בתניא פט"ז: "הואיל ותבונה זו . . היא המביאתו לעסוק בהם, ולולי שהי' מתבונן בתבונה זו [וגם אם הוא מתמיד בלמודו בטבעו אעפ"כ אוהב את גופו יותר בטבעו]".

לא הבנתי פירוש המלים. אדה"ז אומר שלולי ההתבוננות והתעוררות אהבה עכ"פ באופן של אהבה שבתבונות מוחו ותעלומות לבו (כפי שתוארה שם לפני זה) - לא הי' אדם עוסק אלא "בצרכי גופו לבדו"!

אדה"ז לא אומר שהי' חסר אצלו תכלית הזהירות בסו"מ וע"ט וכיו"ב, אלא אומר שהי' עוסק "בצרכי גופו לבדו". ולכאורה זו מילתא דתמי', וכי אי אפשר לעסוק בתורה ומצוות מחמת קבלת עול ללא כל התבוננות והתעוררות אהוי"ר? יתר על כן: אדם יכול לעסוק בתורה ומצוות שלא לשמה, עכ"פ באופן של מצות אנשים מלומדה (כרוב שומרי תומ"צ בדורנו). והרי רואים בחוש שאין רוב בני אדם שומרי תומ"צ עוסקים ב"תבונה זו", ומכל מקום לומדים תורה ומקיימים מצוות (נוסף על העסק באכילה ושתי' וצרכי הגוף)!

עוד יש להעיר, שגם אצל מתמיד בלמודו בטבעו מדייק שאוהב את גופו יותר בטבעו, היינו לא שלולי "תבונה זו" הי' עוסק בלימוד חכמות חיצוניות (שאין הן צרכי גופו. ועיין תורה אור תולדות יט, ריש ע"ג), אלא שגם מתמיד בלימודו בטבעו הי' עוסק בצרכי גופו לבדו!

ולא ראיתי במפרשי התניא שיעמדו על דבר זה, שלפי קטנות דעתי נראה כמילתא דתמי'.