א. במאמר ד"ה 'השם נפשנו' ה'תשכ"ד שי"ל לאחרונה מבואר ההפרש בין ב' הענינים ד"נעוץ סב"ת כו'" ו"סוף מעשה עלה במח"ת". והענין בקצרה: בס"ג [ענין הא'] מבואר שנעוץ סב"ת כו' קאי על ראשית וסוף ההשפעה שבין המשפיע להמקבל אבל לא על המשפיע והמקבל עצמם. ובס"ה מבואר [ענין הב'] שסוף מעשה כו' קאי (לא על ההשפעה כ"א) על המשפיע והמקבל עצמם, כי סוף מעשה הכוונה על קבלת ההשפעה (לאחר שיצא מידי המשפיע) וזה עלה במח' תחלה אצל המשפיע עצמו קודם (וסיבה) להתחלת ההשפעה. וכל זה מיוסד על המבו' בתער"ב ח"ב (ד"ה אחת שאלתי תרע"ה) עמ' א'קיז ואילך, ע"ש באורך.

וכשמדבר בענין הא', נעוץ סב"ת כו' - מוסיף (בס"ד) בפרטיות יותר שבזה יובן מה שמצינו בכתבי האריז"ל שני טעמים בכוונת הבריאה. שבע"ח בתחלתו מובא הטעם (הא'): "שיתגלו שלימות כוחותיו כו'". ואילו בע"ח שער הכללים שם מדובר בענין העקודים, מובא הטעם (הב'): "כדי להיטיב לברואיו ויכירו גדולתו כו'".

ומבאר שאין זה ב' טעמים שונים, כ"א רק שהטעם (הא') שיתגלו כו' הוא "בתחלתן", בראשית ההשפעה, כשעדיין אין כלים לקבל (ואינו בערך קבלה). אך הטעם (הב') כדי להיטיב כו' נאמר בעקודים שבו הוא התחלת הווית הכלי, וכבר ניכר המכוון של ההשפעה, שהוא כדי להיטיב למקבלים כו'.

אך הנה כל זה הוא עדיין בגדרי ההשפעה - ראשיתה וסופה, וזו נעוצה בזו ולכן הובא בהמאמר בס"ג וד' לבאר ענין נעוץ סופן בתחלתן כו'. אך לאחרי זה, בסעיף ה' ממשיך לבאר (ענין הב') הענין דסוף מעשה, היינו קבלת ההשפעה, עלה במח' תחלה כו' ע"ש.

ב. ויש להעיר, דלכאורה צריך ביאור, הלא בעקודים כבר התחילה הוויות הכלי, שהוא ענין קבלת ההשפעה (לכאורה), ומדוע נכלל זה בענין הראשון (נעוץ סב"ת כו') שהוא ענין בההשפעה עצמה טרם קבלתה (כנ"ל).

אלא שמובן בפשטות שלא נאמר על עקודים סוף מעשה, שה"ה רק התחלת הוויות הכלי, וגם בזה גופא כלי א'.

וההסברה בזה מובן (גם) מהמשל המובא בהמא' שאמר רהמ"ס לרשב"י "זכאה מאן דמליל על אודנין דשמעין כו'", דגם כאן יש לשאול הלא מבו' במעלת ענין אותיות הדיבור (כלים) ששרשם בקדמות השכל ולכן ביכלתם להוסיף בהשגת המושכל באורך רוחב ועומק (כמבו' בד"ה יו"ט של ר"ה תרנ"ט באורך), ולא אמרינן שזהו דוקא כשיש אודנין דשמעין, דגם עצם הדיבור פועל פעולתו בתוס' השגה וחידוש כו', היינו שגם בדיבור עצמו כבר יש מעלת הכלי, ואעפ"כ אמר רהמ"ס שצ"ל אודנין דשמעין.

אלא ע"כ שאין אותיות הדיבור בחי' סוף מעשה וקבלת ההשפעה בפועל. והביאור בזה שהדיבור למרות מעלתו בענין האותי' שהו"ע המקבל, מ"מ הר"ז בחי' המקבל שבהמשפיע עצמו, ואין זה המקבל. והיינו כי סוף מעשה, מקבל השפעה, היינו הזולת בפועל (האודנין דשמעין).

ועפ"ז מובן גם, שלמרות שגם בעקודים התחיל כבר הווית הכלי, עכ"ז אין כאן ברואים בפועל באופן דזולת וסוף מעשה, ואינו אלא שנתגלה המכוון של ההשפעה, אבל עדיין אין זה סוף מעשה וקבלת השפע בפועל (וכמו אותי' הדיבור טרם ה"אודנין") עד שיגיע למטה מטה (כנ"ל עי"ש בסוף ס"ד).

[ובזה יובן גם מה שמביא (אח"כ בס"ה) ענין שרש הכלי קודם לאור בתור דוגמא לענין סו"מ עבמח"ת (ולא שזהו הענין עצמו) והוא בהמשך להדוגמא מענין הצמצום שקדם לאור (עי' תער"ב עמ' א'קכ), והיינו משום שאין הצמצום והכלי הבחי' דמקבל שבסוף מעשה ממש, כ"א שעל ידם מגיעים להמקבל ובל' המא' בתער"ב שם: "קדם שם הצמצום לפי שהכוונה בהגילוי הוא שיהי' בבחי' פנימי וזהו ע"י הצמצום דוקא..", הובא בד"ה הנ"ל (קרוב לסוף ס"ה, קודם חלקי האחרון)].

