בתניא סוף פ"א מבואר, שהמדות הטובות שבטבע דישראל נובעות מהטוב שבנפשם הבהמית שהיא באה מק"נ שיש בה גם טוב, משא"כ נפשות אוה"ע אין בהם טוב כלל כי כל טובה שעושין היא רק "לגרמייהו".

ומפשטות הדברים משמע, שהטוב שישראל עושים, הנובע מהטוב שבנפש הבהמית, אינו "לגרמייהו" אלא הוא לשמה. ולפי זה לכאורה צריך ביאור במה שונה "טוב" זה מה"טוב" שעושים מחמת הנפש האלקית שבהם.

ובתניא עם פירוש "חסידות מבוארת" הרגיש בזה, וכתב (עמוד עב הערה 65): "אלא שזה גופא הוא מצד מעלת האנושיות (ולשימות מציאות עצמה) - מאחר שמדובר במדות טובות שמקליפת נוגה שהיא "יש"; ונוסף על זה ישנן מדות טובות בכל ישראל מצד נפשם האלקית, שזהו אופן נעלה יותר בעשיית טוב וחסד", ומציין לעיונים אות כג, ושם (עמוד שלד) מביא ממ"ש בלקו"ת חוקת ש"גם הטוב שבה נקרא קליפת נוגה.. לפי שהיא בבחינת יש, וכמו בשביל שיקראוני רבי (נדרים סב, א)". וממשיך לבאר בענין המדות הטובות של הנה"ב "שבאות מצד ישות ומציאות האדם, אף אם אינן בשביל פני' ממש (שיתגדל מהן וכיו"ב), מכל מקום הן בשביל שלימות מציאות עצמו".

אמנם לפי זה חוזרת השאלה הראשונה למקומה, במה שונה "לגרמייהו" זה מה"לגרמייהו" דאומות העולם? וכי נאמר שכל ההבדל הוא בסוג ה"לגרמייהו", שאצלם זה לתועלת עצמם ממש ואילו בנה"ב הוא כדי שיקראוהו רבי או "בשביל שלימות מציאות עצמו"?

ואולי ניתן לומר באופן אחר קצת, שבעשיית החסד לשלימות האדם עצמו יש ב' אופנים, דאצל אוה"ע עשיית החסד נובעת ישירות מההכרה שהוא כבר שלם (אני ואפסי עוד) אלא שכדי לבטא את שלימותו ולפרסמה ("להתייהר") הוא צריך להתחסד עם הזולת, ואילו הטוב שבנה"ב נובע מההכרה שבעצם חסר בו ולא יושלם אלא על ידי עשיית חסד, ונמצא שעשיית החסד מקורה בתנועה של ביטול ישותו והכרה בחסרונו. ועצ"ע.