בתורה אור חיי שרה (טו, ג) ד"ה יגלה לן טעמיה כו' כתב רבנו הזקן: "להבין ענין האכילה כי הנה עיקר האכילה להיות כי מן המאכל נעשה חלב ודם והדם הוא הנפש וחיות האדם . . שמקבל הכבד הדם מן המאכל ושולח ללב ולמוח דתלת שליטין אינון בעלמא כבדא ולבא ומוחא כו'. . ועי"ז מתעלה המאכל שנעשה ממנו לב ומוח האדם ועי"ז מתחזק לבו ומוחו בעבודת ה' שבלבו בהתלהבות כרשפי אש שנעשה בכח האכילה שבלא אכילה הי' מתחלש כו'. וגם מוחו נעשה חזק להתבונן בגדולת ה' כו' וזהו ענין בירור שמן המאכל נעשה אדם. אך כ"ז הוא בימות החול אבל בשבת בורר אסור אלא האכילה היא יותר עליונה בבחי' המשכה מלמעלה וקראת לשבת ענג. אז תתענג על הוי"ה . . וזהו ענין צדיק אוכל לשובע נפשו כי יש ב' אכילות הא' הוא לשובע נפשו. והב' הוא ובטן רשעים תחסר. לשובע נפשו הוא חיות הנפש הבאה מלמעלה. ובטן רשעים כו' היינו כי רשעים הם החיצונים וע"י האכילה מבררים מהם חיל בלע ויקיאנו כי בכל מאכל יש תאוה שהוא שרש הקליפה וע"י שנכלל בגוף האדם ונעשה ממנו דם הנשלח ללב ומוח מתהפך לטוב בקדושה ע"י חיזוק הלב ומוח בעבודת ה' ועי"ז לוקח ממנו החיות שבזלעו"ז, וזהו ובטן רשעים תחסר שנחסר החיות שבלעו. ומבטנו יורישנו אל. והנה האכילה שבחול שהיא בבחי' בירור הוא להיות ובטן רשעים תחסר. אבל האכילה שבשבת היא המשכה מלמעלה לשובע נפשו מחמת המאכל כמו שהוא בשרשו למעלה קודם שנפל בשבה"כ שאין בו בירור. וכמ"ש בזוהר פרש שבתכם לא קאמר, שמה שנעשה מלמטה למעלה ע"י בירור כמו בימות החול יש בו פרש שהוא פסולת שהמובחר שולח ללב ולמוח והפסולת יורד למטה בקרביים".

והנה לפי פירושו של רבנו הזקן יתורץ כמה דיוקים בפסוק שבמשלי שם (יג, כה) ד"", שמפרש ה'מצודת דוד' שם: שהצדיק "אינו חפץ במעדנים ורק בדבר המשביע את הנפש, אבל הרשעים יתענגו באכילת מעדנים מתוקים וערבים ותמיד בטנו חסרה וכו' ויוכל עוד למלאותה". וכ"ה בכל הפירושים שם שהסיפא מיירי גבי רשעים.

ויש להבין:

א) ברישא אומר 'צדיק' לשון יחיד ובסיפא אומר 'רשעים' לשון רבים, לכאורה הול"ל גם בסיפא בלשון יחיד: 'ובטן רשע תחסר' כמו ברישא, או שברישא הול"ל 'צדיקים אוכלים לשובע נפשם'?

ב) בסיפא הול"ל 'ורשעים בטן תחסר' [או 'ורשעים תחסר בטן'] כמו שמתחיל ברישא גבי 'צדיק', ומדוע אומר בסיפא 'ובטן רשעים תחסר'? וכמו שנאמר לפני זה (י, ל): 'צַדִּיק לְעוֹלָם בַּל יִמּוֹט וּרְשָׁעִים לֹא יִשְׁכְּנוּ אָרֶץ" ועוד.

ג) מתחיל ב'אוכל' ומסיים ב'בטן', לכאורה הול"ל 'ורשעים אוכלים לתאות נפשם', או 'ורשע אוכל לתאות נפשו' - כמו שברישא נאמר גבי צדיק ש'אוכל לשובע נפשו'? ואדרבא, הנפק"מ בין 'אוכל' ל'בטן' הוא, ד'אוכל' משמעותו בעיקר להנאת 'גרונו', ו'בטן' הכוונה להנאת 'מעיו', והלא רשע שייך יותר להנאת גרונו מאשר להנאת מעיו?

אולם לפי מ"ש רבנו הזקן שכאן מיירי גבי שתי דרגות באכילה לשם שמים שהם דרגות כלליות בעבודת ה', שהמדריגה הראשונה באכילה ענינה 'לשובע נפשו', היינו להשביע את הנפש האלקית שבאדם, כענין אכילת שבת, שהוא לא רק כדי שיהיה לו כח גשמי שיוכל לעבוד את ה' בתורה ובתפלה, אלא שעל ידי כח אלקי זה מתדבק באלקות עד שזה מחדש אצלו הרגש אלקי עמוק יותר בתפלה ובתורה.

והמדריגה השניה היא להחסיר בטן רשעים, והיינו כי רשעים הם החיצונים שהם כוחות הרע והטומאה שהם מחוץ לגבול הקדושה ['חיצונים'], ועל ידי האכילה לשם שמים מבררים את הטוב מן הרע, דהיינו שלוקחים ומחסרים את ה'חיות' מאת החיצונים ומעלים אותה לקדושה, שעל זה נאמר (איוב כ, טו): 'חיל בלע ויקיאנו, מבטנו יורישנו א-ל', והיינו האכילה שבחול.

