בקיצורים והערות לתניא לכ"ק אדמו"ר הצ"צ ע' פא ואילך, מבאר, שלכאורה אפשר להוכיח דלכל איש ישראל יש שתי נפשות מדברי התורה, מהפסוק (בראשית ב, ז) "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה", והוא ע"פ מ"ש חז"ל בכמה מקומות, ש"וייצר" רומז על ב' יצירות, יצ"ט ויצה"ר, ע"ש באורך. ובהמשך הענין (ע' פג) כותב: "וע' בבחיי פ' בראשית ע"פ וייצר, כ' ג"כ שהם שתי נפשות, נה"ב שבאדם ונה"א".

והנה ז"ל הבחיי שם: "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה (ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה), אחר שהזכירה התורה בריאת האדם בפרשת יום הששי בכלל, חזר ופירש בפרשה זו ענין הבריאה בפרט, וביאר בכאן הבריאה שאמר (בראשית א, כז) ויברא אלקים את האדם בצלמו, היתה בריאת עפר מן האדמה. והוסיף לפרש כי אחר שברא ויצר אותו גולם וצורה, נפח בו נשמה מרוח קדשו. ומה שלא הזכיר למעלה ביום ששי ויפח באפיו נשמת חיים, לפי שלא רצה להזכיר ביום הששי ממדות הנפש השכלית כלל, כי אם ממדות גופניות, שהם מעניני העוה"ז בלבד, שהרי הברכה בפריה ורביה וענין הרדיה והממשלה אינן מעסקי הנפש רק מעסקי הגוף ומעסקי הנפש המתאוה שהיא כלה בכלות הגוף, ועל כן הזכיר [בסיפור בריאת האדם ביום הששי] מדת גופו לבד, לפי שהוא מצד גופו הווה ונפסד .. ואין להזכיר ביום ההוא מדות נפשו שהיא קיימת נצחית בכלל הנפשות המתות, עד אשר נשלמו ששת ימי בראשית, שהם ששת ימי המיתה, ואז הזכיר אותה אחר יום השביעי שהוא יום החיים כו'" (ובהמשך הענין מעתיק דחז"ל בב"ר פ"ח, ו: "בנפשותיהן של צדיקים נמלך, שנאמר (דה"א ד, כג) המה היוצרים ויושבי נטעים, המה היוצרים על שם וייצר ה' אלקים").

ובפשטות, כוונת הצ"צ היא, לא שהתיבה "וייצר" עצמה רומזת על ב' הנפשות (כמו בדרשות חז"ל שהביא הצ"צ לפנ"ז), שדבר זה לא נמצא בדברי הבחיי כאן, אלא, שלפי הבחיי, כללות הפסוק קאי על ב' הנפשות. וצריך ביאור, היכן כתב כאן הבחיי שפסוק זה קאי על "שתי נפשות, נה"ב שבאדם ונה"א"?

ואולי יש לומר (אף כי דוחק הוא לכאורה), שלפי הצ"צ, דברי הבחיי "ויצר אותו גולם וצורה" כוונתם (גם) על "הנפש המתאוה שהיא כלה בכלות הגוף" (בלשון הבחיי להלן בפירושו, כפי שנעתק לעיל). ולפי זה, תיבות "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה" (שהקב"ה יצר את האדם גולם וצורה) קאי על נה"ב, והתיבות "ויפח באפיו נשמת חיים" קאי על נה"א.

אבל יותר נראה לבאר כוונת הצ"צ, שמפירוש הבחיי מובן, שהמושג של ב' נפשות נמצא בסיפור התורה אודות בריאת האדם. דבסיפור התורה אודות בריאתו ביום הששי, נתפרש אודות נה"ב, ובסיפור התורה אודות בריאתו לאחרי יום השביעי, נתפרש אודות נה"א (אבל אין כוונתו שבהפסוק "וייצר" גופא נתפרשו מציאותן של ב' הנפשות). [ולהעיר שעפ"ז יתאים גם עם דחז"ל שהביא הבחיי, שתיבת "וייצר" רומזת על "נפשותיהן של צדיקים", דהיינו נה"א].

ודבר זה מתאים עם כללות התוכן ברשימה זו, שהמושג של ב' נפשות מקורו לא רק בספרות הקבלה ומרומז בפסוק בישעי' ("ונשמות אני עשיתי"), אלא גם בסיפור התורה אודות בריאת האדם.

אולם דא עקא, שפשטות משמעות לשון הצ"צ לא כן הוא. וצ"ע.

