן אין סברה כלל להיות יוצא בזה מצות ק"ש, אבל הרהור שזהו שמחשב האותיות כמו שהן בדבור ודוקא האותיות לא רק ההשכלה, ע"כ יש סברה שיהי' כדבור לצאת בזה י"ח, ומ"מ אינו כדיבור ואינו יוצאים בזה י"ח ק"ש כו'" וע"ש עוד בזה, ועד"ז הוא גם בד"ה כנשר יעיר קנו דש"פ האזינו העת"ר (המשך תער"ב ח"ב עמ' תרס"ד).

עוד העיר שם הרב זאיאנץ שי' בהערה בשוה"ג עמ"ש מהגהות המלא הרועים לחלק בין ביטול שהוא בלב ממש וזה לכו"ע אמרינן דאין מברכין על מצוות שבלב ובין הרהור שע"י אותיות המחשבה שאז נכנסים לשקו"ט אי הרהור כד"ד או לאו כד"ד, והקשה ע"ז דא"כ הוה להו להפוסקים לחלק בביטול חמץ גופא דכשמהרהר באותיות המחשבה בנוסח הביטול אז יש לו לברך ומסיים "וכיון דלא מצינו חילוק זה בב"י ואדהמה"ז לכאו' אין נראה לחלק כן".

ודבריו תמוהים דהרי הכוונה בתי' המלא הרועים דביטול חמץ בעיקר מהותו וענינו הוא שיונח בלבו שהחמץ הוא כעפרא דארעא והיינו שאין כאן ענין להרהר (או לומר) אותיות מסוימים - כמו בק"ש למשל - אלא העיקר הוא מחשבת הלב ועל מצוה שבלב אין מברכין, ושוב לא איכפת לן גם אם יחשוב ויהרהר באותיות מסוימים, וכמו שעל מצוות אהבת ה' שאין מברכין ע"ז כיון שעיקר המצוה היא רגש הלב, והרי גם אם יהרהר באותיות המחשבה וכו' פשוט שאין כאן מקום לברכה, משא"כ בברכה"ת שיש מצוה של ת"ת בדיבור ותיקנו לברך ע"ז, ואז יש מקום לשקו"ט אם כשמהרהר באותיות ממש אם צריך לברך ע"ז ותליא בפלוגתא אי הרהור כד"ד או לאו (וכפי שביארתי בגליון תתז), אבל בביטול חמץ הרי"ז מלכתחילה ענין השייך ללב וק"ל.

1) ודא"ג רציתי להעיר בכלל שלצערי נפלו הרבה טעויות הדפוס בדברי בגליון תתז, ובפרט בקטע שבו נת' איך שלפי דעת כ"ק אדמו"ר בדעת הרשב"א בברכות ד' טו - נופלים הרבה השגות האחרונים על דברי הרשב"א - שבקטע זה פשוט חסרו שורות שלמות, ואי"ה יתוקן ויבואר בהזדמנות המתאימה.