ולפ"ז א"ש מדוע גבי 'צדיק' נאמר בלשון יחיד וגבי 'רשעים' נאמר לשון רבים, כי כאן לא מיירי גבי ב' סוגי אנשים של 'צדיק' ו'רשע', אלא דמיירי הכל גבי 'צדיק', אלא אודות שתי סוגי אכילות מיירי כאן, של שבת ושל חול, דשל שבת אין בו בירור וכמ"ש בזהר 'פרש שבתכם לא קאמר', ושל חול היינו המדריגה השניה של להחסיר בטן רשעים, כי כאן המשמעות של 'רשעים' הוא להחיצונים שהם כוחות הרע והטומאה שהם מחוץ לגבול הקדושה ['חיצונים'], ועל ידי האכילה לשם שמים מבררים את הטוב מן הרע, דהיינו שלוקחים ומחסרים את ה'חיות' מאת החיצונים ומעלים אותה לקדושה, שעל זה נאמר (איוב כ, טו): 'חיל בלע ויקיאנו, מבטנו יורישנו א-ל', והיינו 'ובטן [של הצדיק] רשעים תחסר'.

ו'חיצונים שהם כוחות הרע והטומאה' הם לשון רבים כדאיתא בתורה אור הוספות מגלת אסתר (קיז, ג): "וזהו שנאמר בעשו לשון רבים נפשות עשו, ובשבעים נפש דיעקב אע"פ שהן שבעים נפש לשון יחיד ולא אמר נפשות לשון רבים, לפי שהן מתאחדים כאלו הן נפש אחד בלבד כו' להיותם בבחי' היחוד". וכמו שנאמר בתורה אור נח (יא, א): "יניקת החיצונים שיניקתם מאחוריים דשם אלקים ונק' לכך אלקים אחרים כו', כי זהו כל עיקר מעלת עולם התקון שהוא בחי' ההתכללות ולכן נאמר גבי יעקב שבעים נפש לשון יחיד משא"כ בעולם התהו מחמת שלא היה התכללות נמשך שבה"כ". ובלקוטי תורה פרשה האזינו (עב, ד): "וזהו לא יהיה לך אלהים אחרים על פני כי כל העבירות נקראו בשם אלהים אחרים שכל העושה עבירה בורא קטיגור כו' והוא מקליפות וסטרא אחרא". ועי' באגרת הקדש (סי' יא): "עיקר בריאת האדם בעוה"ז הוא בשביל לנסותו . . אם יפנה לבבו אחרי אלהים אחרים שהם תאוות הגוף המשתלשלים מס"א ובהם הוא חפץ או אם חפצו ורצונו לחיות חיים אמיתים המשתלשלים מאלקים חיים". ועפ"ז א"ש מאד למה נאמר בסיפא 'רשעים' בלשון רבים דוקא, ולא 'רשע'.

ולפ"ז יבואר גם מדוע בסיפא לא נאמר 'ורשעים בטן תחסר' כמו שמתחיל ברישא גבי 'צדיק' אלא 'ובטן רשעים תחסר', כי באמת לא מיירי כאן כלל אודות אכילתם של הרשעים, אלא דקאי ג"כ על אכילת הצדיק, אלא דמיירי כשהוא אוכל בחול, שאז מחסיר בטן רשעים, דהיינו שהצדיק שאוכל בחול המשמעות של 'רשעים' הוא להחיצונים שהם כוחות הרע והטומאה שהם מחוץ לגבול הקדושה ['חיצונים'], ועל ידי האכילה לשם שמים מברר את הטוב מן הרע, דהיינו שלוקח ומחסר את ה'חיות' מאת החיצונים ומעלים אותה לקדושה, שעל זה נאמר (איוב כ, טו): 'חיל בלע ויקיאנו, מבטנו יורישנו א-ל', וא"ש.

ומעתה א"ש נמי מדוע ברישא נאמר 'אוכל' ובסיפא 'בטן', כי ברישא מיירי מאכילת שבת שענינו הוא 'עונג שבת' שזה בעיקר בהנאת גרון, משא"כ בסיפא מיירי גבי אכילת חול ש"עיקר האכילה להיות כי מן המאכל נעשה חלב ודם והדם הוא הנפש וחיות האדם שמקבל הכבד הדם מן המאכל ושולח ללב ולמוח דתלת שליטין אינון בעלמא כבדא ולבא ומוחא כו'. ועי"ז מתעלה המאכל שנעשה ממנו לב ומוח האדם ועי"ז מתחזק לבו ומוחו בעבודת ה' שבלבו בהתלהבות כרשפי אש שנעשה בכח האכילה שבלא אכילה הי' מתחלש כו'. וגם מוחו נעשה חזק להתבונן בגדולת ה' כו' וזהו ענין בירור שמן המאכל נעשה אדם", וזה בעיקר בהנאת מעיו - 'בטן', וא"ש מאד.

וגם "שמה שנעשה מלמטה למעלה ע"י בירור כמו בימות החול יש בו פרש שהוא פסולת שהמובחר שולח ללב ולמוח והפסולת יורד למטה בקרביים", וזה שייך ל'בטן' כמובן.