תושב השכונה
בגליון א'כה העיר הת' א.ח.ש על הערותיי בפירוש חסידות מבוארת על תניא פי"ד שנדפסו בגליון א'כג.
דהנה באג"ק חי"ט ע' נג כותב הרבי במענה לשאלה על מ"ש בתניא פי"ב שהבינוני הוא זה שלא עבר עבירה מעולם, האם תשובה מאהבה מועילה לענין זה להחשב כאילו לא עבר עבירה מעולם. ע"ז משיב הרבי שאמנם מפורש בגמ' שע"י תשובה מאהבה עוקר עונו מתחלתו "אבל בהנוגע למ"ש בתניא, יש בזה מקום עיון, שהרי מדגיש שם שלא נקרא עליו שם רשע אפילו רגע אחד כל ימיו". ולכן מפרש הרבי שם באו"א, "שהכוונה, שמעמד ומצב הבינוני הוא באופן כזה, שאינו שייך לעבירה ולא בעתיד ולא בעבר ואף שאפשר שבעבר הי' במצב אחר, הרי נשתנה בינתים ע"י עבודתו ופעולתיו וכו'".
מדברי הרבי האלו ברור, שתשובה מאהבה, אף שעוקר עונו מתחלתה, אינה מועילה – כדי שיחשב כאילו לא נקרא עליו שם רשע אפילו רגע אחד כל ימיו. אלא רק עבודתו ופעולתיו וכו' של הבינוני, מועילה שעל ידם יעשה מעמד ומצב נפשו באופן – שאינו שייך לעבירה ולא בעתיד ולא בעבר.
דבר זה מובן גם משיחת הרבי שנדפסה בלקוטי ביאורים להר"י קארף ע"ה (ח"ב ע' ריט, ובתניא עם צירוף מ"מ, לקוטי פירושים, ושינויי נוסחאות שיצא לאור ע"י הר' אהרן חיטריק שי' (קה"ת תשמ"ו), אגה"ת, ע' תד), שמבאר שם, שבעל תשובה אף ששב בתשובה הראוי' ע"פ שלשה חלוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש כו', אעפ"כ נקרא רשע וטוב לו, כמ"ש בתניא פי"א, כי הבעל תשובה – סורו רע, ולכן צריך הבעל תשובה לומר – "אי אפשי", משא"כ הבנוני שלא נקרא עליו שם רשע מעולם, אין אצלו רושם מהרע כלל, ולכן אינו צריך לומר "אי אפשי".
ומובן ופשוט, שהבעל תשובה שצריך לומר "אי אפשי", הוא גם הבעל תשובה שעשה תשובה מאהבה שעוקר עונו מתחלתה, כמובן גם מלקו"ש על אגה"ת סי' יד אות ג (נדפס לקו"ש חל"ט ע' 98) שבעל תשובה תתאה צריך לומר אי אפשי, ולא בעל תשובה עילאה, ואילו בתשובה תתאה גופא – אינו מחלק בין עשה תשובה מאהבה לעשה תשובה מיראה.
עוד זאת, וזוהי הנקודה שכתבתי בגליון הנ"ל: בתניא בספר של בינונים לא מדובר כלל על עבודת התשובה ואופן תיקון החטא, אלא על מעמד ומצב האדם עכשיו בעבודתו בקיום התומ"צ, אם הוא בתוקף נפשו כ"כ, באופן, שאפשר לומר עכשיו – שלא נקרא עליו שם רשע מעולם כי אין רושם כלל אצלו מהחטא הקודם.
לפי כ"ז מובן היטב שמ"ש בספר חס"מ לחלק בין הבינוני להרשע וטוב לו, שהבינוני שב בתשובה עמוקה יותר (ע"ד ענין התשובה מאהבה שנעקר העון מתחילתו (יומא פו, סע"א)) – אינו מדויק כלל. וזהו מה שכתבתי בגליון הנ"ל.
ולפי זה מובן גם שכל מה שכתב הנ"ל בשמי, שנתפסתי על ספר חס"מ על מה שכתבו בדבריהם "ע"ד תשובה מאהבה", ושאני כתבתי שא"א להגיע לזה ע"י תשובה עמוקה יותר כו', הרי כ"ז לא נמצא בדבריי וגם אינו במשמעות דבריי. גם מה שכתב הנ"ל שהבינוני הוא שינוי נפשי, לא הבנתי מה בא לשלול בזה. גם מה שכתב שאינו תלוי בריבוי פעולות אלא בקבלה נפשית, מילים אלו אין להם הבנה אצלי. ואם בא להצדיק דברי חס"מ הרי אין מי שמעכב בידו, אבל לא משום זה יש לפרש בשמי דברים שלא שכתבתי.
והנה באג"ק הנ"ל בהמשך לההוכחה "בהנוגע למ"ש בתניא . . הרי מדגיש . .", מוסיף הרבי – וז"ל: "כן מבואר שם פ"א, ואם אח"כ עשה תשובה נק' צדיק גמור". ובגליון כתבתי לפרש, שדיוק הרבי מדברי התניא האלו הוא, שמשמע, שנעשה צדיק אפילו רק ע"י תשובה מיראה לבד, דהיינו, שמזה שכותב אדה"ז ואם עשה תשובה סתם, ויתירה מזו, אם נאמר שרק ע"י תשובה מאהבה נק' צדיק ולא ע"י תשובה מיראה, אינו מובן קושיית אדה"ז שם ואם אח"כ עשה תשובה כו', כי הרי אפשר לתרץ שע"י תשובה מיראה נעשה בינוני, מזה מוכח - שגם ע"י תשובה מיראה נעשה צדיק.
אך הנ"ל כתב לפרש שהדיוק הוא, שנק' צדיק ולא בינוני. וכתב להוכיח כדבריו, דהרי בפ"א מדובר על שם המושאל ולא על אמיתית שם התואר. וגם בזה אין מובנת כוונתו, דאדרבה דוקא משום קושייתו זו צריך לומר שהדיוק הוא – דלא כמו שכתב הוא. ועי' בשיחה הנ"ל שמלקו"ב כו' שכותב הרבי "וראה פ"א: שאם אח"כ עשה תשובה, כבר אינו רשע".
ובאמת מרהיטת לשון הרבי משמע שבאה רק להעיר שגם בתניא עצמו יש צורך ליישב הדברים. אבל אעפ"כ הנ"ל מה שכתבתי הוא אמת, כי הרי על כרחך מדברי התניא האלו מוכח שגם שלא ע"י תשובה מאהבה נק' צדיק (כנ"ל), א"כ ודאי שגם זה בכלל כוונת דיוקו של הרבי.
Download PDF