בלק"א פמ"ד מביא אדה"ז שתי בחינות באהבה: א) אהבה - באופן דנפשי אויתיך בלילה ב) ואהבה רבה וגדולה מזו - 'כברא דאדשתדל בתר אבוי ואמיה דרחים לון יתיר מגרמיה' - ובנוגע להאהבה באופן 'כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה' מביא אדה"ז ב' ענינים: א) דהיא מסותרת ג"כ בכל נפש מישראל בירושה מאבותינו. ב) דהגם דהאהבה באופן כזה היא מדריגת אהבה של משה רבינו "ומי הוא זה ואיזהו אשר ערב לבו לגשת להשיג אפי' חלק אחד מני אלף ממדרגת רעיא מהימנא" וע"ז מביא אדה"ז "דמ"מ הרי אפס קצהו ושמץ מינהו מרב טובו ואורו מאיר לכללות ישראל בכל דור ודור".

והנה בספר 'שיעורים בספר התניא' על פרק זה מביא הערה מכ"ק אדמו"ר ע"ז וז"ל: "ע"ד דמי שהוא חכם, פועל זה - דאם נמשך בטבע למדת האהבה (או גבורה ורחמים) פועלים הם בחכמה; מי שפעל בעצמו ביטול - פועלים הנ"ל בביטול וכיו"ב. וכמובן ג"כ מספ"י (דמדבר ג"כ באהבה זו - כמבואר בקונ' עה"ח, העבודה) - ובזה מובן ג"כ דמביא כאן גם ריש ל' הזהר דאשתדל בתר אבוי - דאם הי' הכוונה כאן שאהבת משה עצמה נעשית (שמץ ממנה) אהבתו - הו"ל כברא כו' דרחים לון כו', - אלא דמשה בתור רועה ממשיך דעת (ואתפשטותי' - ג"כ בזה, ומעיקר מהותו - חכ' וביטול) ואהבה - היא מאברהם".

והעורך של הספר 'שיעורים בס' התניא' - הרה"ח הרב יוסף שי' הלוי וויינבערג, (אשר גדלה זכותו שהוציא לאור ספר זה) - מבאר כוונת כ"ק אדמו"ר בהערה זו דבא לבאר דלכאו' יש סתירה בדברי אדה"ז בנוגע להאהבה באופן כברא דאשתדל וכו'. דלכתחילה כותב אדה"ז שהיא ירושה מאבותינו - מן האבות - ואח"כ כותב דזה בא "מאפס קצהו ושמץ מינהו מרב טובו ואורו" מבחי' משה רבינו שמאיר "לכללות ישראל בכל דור ודור"?

וע"ז מבאר כ"ק אדמו"ר דיש כאן שני ענינים:

א) האהבה - בא מן האבות. ב) התנועה של האהבה (באופן של) ביטול - עד דרחים לון יתיר מגרמיה וכו' - זה בא ממשה רבינו.

ולהעיר מד"ה בהעלותך את הנרות ה'תשכ"ט - (נדפס בתורת מנחם ספר המאמרים מלוקט חלק ג' ע' שס ואילך) - דמבאר שם שע"פ מה שמשמע מלק"א פי"ח דזה שהאבות הורישו לבנ"י האהבה המסותרת שייך לזה שהאבות הן הן המרכבה, וענין המרכבה הו"ע הביטול, שהמרכבה בטלה לרוכב, "י"ל שבהאהבה הטבעית הבאה בירושה מהאבות הן הן המרכבה כלולה (בהעלם) גם האהבה שבבחינת ביטול, שאינו רוצה לעצמו כלל וכל רצונו הוא שיהיה גילוי אלקות בעולם". שמזה משמע לכאו' שהאהבה בתנועה של ביטול באה מן האבות.

ועיין ג"כ בקיצורים והערות לספר התניא מאדמו"ר הצ"צ ע' ק' וז"ל: "כי מצד שרשם בחכ' דהיינו ענין בנים אתם . . והאבות שהן מרכבתא עילאה . . ממשיכות הנשמה שיהיה מלובש בה אוא"ס המאיר בחכ'". שמשמע, שיש כאן שני ענינים: א) ענין שרש הנשמה מצ"ע שזהו"ע בנים אתם. ב) ענין המשכת אוא"ס המאיר בחכ' שנמשך בהנשמה מצד האבות - ולכאו' מצד ענין זה (המשכת אוא"ס המעיר בחכ'), "אפי' קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת ה'" - כפי שמסיים בסוף פי"ח בלק"א שזהו מצד "שה' אחד מאיר ומחיה כל הנפש ע"י התלבשותו בבחי' חכ' שבה". ולכאו' משמע מזה, שעיקר ההמשכה הבאה לכ"א מישראל מהאבות הו"ע האהבה מסותרת שפועלת באופן של ביטול, שזה פועל שיהיה אצל כל אחד מישראל מצד טבעו שימסור נפשו לה'.

ואולי הכוונה בהערה של כ"ק אדמו"ר הנ"ל, הוא, שאה"נ מצד האבות יש האהבה מסותרת אצל כ"א מישראל באופן של ביטול, ומה שניתוסף ע"י משה "דאתפשטותי' בכל דרא ודרא" הוא תנועה של ביטול באופן הכי נעלה "כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה דרחים לון יתיר מגרמי'". וכמו שמבאר אדמו"ר נ"ע בד"ה 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים' תר"ס (נדפס בספה"מ תר"ס-ב ע' קמ"ה ואילך) - דהיינו "בחי' ביטול רצונו לגמרי ברצון ה' ואין לו רצון אחר זולת רצון ה' שזהו רצונו ג"כ".