איתא בתניא פ"ב: "ונפשהשנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש, כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים, ואתה נפחת בי, וכמ"ש בזוהר מאן דנפח מתוכיה נפח, פי' מתוכיותו ומפנימיותו, שתוכיות ופנימיות החיות שבאדם מוציא בנפיחתו בכח, כךעד"מ נשמות ישראל עלו במחשבה, כדכתיב בני בכורי ישראל, בנים אתם לה' אלהיכם, פי' כמו שהבן נמשך ממוח האב כך כביכול נשמת כל איש ישראל נמשכה ממחשבתו וחכמתו ית'".

בפ"א כתב רבנו הזקן: "אךביאור הענין על פי מ"ש הרח"ו ז"ל בשער הקדושה [ובע"ח שער נ' פ"ב] דלכל איש ישראל אחד צדיק ואחד רשע יש שתי נשמות, דכתיב ונשמות אני עשיתי, שהן שתי נפשות, נפש אחת מצד הקליפה וסטרא אחרא והיא המתלבשת בדם האדם להחיות הגוף, וכדכתיב כי נפש הבשר בדם היא, וממנה באות כל המדות רעות מארבע יסודות רעים שבה".

וידוע השאלה מדוע ה'חלק אלוה ממעל ממש' היא רק ה'נפשהשנית', והנפש ש'מצד הקליפה וסטרא אחרא' היא ה'נפש אחת' והראשונה? לכאורה היה מתאים יותר להיות להיפך[5].

ובפרט לפי מ"ש רבנו בפכ"ט: שה"נפש הבהמית שבישראל . . כל חיותה אינה מצד עצמה ח"ו אלא מצד הקדושה כנ"ל ולכן היא בטלה לגמרי מפני הקדושה כביטול החשך מפני האור הגשמי רק שלגבי קדושת נפש האלהית שבאדם נתן לה הקב"ה רשות ויכולת להגביה עצמה כנגדה. . רק שניתן לה רשות לבלבל האדם בדברי שקר ומרמה להרבות שכרו כפיתויי הזונה לבן המלך בשקר ומרמה ברשות המלך כמ"ש בזה"ק".

וי"ל עפ"י מ"ש רבנו בפכ"ט שם: "הס"א שהיא היא האדם עצמו . . ועל נפש האלהית שבו נאמר נשמה שנתת בי טהורה היא שנתת בי דייקא מכלל שהאדם עצמו איננו הנשמה הטהורה . . אבל בבינוני מאחר שמהותה ועצמותה של נפש החיונית הבהמית שמס"א המלובשת בדמו ובשרו לא נהפך לטוב הרי היא היא האדם עצמו", עכלה"ק.

בתניא עם חסידות מבוארת כרך א (ע' סד ובהערה 44) כתבו: "נפש אחת [הנכנסת לגוף בראשונה] היא הנפש שמקורה מכוחות הטומאה והרע וכו'. כמבואר בחז"ל שהיצר טוב נכנס לאדם רק בהיותו בן י"ג שנה (ראה קהלת רבה על הפסוק (ד, יג) "טוב ילד מסכן גו'". וכן הוא בזהר ח"א קעט, א), והוא זמן עיקר כניסת הנפש הקדושה באדם, וכלשון רבנו (בשולחנו, או"ח סוס"ד במהדורא תניינא): "ועיקר כניסת הנפש הקדושה באדם הוא בי"ג שנים ויום א' לזכר וי"ב לנקבה".

"ולכן קורא לנפש שמצד הקליפה בשם "נפש אחת" ולנשמה הקדושה "ונפש השנית" (לקמן רפ"ב) - אף שהנשמה הקדושה היא עיקר מהותו של אדם מישראל - כי נפש דקליפה נכנסת לגוף בראשונה (עי' ספר המאמרים עת"ר (לאדמו"ר הרש"ב) ע' סג)", עכ"ל[6].

ברם לפי"ז לכאורה הול"ל בתניא "נפש אחת [ו]ראשונה" או "נפש ראשונה" וכיו"ב, משא"כ לפי הנ"ל שהנפש הבהמית היא היא האדם עצמו, א"ש מה שכתוב 'אחת' (ולא ראשונה), ורק אח"כ נאמר הנפש האלקית שהיא השנית מחמת שאיננו האדם עצמו.

לפי"ז נראה לבאר גם מה שמדייק בתניא בס' 'הלקח והלבוב' בפ"ב (ע' כה): "ונפשהשנית בישראל היא חלק אלוה. הוסיף מלת 'היא', ואצל נפש אחת דקליפה לא אמר 'נפש אחת היא מצד הקליפה וסטרא אחרא'"? [ע"ש מה שתירץ].

ועפ"י הנ"ל י"ל דכיון שהנפש הבהמית היא היא האדם עצמו, לכן לא אמר 'היא', משא"כ הנפש האלקית שאיננו האדם עצמו לכן נאמר 'היא' [כאילו הוא גוף אחר, וע"ד "מאמר הלל הזקן לתלמידיו כשהיה הולך לאכול היה אומר שהוא הולך לגמול חסד עם העלובה ועניה הוא גופו כי כמו זר נחשב אצלו ולכן אמר שהוא גומל חסד עמו במה שמאכילו כי הוא עצמו אינו רק נפש האלהית לבד"] שהרי על נפש האלהית נאמר "נשמה שנתת בי טהורה היא, שנתת בי דייקא, מכלל שהאדם עצמו איננו הנשמה הטהורה כי אם בצדיקים", וא"ש.

[5]) ראה לקוטי ביאורים (להר"י קארף) תחילת פ"ב.

[6]) והוא ע"פ הערות הצ"צ לתניא, הובא בלקוטי ביאורים, שם.