בלקוטי תורה תזריע (כב, ב) עה"פ (ויקרא יג, ב) אדם כי יהיה בעור בשרו, מבאר אדה"ז: "אדם הוא במדריגה גדולה לפי שהוא שלימו דכולא שהוא כלול מכל הבחינות חסד וגבורה ורחמים .. משא"כ מי שהוא דבוק לבחי' א' בלבד או שתים אינו נקרא אדם". ובהמשך שם: "אדם הזה כשמוכשרין מעשיו ותיקן כל הדברים והבחי' שלמעלה יכול להיות עדיין בעור בשרו בחי' התחתונה שבו לא נתברר הרע והפסולת ממנו ונולדים סימנים בגשמיות בבשרו שלא כדרך הטבע והם הנגעים שאינם מליחות המצויים כמ"ש הרמב"ם שמצות נגעים אינו נהוג בזמננו זה אחר החורבן מפני שאניו מצויין כלל שיהיה בבשר עצמו בלי שום ליחה .. אך מעשה נסים הם מפני שברוחניות בעבודת ה' תיקן במעשיו ובירר הרע מן הטוב בכל הדברים רק פסולת שבסוף לבושו עדיין לא נתברר לכן נולדו בבשרו וגם נגעים דברים גבוהים הן . . ולכן אין נגעים נהוג בזמנינו זה דהיינו שאין מצוים בבני אדם מפני שהם מורים על התבררות הרע מן פנימיות הגוף ונפש רק החיצוניות וזהו אינו בנמצא אצלנו שאף הצדיק והטוב עדיין הרע קצת בפנימיות וד"ל", עכ"ל.

וצ"ע איך ליישב זה עם הא דאיתא בויקרא רבה (פי"ז, פ"ד): "על עשרה דברים נגעים באים על עבודה זרה ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ועל חלול וברכת השם כו'", ומשמע שמדובר באנשים שפלים שלא בררו עדיין בפנימיות. ועד"ז שם פט"ז: "ר' אמי ור' אסי לא הוו עיילי למבואות של מצורע ר"ל כד הוה חמי חד מנהון במדינתא מרגם להון באבניא אמר לו פוק לאתרך לא תזהום ברייתא", ומשמע שמדבר במצורעים שהם אנשים שפלים.

והנראה לומר שבודאי דעת רבינו הזקן שכמה וכמה מהמצורעים היו אנשים שפלים שלא נתבררו פנימיותם אבל מכיון שהפסוק משתמש עם הלשון "אדם כי יהיה בעור בשרו" שהוא שם המורה על מדריגה גדולה א"כ הכתוב אומרת לנו שדוקא כשיש אנשים שביררו הרע מן פנימיות הגוף והנפש ורק נשאר הרע בחיצוניות אז הקב"ה שולח נגעים לברר חיצוניותם ואז נשלחת נגיעה גם על אנשים שפלים משום עוונות חמורות אבל בזמינו "שאף הצדיק והטוב עדיין הרע קצת בפנימיות" אז כיון שאין צדיקים הראוים לנגעים שהם "דברים גבוהים" ע"כ הנגעים אינם באים על אנשים שפלים כשם שאינם באים על צדיקים שבזמנינו.