בד"ה באתי לגני תשי"א והנה מל' רז"ל וכל השביעין חביבין ולא כל החביבין שביעין מוכח מזה שעיקר המילה הוא זה שהוא שביעי ומפני זה שהוא שביעי מצד זה היא חביבותו היינו שבחביבותו אינו מצד ענין התלוי בבחירתו רצונו ועבדתו כ"א בזה שהוא שביעי שזה בא מצד התולדה.

והעיר ע"ז הרב אפרים פישל אסטער בגליון הקודם ובין דבריו שואל "דיש לעיין דלכאורה מאי שנא הל' חביבין שביעין" מהל' שביעין חביבין" הרי בין כך ובין כך משמעות הדבר הוא דאין החביבות מצד עבודתו אלא מצד זה שהוא שביעי ואף א"נ דאינו דומה דבהל' "שביעין חביבין" מודגש בזה שהוא שביעי ובהל' "חביבין שביעין מודגש וזה שהוא חביבי אבל סו"ס אם תולין חביבותו בזה שהוא שביעי – הרי אומרים שאין חביבותו מצד עבודתו אלא מצד התולדה". עכ"ל. וראה שם מה שביאר.

ונראה דחילוק גדול יש כאן דהא אי אמרינן כל השביעין חביבין (או חביבין כל השביעין) הרי מובן דכל שביעי הוא חביב משא"כ אי אמרינן כל החביבין שביעין הרי מזה מובן דאין כל השביעין חביבין ורק שישנם שביעין שםה חביבין, ורק הם היינו החביבין.

והנפק"מ ביניהם הוא דאי כל שביעי הוא חביב אז מובן דא"ז מצד עבודתו והראי' דכולם הם חביבין משא"כ אי ישנם שאינם חביבין אז מובן דאם אלו שהם חביב ה"ז מצד עבודתם וע"כ הם הגיעו לזה ולא שביעין אחרים.

וזהו דיוקו בהמאמר דכל השביעין חביבין וא"כ ה"ז מוכח דאי"ז מצד העבודה כ"א מצד התולדה.