ג. אמנם כל הנ"ל הוא בד"ה השם נפשנו ובהמשך תער"ב הנ"ל. אבל בלקו"ש ח"ו (עמ' 18-19) נמצא שינוי בכ"ז, ודורש עיון:

בס"ז של השיחה מבאר ב' ענינים ו"מעלות" בהמשכת אלקות למטה בתחתונים: בסעיף קטן א' מבאר שהמעלה היא מה שמתגלה תוקף הבל"ג של האור א"ס שמאיר עד למטה מטה. ובס"ק ב' מבאר שהמעלה היא (לא רק תוקף הבל"ג של האור כ"א נוסף ע"ז) גם האמתיות שבאלקותו ית' שגם הנבראים התחתונים מכירים בו ית' שזהו הענין דקבלת ההשפעה, סוף מעשה שעלה במח' תחלה (וראה שם הע' 57).

ועל הענין דס"ק ב' סוף מעשה, מביא בהערה 55 ב' הטעמים שבכתבי האריז"ל לגלות כו' להיטיב כו' ומציין לד"ה השם נפשנו הנ"ל.

והדבר דורש ביאור:

א) הלא הטעם שבכתבי האריז"ל משתייך לענין הא' נעוץ סב"ת כו' ולא לענין סוף מעשה כנ"ל (הביאור דס"ק זה הב').

ומעין זה: ב) מחלק הטעם שבשער הכללים גופא לב' חצאים: כדי להיטיב כו' (חצי הא') ויכירו (חצי הב') ומבאר שהענין דיכירו קאי על קבלת ההשפעה ושזה "נשלם בהאצלת בחי' עקודים" ע"ש בסיום ההע', ומציין לד"ה השם נפשנו דידן וצ"ע כי בד"ה הנ"ל ובהמשך תער"ב (שעליו מיוסד), כ"ז שייך לענין ההשפעה עצמה (ולא קבלתה) והיינו שה"להיטיב לברואיו ויכירו" קאי על המכוון של המשפיע שהוא משפיע בכדי להיטיב לברואיו ובכדי שיוכלו הם להכיר בגדולתו, אבל לא שישנו כבר ענין ההכרה דסוף מעשה בפועל (וכנ"ל בענין דיבור עצמו טרם האודנין דשמעין). וראי' לזה דהא גם מצד ענין ה"להיטיב" כ' בהמא' שהוא להיטיב למי דלית לי' מגרמי' כלום (היינו למטה מטה כנ"ל).

ג) וגם לאידך, אם נאמר שכבר יש הענין ד"יכירו" בפועל גם בעקודים מעין ובדוגמת בחי' "סוף מעשה", א"כ מדוע נא' טעם זה רק לעקודים ולא בשייכות לכללות ההתהוות. דהלא באם הוא בבחי' סוף מעשה, הרי זה צ"ל עלה במח' תחלה, היינו שהוא הטעם העיקרי וסיבת כל סדר השתל', ואעפ"כ נא' רק בשייכות לעקודים (דבשלמא מצד הכלל דנעוץ סב"ת כו' הגם שהטעם דלהיטיב הוא הפנימיות דהטעם דלגלות, מ"מ אינו נגלה טעם זה עד שיש התחלת מציאות הכלים, והיינו בעקודים. אבל מצד הכלל דסו"מ עלה במח"ת, אינו רק בחי' הפנימיות כ"א עלה תחלה והוא הסיבה ראשונה לכללות כל הגילויים, וע"ד שאמרינן בענין דירה בתחתונים שמייחסים זה לעצמותו ממש, [וכמבו' בהמשך תרס"ו שענין דירה בתחתונים הו"ע סוף מעשה כו'].

ד) ועוד ענין צריך ביאור באופן ביאור הזהר "בגין דישתמודעון לי", במ"ש שהכוונה בלשון זה הוא שיהי' גילוי אבל אינו נוגע ענינו של המקבל. כן משמע גם בריש המשך תרס"ו, אבל בתער"ב שם (עמ' א'קיט) משמע באופן הפוך וזלה"ק: "אמנם באמת מש"כ להוציא שלמותו ית' ה"ז ג"כ שהנבראים ידוע שלמות כוחותיו .. וכמ"ש בזהר בא דמ"ב בגין דישתמודעון בי'..." אשר המשמעות הוא שמביא ראי' לדבריו שנוגע המקבל (ולא רק שיתגלו כפי משמעות ל' הע"ח לבד) וצ"ע.

ושמא י"ל שכל ההערה נכתב רק באופן כללי, ושהענין דיכירו שבעקודים הוא רק בדוגמת הענין דסוף מעשה, ולפרטי הענינים מציין לד"ה הנ"ל (והביאור בהזהר בגין כו' שמא הוא בהתאם להמשמעות במקומות אחרים כמו בהמשך תרס"ו ועוד). ועדיין צריך עיון גדול.