עוד יש להבין בעצם הענין:

להלן ברשימה זו (ע' פה) כתב הצ"צ, וז"ל: "בבחיי פ' בראשית ע"פ וייצר די"א ע"ג [והוא בא בהמשך לפירוש הבחיי שנעתק לעיל], וצריך אתה לדעת כי חכמי המחקר נחלקו בענין הנפש כו' יש מהם אומר שהנפש א' ויש בה שלשה כחות, הכוח המתאוה אשר לבעלי נפש הבהמית והכוח הצומח אשר לבעלי נפש הצומחת והכוח המשכיל היא נפש החכמה, ושלשה כחות אלו הם נפש א'. ויש מהם אומר כי הם באדם שלש נפשות שונות חלוקות זו מזו, הנפש החכ' לעצמה, והצומחת לעצמה והבהמית לעצמה". וממשיך הצ"צ לבאר, שדעת הרמב"ם (בשמונה פרקים פ"א) היא, שהנפש אחת היא, ויש בה ג' כחות.

ובהמשך הרשימה (ע' פח) מסיק הצ"צ, שהנפש הבהמית המבוארת בספר התניא כוללת כל ג' נפשות הנ"ל (נפש הצומחת, הבהמית והשכלית), שכן, לשיטת הרמב"ם, כל ג' נפשות אלו הן, בעצם, נפש אחת, אשר בשם נפש הבהמית תקרא בספר של בינונים. ובלשון הצ"צ: "יש באדם שתי נפשות: נפש הבהמית, שהיא ג"כ נפש השכלית, וזהו נפש א' בכלל לדעת הרמב"ם פ"א מהשמנה פרקים והבחיי, והנפש השנית היא נפש האלקית".

[אגב אורחא – יש להעיר:

א) בקיצורים והערות ע' פה נדפס: "ע"פ וייצד". ולכאורה צ"ל: "ע"פ וייצר". טעות זו לא נתקנה בלוח התיקון שבהוצאות החדשות של הספר. ומצוה לתקן במהדורות הבאות.

ב) לכאורה צ"ע מדוע הביא הצ"צ שקו"ט זו אודות מספר הנפשות שבאדם, בשם הבחיי, אף שכל הענין והשקו"ט הזה כבר כתב הרמב"ן בארוכה בפירושו הוא על פסוק זה עצמו. ובפרט שלפי הנראה, פירוש הבחיי מיוסד על לשון הרמב"ן, עם כמה שינויים והוספות].

וצ"ע טובא, דלפי הנראה יש כאן סתירה בדברי הצ"צ: בתחילת הרשימה (בע' פג) כותב (כפי שנעתק לעיל בתחילת ההערה), שהבחיי (בפירושו על הפסוק "וייצר גו'") דיבר אודות נפש האלקית. והיינו, שדברי הבחיי "נפח בו נשמה מרוח קדשו .. מדות הנפש השכלית .. מדות נפשו שהיא קיימת נצחית כו'" (נעתקו לעיל בתחילת ההערה), קאי על נה"א שבאדם, המקבילה לנה"א שבסש"ב. אבל בהמשך וסיום הרשימה מובן, שהנפש השכלית העליונה עלי' דיבר הבחיי, נכללת בנפש הבהמית שבסש"ב!

ומובן, שדוחק גדול ביותר לומר, שהנפש השכלית עלי' דיבר הבחיי בתחילת פירושו על פסוק זה היא מסוג אחר לגמרי של הנפש השכלית עלי' דיבר בהמשך פירושו על אותו פסוק.

וראי' לדבר שהמדובר אודות נפש זהה: בתחילת פירושו מגדיר הבחיי החידוש שבנשמה זו שנפח הקב"ה באפיו של אדה"ר (שלפי הצ"צ הכוונה בזה היא לנה"א) – "שהיא קיימת נצחית בכלל הנפשות המתות כו'". ואותו הדבר כ' הבחיי בסיום פירושו, לאחרי השקו"ט אודות מספר הנפשות (שנעתק לעיל), ביחס לנפש השכלית (שלפי הצ"צ הכוונה בזה היא לנה"ב): "ובין לדיעה זו ובין לדיעה זו, בין שתהי' הנפש אחת ובה שלש כחות, בין שתהיינה שלש נפשות שונות, הכל מודים בקיום הנפש החכמה אחר הפרדה מן הגוף".

ואבקש מקוראי הגליון לעיין ולהעיר בכל זה.