ירושלים עיה"ק
ליישב הסתירה בין מ"ש ב'היום יום' כז אד"ר שהימין הוא להחמיר ולמצוא חסרונות למ"ש באג"ק לאדמו"ר הריי"צ שההנהגה לצד השמאל הוא הגזמה בחסרונות עצמו - נראה שזה תלוי בהא: דכשמדברים בפעילות והשפעה לפעול שיהיה שינוי על עצמו או בזולת, שזהו ירידה והמשכה מעצמותו לפעול מחוץ ממנו, - אז בנטי' לימין הוא מצמצם את עצמו בשביל ההשפעה, וצמצום זה הוא יגיעה וכובד בעצמותו שזהו"ע החומרא והחסרון. ובנטי' לשמאל, שבגלל אהבת עצמו אינו מצמצם עצמו, זהו ענין הקולא.
וכל זה הוא "בחי' משפיע", היינו לפעול שינוי, כהל' בהיום יום "להחמיר ולמצוא".
אמנם להיפוך - זהו "בחי' מקבל", (ולסימן יהי' ששמאלו של המקבל הוא מול ימינו של המשפיע), היינו שזהו העלאה לעצמותו, והנטי' לימין - זהו הרגשת עצמותו בבחי' התפשטות ומעלת עצמו, והנטי' לשמאל - זהו הרגשת עצמותו בבחי' צמצום וחסרונות עצמו, - דהיינו הנהגה לפי מסקנה בנפש ודימוי עצמי גבוה או נמוך שכבר קיים.
ומבואר בחסידות חילוק זה בביאור ההבדל בין בחי' חסד דתוהו וחסד דתיקון (לקו"ת סו"פ עקב, ובהמשך תער"ב ח"א עמ' תפה), - שזהו גם ההבדל בין הקבלה שקודם האריז"ל, שהוא בבחי' תוהו ולפני חידוש הצמצום, דלכן גם קראו למדת החסד בשם 'גדולה' - שזה מורה על השפעה בלי צמצום בעצמותו ונמשך מזה למטה חסד דישמעאל, שהפיזור הוא היפך מבחי' הביטול ומשפיע רק מהמותרות שלו, שזהו מיש לאין;
וקבלת האריז"ל, שהוא בבחי' תיקון, הוא השפעה מאין ליש, - שמדת החסד נמשך ע"י קדימת הצמצום בעצמותו שזהו אין שבאמצע. וכמו חסד דאברהם שנמשך מבחי' "ואנכי עפר ואפר", דהיינו השפעה מעצמותו שהוא בבחי' אין - לזולת שהוא יש.
ולדוגמא, מי שאינו עשיר ומחמיר על עצמו להרבות בצדקה ומבזבז יותר מחומש - הרי הוא מחסר מעצמו בשביל הזולת, וזהו נטי' לימין. ולכן במצב זה כשהוא מונע ההשפעה בגלל אהבת עצמו, שאינו רוצה לחסר מעצמו, זהו נטי' לשמאל, (וזהו גם הלאו "לא תגנוב", כמבואר ב'לקוטי לוי יצחק', שזה גבורה).
אבל בחי' חסד דתוהו הוא בדוגמת עשיר גדול שאינו מרגיש חסרון וצמצום בעצמותו עי"ז שמשפיע מהמותרות שלו, ולהיפך, ע"י הפיזור - הוא גילוי עשרו ותפארת גדולתו להיות לו לשם, דהיינו שבזה הוא בבחי' מקבל לעצמו. ולכן במצב זה כשהוא מונע השפעה - זהו צמצום וחסרון בעצמות, והוא נטי' לשמאל, היפוך ענין אהבת עצמו.