בתניא פכ"ה מאריך אדה"ז איך שקרוב הדבר מאד לאדם לכבוש היצר הנלחם בו, הן בסור מרע והן בועשה טוב. ובענין מלחמת היצר ב"ועשה טוב" הוא מפרט: "להתגבר כארי בגבורה ואומץ הלב נגד היצר המכביד את גופו ומפיל עליו עצלה..מלהטריח גופו בזריזות בכל מיני טורח ועבודת משא בעבודת ה' שיש בה טורח ועמל, כגון לעמול בתורה בעיון ובפה לא פסיק פומיה מגירסא..וכן לתפלה בכונה בכל כחו ממש, וכן בעבודת ה' שהוא בדבר שבממון כמו עבודת הצדקה, וכיוצא באלו מ, לקרר נפש האדם שלא להפקיר ממונו ובריאות גופו".

והנה בחלוקת השיעור היומי של התניא בשנה מעוברת מחולק קטע זה לשני חלקים, הקטע של כ"ז בשבט מתחיל מ"וכן בועשה טוב" עד "עבודת הצדקה", והקטע של יום כ"ח בשבט מתחיל מהתיבות "וכיוצא באלו". וצריך להבין א) הרי לכאורה כל הקטע הזה הוא המשך אחד, ומדוע בחר הרבי הריי"ץ לחלק קטע זה באמצע ללימוד שני ימים? ב) מה הפירוש "וכיוצא באלו ממלחמות היצר"? אם הכוונה "באלו" המצוות שנזכרו לפני כן, שהן תורה תפלה וצדקה, אזי יש לעשות פסיק לאחרי תיבת "באלו", ואם כן בודאי אינו מתאים להפסיק את השיעור יומי בתיבות "עבודת הצדקה". ואם הכוונה למלחמת היצר הנזכרת לפני כן, היה צריך לומר "וכיוצא בזו", שהרי רק מלחמה אחת של היצר נזכרה קודם לכן, והיא "המכביד את גופו ומפיל עליו עצלה".

אך אם מעיינים היטב בלשונו הזהב של אדה"ז בתניא ברור ש"וכיוצא באלו" אינו המשך אחד עם "עבודת הצדקה", שהרי כותב "כמו עבודת הצדקה", ואם כן הסיום היה צריך להיות "וכיוצא בזו". אלא "וכיוצא באלו" הפירוש כיוצא במלחמות אלו שהיצר נלחם כנגדם, והן לימוד התורה ותפלה וצדקה שהזכיר קודם, שאמנם בכל אלו המלחמה בכללות היא מלחמה אחת בכך ש"מפיל עליו עצלה", אבל בפרטות כנגד כל דבר מהם בפני עצמו היא מלחמה אחרת, שכן גם בעצלות יש דרגות, יש עצלות ללימוד תורה, ויש עצלות לתפלה, ויש עצלות בצדקה, ובכל אלו היצר נלחם בסוג עצלות אחר, שכן לא כל מי שמתעצל בלימוד תורה מתעצל בתפלה או להיפך, וכן בצדקה, ולכן בכל פעם מפיל היצר על האדם עצלות וכבידות מסוג אחר.

והנה לאחרי שנתבאר שהתיבות "וכיוצא באלו" שייכות ל"מלחמות היצר", עדיין יש לבאר מדוע חולק קטע זה ללימוד שני ימים. ויש לומר שהדבר מבואר בדיוק לשון אדה"ז "מ". שלכאורה מה מוסיף בתיבת "ותחבולותיו"?

והביאור בזה: ישנם שני סוגי מלחמות של היצר, מלחמה פשוטה ומלחמה מתוחכמת (כלשון הכתוב (משלי כו, ו) "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה"). מלחמה פשוטה היא ע"י עצלות, שכן לא מונח בזה שום תחכום, אלא פשוט עצלות וכבידות של הגוף מצד עצמו, וכנגד זו המלחמה היא יותר פשוטה, נלחמים בה ע"י זריזות, כמו שכותב אדה"ז בפכ"ח. אבל המלחמה השניה אינה סתם עצלות, אלא היא מתוחכמת יותר, ובלשון אדה"ז "לקרר נפש האדם שלא להפקיר ממונו ובריאות גופו", היצר מכניס כאן שיקולים הגיוניים ושכליים, שיש לו לשמור על כספו ולא לפזר לצדקה בלי חשבון, וכן יש לו לשמור על בריאות גופו, ולכן אין לו לעמול כל כך בתורה ותפלה, וממילא המלחמה כנגד טענות אלו היא קשה יותר, שכן היא מלחמה כנגד "תחבולותיו" של היצר.

ויש לומר שזהו הטעם שהרבי הריי"ץ חילק קטע זה לשני חלקים ללימוד שני ימים (בשנה מעוברת), כדי להבהיר שמדובר כאן במלחמה אחרת ומתוחכמת יותר, וכדי לדעת להלחם כנגדה צריך להקדיש לשם כך יום בפני עצמו.